אוגדן עלוני השבת פרשת תרומה

Transcript

1 אוגדן עלוני השבת פרשת תרומה

2 עיר כניסת שבת יציאת שבת ר"ת בס"ד ירושלים 16:51 18:04 18:44 30 ד' בני ברק מודיעין ע. 17:01 17:06 18:05 18:05 18:43 18:40 חיפה 16:59 18:04 18:41 ב. שמש 16:50 18:05 18:43 אלעד 16:59 18:05 18:41 ב"ש 17:10 18:06 18:44 צפת 16:59 18:02 18:37 ביתר ע. 16:51 18:05 18:44 מצור שבוע ף מדי חוב למנויי ר ת ' כל הע לונים' הלימוד השבועי לנבחני דרשו פרשת תצוה ג - ט אדר דף היומי - עבודה זרה לד - מ משנה ברורה - סימן ש"א סעיף כ"ג עד סעיף ל"ו מוסר - קונטרס תפארת אדם מתחילת הפתיחה עד תחילת פרק ג' קנין חכמה - פרק ג משנה יג 'סייג לחכמה שתיקה' עד משנה טז 'וכל הרוצה' יום חמישי ל' שבט תשע"ח פניני פרשת תרומה תקציר שבועי ה'דף היומי בהלכה' השיב העשיר הקמצן " : כבוד הרב, הענין חשוב ביותר, אך כדאי שידברו עם פלוני ואלמוני, שיתרמו לצדקה. אני עצמי זקוק לכסף לצורך עסקיי המסועפים, ויש לי לא מעט חובות - הבית היפה הזה שאני גר בו - ממושכן, ואת שלושת הרכבים היוקרתיים שבחנייה - הרי אינני יכול לתרום!". אמר לו הרב " : אם כך, אולי אברך אותך בברכתו של אברהם". הביט בו הקמצן בפליאה... הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א על תרומה רק בנדיבות לב! "מ את כל א יש א שר י ד ב נ ו ל ב ו " (שמות כ"ה, ב') להלן מעשה שהתרחש : בעיר קטנה בחו"ל ידע כל אדם, שבעת צרה וצוקה יכול הוא לבוא אל רב העיר, והרב בפקחותו ישיא לו עצה טובה ויסייע לו בכל כוחו. לימים, אירע אסון קשה לאחת המשפחות בעיר, וכדי להושיעם מצרתם, היה צורך בסכום כסף גדול מאד. בהוראת הרב נערכה מגבית, כל יהודי העיר השתדלו לתת ככל יכולתם, אך למרות כל המאמצים לא הצליחו להשיג את מלא הסכום הנדרש. החליט הרב לפנות אל יהודי עשיר, שהיה ידוע בקמצנותו הגדולה, ולדבר על ליבו שישתתף אף הוא במצוות הצדקה החשובה. אמרו לו אנשי העיר " : רבינו, ברכה לבטלה היא... מחלת הקמצנות עשתה שמות בליבו של העשיר דנן, ואיש לא יוכל להוציא ממנו פרוטה לצדקה!". למרות זאת החליט הרב לגשת אל העשיר הקמצן, אולי יפתח ליבו לדבר מצווה. הגיע, אפוא, הרב אל בית העשיר, ישב עימו והסביר לו באריכות את חשיבות הענין שלפניהם, ואף תאר לפניו במתק לשונו, את גודל הזכות העצומה שבמצוות הצדקה. "אכן, כבוד הרב!", השיב העשיר הקמצן ", הענין חשוב ביותר, וזכות הצדקה באמת גדולה ועצומה היא, אך כדאי שידבר הרב עם פלוני ואלמוני, שיתרמו לצדקה. אני עצמי זקוק לכסף נזיל לצורך עסקיי המסועפים, ויש לי לא מעט חובות - הבית היפה הזה שאני גר בו - ממושכן, ואת שלושת הרכבים היוקרתיים שבחנייה המקורה - הרי אינני יכול לתרום!"... ניסה הרב לדבר עוד על ליבו של הקמצן, אך ללא הועיל. אמר לו הרב : "אם כך, אולי אברך אותך בברכתו של אברהם". הביט בו הקמצן בפליאה, והרב הסביר " : שמו של אברהם אבינו היה אברם, הקב"ה הוסיף לשמו את האות ה"א וברך אותו, כפי שנאמר ' : ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם'. להבדיל, אף אני אוסיף אות ה"א בראשית שמך"... שמו של האיש היה מיסטר מן, ובתוספת ה"א הפך שמו ל"המן". "מה לי ולהמן הרשע?", הזדעק הקמצן. "כבר אבהיר לך דברים לאשורם", אמר הרב ". כאשר רצה המן הרשע להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, בא הוא אל אחשוורוש ואמר לו : 'ולמלך אין שווה להניחם... יכתב לאבדם', אך כדי שהמלך יסכים לכך, צריך היה לשחדו, אי לכך הציע המן לאחשוורוש עשרת אלפים ככר כסף. אחשוורוש הכיר את המן, אבל כגודל עושרו - גודל קמצנותו, ואיך יתכן שייתן הוא עשרת אלפים כיכר כסף?! "מיד בא המן, ופשט לו תמיהתו באמרו ' : ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה'. ממני חשבת לקבל? מה פתאום?! תקבל את הכסף מעושי המלאכה, תגבה מאנשי המסחר והתעשיה... תקח מפלוני ומאלמוני, או ממי שתרצה, אבל לא ממני!"... נדבה צריכה להיות מלב הנותן, ואם לא אין ראוי לקבלה! וזהו שאומר לנו הפסוק " : מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". תרומה ללא נדיבות הלב - אין בה ברכה מעשה נוסף : מספרים על חסיד שהיה עשיר גדול, אך גם קמצן גדול ומופלג... יום אחד הגיע הלה אל מעונו של האדמו"ר. הוא נזקק לישועה דחופה בענין חשוב ביותר, ולכן הביא סכום גדול לפדיון. הגבאים ראו - ואורו עיניהם, בדיוק באותה העת זקוקים היו בדחיפות לכסף רב כדי להשלים את בנייתו של בית המדרש, ולא הצליחו להשיג את הסכום הנדרש... האדמו"ר לקח את הכסף שנתן העשיר הקמצן, וברכו " : תזכה למצוות, וה' ישלח לך ישועה במהרה!". לאחר מכן, מול עיניהם הכלות של הגבאים, החזיר הרב את הכסף לחסיד העשיר, באומרו " : אבל את הכסף תיקח בחזרה"... הגבאים כמעט איבדו את עשתונותיהם. מאמצים רבים כל כך הם עושים כדי להשיג את הכסף לבנין בית המדרש, ולא הצליחו, ועכשיו דוחה הרבי בשתי ידיו את הכסף הרב שנפל עליו מן השמים?! המשך בעמוד >>> 5 יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il

3 אנו איננו מגיעים לדרגת הראשונים, גם בענין קבלת כספים מרשעים. אבי זקני בעל 'דברי חיים' הק' מצאנז, היה בורר את כספי הפדיונות שנמסרו לו על פי מהות הנותנים. היו שטרות כסף ששרפם, היו שטרות כסף שהשליכם, והיו שטרי כסף שפזרן בחוץ. אבי מורי זי"ע היה בודק את ציציותיו של הנותן, וכל מי שציציותיו לא היו כשרות על פי שיעור אורכן, סירב לקבל ממנו כספים. אני לכשעצמי נזהר לבל ישתתף מחלל שבת, במשתה השנתי שעורכים המוסדות שלי בארה"ב שיחה מיוחדת שנערכה לפני 58 שנים, של הסופר ר' משה שינפלד עם האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל "ו ז את ה ת רו מ ה" )שמות כ"ה, ג'( היושב לפני כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג ומאזין לאמרי פיו, אינו צריך להיות מחונן בכושר הבחנה מיוחד, כדי להרגיש כי לעומתו איש חובק זרועות עולם ברוחב היקפו. האש עצורה באמריו, ההגדרות הקולעות, עוז הביטוי, ויחד עם זה השתפכות הנפש מלב שכולו אומר שירה, כל אלה מייחדים את שיחתו הקולחת של האדמו"ר מקלויזנבורג ומשאירים רושם בל ימחה על השומע. לפנינו קטעים אחדים מתוך שיחה שנמשכה כשלוש שעות, ואשר לא נשאה אופי של ראיון למען עיתון, אלא הייתה בבחינת מענה לשאלה: 'תורה היא וללמוד אני צריך'. לא כל התשובות נועדו לפרסום ולא ניתנה רשות לגלותן ברבים. כל המתפרסם בזה הועמד על דיוקו, עד כמה שיד הכותב מגעת, לשחזר את הדברים ששמע, מבלי לרשמם באותו מעמד. אינני נוטה לפסוק בבעיות שהן עיוניות גרידא ואינן למעשה, בבחינת: מה היה אילו... כל אימת שמתעוררת שאלה מעשית, הריני מעיין בפוסקים ומסיק מתוכם להלכה. הוא הדין בשאלת המדינה. לפני שהקימו את המדינה, איש לא שאל לחוות דעתי, לא הציונים, לא האנגלים ולא אנשי האו"ם... מכיון שהמדינה קיימת היום, הרי זו עובדה מציאותית, ואני פטור מלהתעמק בשאלה האם רצוי היה להקימה או טוב לה שלא נבראה משנבראה. גם המושגים של הכרה 'דה יורה' ו'די פקטו' אינם מופיעים בספרי הלכה. המצב העובדתי הוא, כי המדינה משתרעת על פני חלק של ארץ ישראל, ורק לאותו חלק של ארץ ישראל מותרת הכניסה ליהודים. מקדושת ארץ ישראל אין ניתן לגרוע, והיא איננה תלויה במשטר ששולט בתחומי הארץ ובהתנהגות תושביה. גם בתקופת אברהם אבינו, תקופת 'הכנעני אז בארץ', היתה ארץ ישראל קדושה ונבחרת מכל ארצות תבל. משל למה הדבר דומה? לספר תורה, אם כתבו מין הרי זה יישרף, אולם ספר תורה שנכתב כדת על ידי סופר ירא שמים, עומד בקדושתו, גם אם נמצא בבעלותו של מין וכופר או עכו"ם. אין להגיד: מכיון שספר זה נפל לידיים טמאות, נפסל ואין לנו כל ענין בו. להיפך, חייבים לגאול אותו ולנהוג בו קדושה, הוא הדין בארץ ישראל, שהחילונים שולטים בה כעת. השאלה המעשית הניצבת לפנינו היא, האם במצב הנוכחי עלינו לבכר את העלייה לארץ ישראל, על פני הישיבה בגולה? כל עוד קהילות הקודש במזרח אירופה היו קיימות בתפארתן, במרכזי תורה וחסידות, משכן למילוני יהודים כשרים ושלמים, הייתה שאלת העלייה לארץ ישראל עניין של מדרגות אישיות - זקני הק' בעל 'דברי חיים', נכסף כל ימיו לחצרות ה' בארץ הקודש ולא עלתה בידו. היום נחרב כל העולם היהודי חורבן מוחלט, וארץ ישראל היא המקום היחידי, שיש בו מקצת מפלט לתורה והעיקר שאין בו גויים. כל הנגעים המצויים בארץ ישראל, דהיינו המינים והמינות, הפרת התורה והמצוות, מצויים גם בחו"ל, אלא ששם יש עוד משהו נוסף, והוא - הגויים. נמצא שהנאחז בנימוקים רוחניים כביכול בגולה, נאחז למעשה בגויים אשר שם. מה ליהודי שומר תורה בחו"ל, ומה לפורק עול תורה בארץ ישראל בוודאי, לאסוננו מצויים לרוב גם בארץ ישראל כופרים ומינים. דבר זה הוא אחת התמיהות שאין לי עליהן מענה: מה מעשהו של יהודי שומר תורה בחו"ל, ומה מעשהו של פורק עול תורה בארץ ישראל. אצל שני אלה לקתה מידת ההיגיון. לכאורה היצר הרע הוא פיקח ממולח, ולמה הוא מכונה 'מלך זקן וכסיל'? אלא, כלום אינו כסיל אם הוא מסית כופרים לשבת בארץ ישראל? והרי תענוגות עולם הזה והזדמנויות לפשעים, מצויים בחו"ל במידה הרבה יותר מרובה מאשר בארץ ישראל? אנו איננו מגיעים לדרגת הראשונים, גם בענין קבלת כספים מרשעים. אבי זקני בעל 'דברי חיים' הק' מצאנז, היה בורר את כספי הפדיונות שנמסרו לו על פי מהות הנותנים. היו שטרות כסף ששרפם, היו שטרות כסף שהשליכם לבית שימוש, והיו שטרי כסף שפזרן בחוץ. אבי מורי זי"ע היה בודק את ציציותיו של הנותן, וכל מי שציציותיו לא היו כשרות על פי שיעור אורכן, סירב לקבל ממנו כספים. אני לכשעצמי נזהר לבל ישתתף מחלל שבת, במשתה השנתי שעורכים המוסדות שלי בארה"ב. כאשר עלתה שאלת השילומים על הפרק, הייתי בין הרבנים המועטים שתבעו מהיהדות החרדית לדרוש את חלקה במישרין מהממשלה הגרמנית. אין ספק כי יכולנו אז להשיג עשרות מיליונים. התנגדו לעמדתי. והיום מתחננים לקבל פרוטות מ'קרן השילומים' באמצעות החילוניים, בדרך בלתי מכובדת. הפשרה של אדמו"ר ר' יהושע מבלז מספרים כי ראשי 'שומר ישראל' בגליציה, ארגון המשכילים והמתבוללים, הופיעו פעם בביתו של האדמו"ר ר' יהושע מבעלז זי"ע, והעמידו פני שוחרי שלום. טענו: למה זה להרבות במחלוקת בין יהודי ליהודי, מוטב שנחפש שפה משותפת. אנו המשכילים נכבד את המסורת כמה שאפשר, ומאידך גיסא ישתדלו האדמו"רים והרבנים להכניס קצת שינויים ותיקונים במנהגי המוני היראים, וככה נוכל להיפגש באמצע הדרך, ושני המחנות יתקרבו זה אל זה. האדמו"ר מבעלז הקשיב רב קשב לדבריהם ואמר: "הניחו לי עד מחר לחשוב בדבר". יצאו ראשי 'שומר ישראל' שמחים וטובי לב, כי הצליחו, כביכול, להבקיע את חומת בעלז המבוצרת. למחרת, בבואם לקבל את התשובה המיוחלת, אמר להם הרבי: "כל הלילה הפכתי והפכתי בדעתי, מה הוא השינוי שיתכן להכניסו במנהגי ישראל הקדושים, למען השביע את רצונכם. לבסוף עלה במחשבתי, מאחר ויהודים נוהגים לשים על שולחנם שני 'עדים' בשעה שהם נוטלים את ציפורניהם, חככתי בדעתי אולי אפשר לוותר על מנהג זה. אולם לבסוף באתי לידי מסקנה, כי חלילה לזוז זיז כלשהו ממנהגי ישראל הקדושים, אפילו מאלה שאין להם מקור בהלכה"... זו היא הדרך בה עלינו לצעוד, לא לוותר בשום ענין על אורח החיים שנמסר לנו מאבותינו, ולהקפיד עליו ביתר שאת ועוז על אדמת הקודש, ובזה להקים המשך בעמוד <<< 5 יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 2

4 מעשה באדם חרדי, אשר ניהל לפרנסתו חנות תכשיטים גדולה. באחד הימים פרצו גנבים לחנות, רוקנו אותה מכל סחורתה, ששוויה הוערך בסכום עתק, ונעלמו... להערכת המשטרה בדרך הטבע לא נראה כל סיכוי להשבת הרכוש הגנוב לבעליו, וגם אם ייתפסו הגנבים לא ניתן יהיה למצוא את הגניבה ברשותם, שכן זה מכבר החליפה ידיים ונעלמה... מרן הגרא"מ שך זצוק"ל על הביטחון של כל אחד בקדוש ברוך הוא, שהינו כל יכול "א ב נ י ש ה ם ו א ב נ י מ ל א ים" )שמות כ"ה, ז'( אין ספק בכך, שאחד הגורמים המעצימים את הקשיים, עמהם אנו נאלצים להתמודד מפעם לפעם במהלך חיינו, נעוץ בעובדה שאנו חשים תחושת מרמור, תסכול וכעס על כל הסובבים אותנו... אנו מרגישים כי 'עשו לנו עוול', 'פגעו בנו', 'הזיקו לנו', והידיעה הזו- מעצימה את הקושי שבעתיים... הלא בינינו לבין עצמינו: כלום יש מי שאינו מכיר בכך, שקשה הרבה יותר להתמודד עם קושי שנגרם כביכול בעטיו של אחר, מאשר להתמודד עם קושי בלתי נמנע? - הלא הדבר ברור מאין כמותו! אכן, לאמיתו של דבר, עלינו לשרש את התחושה הזו מכל וכל. עלינו לזכור כי איש אינו יכול להרע לנו, בדיוק כפי שאיש אינו יכול להיטיב עמנו, מלבדו יתברך... יתר על כן: כאשר יהודי מתרגז כאשר הוא אינו מצליח כרצונו - הרי בכך הוא מביא לידי ביטוי את חוסר אמונתו! שהרי אילו היה מאמין באמת כי הכל ממנו יתברך, ובלעדיו לא יכול לקרות מאומה - בוודאי לא היה מרהיב עוז בנפשו להתרגז, שכן על מי רוגז הוא? על הריבונו של עולם? אולם מלבד זאת, עלינו לזכור כי אף אנו איננו מושלמים כל כך... הלא 'לב יודע מרת נפשו'! מי כמונו יודעים כמה שאנו צריכים לתקן, כמה שאנו צריכים לשפר את עצמינו, ומעתה, מה לנו כי נלין על זולתנו? על כן, כאשר קבל אדם בפני רבינו על חבירו שעשה לו רעה, והתמרמר באומרו: "כלום אינני צודק? הלא ברור שתהיה לי תרעומת!", נענה רבינו במתק שפתיו והשיב לו: "לדידי אין מושג של 'הקפדה'... אינני מכיר מציאות של 'תרעומת'... אני יודע, שאם מאן דהוא פגע בי - עלי לערוך 'חשבון הנפש', כפי שכבר הזכיר בספר החינוך בטעם איסור 'לא תקום ולא תיטור'! אלא מאי? אטען כי אנכי מקפיד על שגלגלו את החובה על ידי אותו פלוני או אלמוני? ובכן, אין זה מענייני... עד שאני שואף לתקן את הזולת - עלי לתקן את עצמי! כל אדם העורך את חשבון נפשו" - הטעים רבינו - "יודע כי מקננות בו כל המידות הרעות! מעתה, באיזו זכות יקפיד על זולתו?"... ובהזדמנות אחרת התבטא רבינו ואמר: "לכשעצמי, איני מבין איך אנשים יכולים לגשת ל'דין תורה'... איך אדם יכול לתבוע דבר לעצמו?"... אין ספק בכך, שאילו זו תהיה התחושה - לא תהיה לנו קפידא על זולתנו כלל, ובהעדר הקפידא - נגלה עד מהרה כי קל לנו הרבה להתמודד עם עוולות, שנעשו לנו על ידי הזולת, שכן תחושת 'חוסר הצדק' לא תעצים את הקושי, והמרמור לא יכביד על ההתמודדות... ואגב, אם בקפידא עסקינן - הרי שזה המקום להזכיר כי דעתו של רבינו היתה שאין להתחשב בקפידא, כל עוד אין לה בסיס הגיוני ומוצדק. במקום בו מקפיד האדם על זולתו שלא כהוגן, מבלי כל הצדקה - אין הקפידא הזו יכולה לגרום כל נזק, ואין להתחשב בה כלל. זאת ועוד: גם במקום בו נגרם נזק לפלוני מחמתנו, אולם אנו פעלנו על פי ההלכה ועל פי הנהגת התורה - סבר רבינו כי אין לנו לחשוש מקפידתו. "הקפידא אינה בעלת משמעות כשלעצמה, אלא רק עלולה לעורר תביעה חריפה יותר כלפי אדם שפגע בחברו - במקום בו החבר מקפיד על הפגיעה... אכן, במקום בו לא היתה פגיעה כלל, או שהפגיעה היתה מוצדקת על פי התורה וההלכה - ברור שאין לקפידא כל משמעות, וכל נזק לא יארע מחמתה!" - הבהיר רבינו בהזדמנויות שונות. דוגמה לכך יכולים אנו למצוא בעובדה הבאה - אותה סיפר ראש כולל חשוב מתלמידיו של רבינו, וכך היה מעשה: ביום מן הימים נכנס אותו ראש כולל אל מעונו של רבינו, ושאלה בפיו: אברך מצוין מבקש להצטרף אל לומדי הכולל שבראשותו, כאשר בוודאי יהא בהצטרפותו כדי להועיל לכל בני החבורה. אך מאידך, ראש הכולל בו לומד האברך כעת - הודיע נחרצות כי הוא מתנגד למעבר המתוכנן, וכי יקפיד על כל מי שיאות לקבל את האברך דנן, ולאפשר לו לעזוב את מקומו הנוכחי, באשר הינו מעמודי התווך של הכולל, ועזיבתו - עשויה לדרדר את הכולל כולו ולהביאו עד כדי סגירה! "האם עלי לחשוש מפני קפידתו של אותו ראש כולל?", שאל ראש הכולל דנן את רבינו, ונענה בשלילה חד משמעית: "לאברך מותר ללמוד היכן שליבו חפץ, איש אינו בעל הבית עליו, וגם אם אמנם ייפגע הכולל כאשר יעזוב האברך - אין לראש הכולל זכות למנוע ממנו לעבור!", קבע רבינו נחרצות. לא לאבד תקוה כשם שעלינו לדעת, כי אין לנו את הרשות לרפות את ידנו, מלעשות את המוטל עלינו במילי דשמיא כך צריכים אנו לזכור, כי אסור לנו לאבד תקווה בכל מצב ובכל תחום. תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. גם אם נראה שאפסו הסיכויים, גם אם לא נראה כל מוצא באופק הקדוש ברוך הוא הינו כל יכול, וברצונו הוא אינו מוגבל לנתונים ולסיכויים שבדרך הטבע... דוגמא לכך יכולים אנו למצוא במעשה הבא, אותו סיפר רבי משה אהרן ברוורמן, וכך סיפר: מעשה באדם חרדי, בן תורה ירא שמים, אשר ניהל לפרנסתו חנות תכשיטים גדולה, שהיתה ממוקמת בשכונה מסויימת במזרח ירושלים. באחד הימים פרצו גנבים לחנות, רוקנו אותה מכל סחורתה - ששוויה הוערך בסכום עתק - ונעלמו... להערכת המשטרה - בדרך הטבע לא נראה כל סיכוי להשבת הרכוש הגנוב לבעליו... ברור היה שגם אם ייתפסו הגנבים - לא ניתן יהיה למצוא את הגניבה ברשותם, שכן זה מכבר החליפה ידיים ונעלמה... נקל לתאר את דכדוכו של בעל החנות, אשר איבד את כל רכושו ברגע אחד. אחד ממקורביו של רבינו, אשר הכירו באופן אישי, הציע לו להיכנס אל רבינו ולתנות בפניו את צערו, והלה קפץ על ההצעה בשמחה. עוד באותו היום נסעו השנים לבני ברק, אל ביתו של רבינו, אשר נענה בשמחה לבקשתו של אותו מקורב, כי יעודד את רוחו של הסוחר המדוכדך. ואכן, היהודי נכנס אל חדרו של רבינו, אשר שמע את סיפורו, עודד את רוחו, ולאחר מכן סיים באמרו: "ליהודי אסור לאבד תקווה בשום אופן! לפעמים קורה שגנבים מסתכסכים ביניהם, והאחד מלשין על השני!"... בעל החנות ניסה להסביר, כי להערכת המשטרה יצא הרכוש הגנוב זה מכבר מרשותם של הגנבים, אולם רבינו לא הגיב לדבריו. הוא נפרד ממנו במאור פנים, והלה יצא לדרכו. אך הנה, ראו זה פלא: לא חלפו אלא ימים ספורים, וממטה המשטרה התקשרו להזמין את מיודענו אל התחנה. בבואו, ציפתה לו הפתעה: כל הרכוש הגנוב המתין לו, כאשר מאומה לא חסר ממנו... לתדהמתו, סיפרו לו השוטרים כי אחד הגנבים הסתכסך עם חבריו והסגירם למשטרה, בדיוק כפי שצפה רבינו... ללמדנו, כי אסור לאבד תקווה בשום אופן, גם כאשר כל הנתונים מצביעים על כך שהסיכויים אפסיים לחלוטין. הקדוש ברוך הוא הינו כל יכול, וברצותו - אין מעצור לפניו מלהושיע ברב או במעט! )מתוך 'אורחות החיים' פרקי חיים ממרן הגרא"מ שך זצוק"ל( יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 3

5 החזון איש קרא לרבי שלמה זלמן אולמן: "אני שומע שאתה חייב כסף לפלוני ואינך משלם לו". הוא השיב שהם כבר היו בדין תורה פעמיים, והוא יצא פטור. אבל החזו"א אמר לו שמאחר והוא בן תורה, ויש בכך משום חילול ה', שיאמרו על בן תורה שהוא אינו משלם את חובותיו, לכן הוא רוצה שהוא ישלם לפחות חלק מהסכום. הוא אף אמר לסבא שיש לו כסף של צדקה, שאפשר להשתמש בו למטרה זו כדי למנוע חילול ה' ראש ישיבת 'אחינו' לצעירים, הרה"ג ר' מיכאל ברלין, מספר על הסבא הגדול הגאון רבי שלמה זלמן אולמן זצוק"ל רב בית המדרש מ'שכנות יעקב', ומשרידי דור דעה יעקב א. לוסטיגמן אחת הדרישות הבסיסיות ביותר מדיין, היא "לא תגורו במשפט", וזוהי למעשה דרישה מכל יהודי באשר הוא, שישמור את רגש הפחד בלבו, ויאפשר לו לפעול רק כשהגורם לפחד הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. ככל שגדולה יותר האמונה בלב האדם, כך קטן הוא הפחד שלו מפני בני אדם, בעלי חיים, וכל המאורעות היכולים לבוא עליו. תכונה זו של חוסר הפחד מכל דבר בעולם הזה, היתה אחת מתכונותיו הבולטות של רבינו הגאון רבי שלמה זלמן אולמן זצוק"ל, רב בית המדרש 'משכנות יעקב' ודיין בבית דינו של הגר"נ קרליץ יבלחט"א. משרידי דור דעה, שעלה ארצה בשנות הזעם, התמודד עם לא מעט קשיים גם בהמשך דרכו, אך בכל עת נותרה צהלתו על פניו, ומעולם לא חשש מאיש. תכונה זו ליוותה אותו עד הסתלקותו לישיבה של מעלה בשבועות האחרונים, בח' שבט. "סבא היה אדם אציל מידות", מספר נכדו הרה"ג ר' מיכאל ברלין, ראש ישיבת 'אחינו' לצעירים, במודיעין עילית. "הוא היה אדם נעים, האיר פנים לכל אדם, ולבו היה מלא רגש לכל יהודי. אבל כשזה הגיע לקיום התורה ומצוותיה, הוא הפך לצור חלמיש, סלע מוצק שאיש לא יכול היה להזיז אותו ממקומו ומדעתו". כך למשל מספר הרב ברלין, על מקרה שאירע בעת שביקר בבית סבו הגדול: "במשך מספר שנים אחרי החתונה שלי, הייתי לומד בכולל בבני ברק, ובצהרים הייתי עולה לאכול מעט ולנוח בביתו של סבא. באחת הפעמים כשסיימתי לאכול, ביקשה ממני סבתא תחי', שאגש רגע לחדרו של סבא, ואבדוק מדוע הוא לא בא לאכול את ארוחת הצהרים שלו. נכנסתי לחדר, וראיתי את סבא יושב יחד עם אברך שהגיע לשאול אותו שאלה - וממרר בבכי. שניהם ישבו ובכו, בעיניו של האברך עמדו דמעות, ואילו סבא ממש בכה והתייפח, כשהוא מסביר לאברך 'אני לא יכול. אני לא יכול... מה אני יכול לעשות? אני פשוט לא יכול'. "האמת שמאוד נבהלתי. יצאתי החוצה, ואחרי שהאברך הלך לדרכו, וסבא הגיע לאכול את ארוחת הצהרים שלו, ניסיתי לשאול אותו בעדינות אם קרה משהו חמור... אבל סבא השיב לי שהכל בסדר ב"ה, אלא שהאברך הגיע עם שאלה הלכתית, והוא נאלץ לפסוק לאיסור. האברך הסביר שזה מאוד קשה לו, וניסה לבקש שאולי סבא ימצא איזושהי דרך להתיר, סבא אכן ניסה לחפש צדדים להתיר אבל לא הצליח למצוא, ולכן הוא ישב ומירר בבכי, על צערו של האברך ועל צער משפחתו...". אולם, כאמור, כשהיה זה נוגע לעניינים של עמידה על עקרונות ההלכה והיהדות, הפך הגרש"ז זצ"ל לעיקש וחסר פשרות. "במשך שנים ארוכות, התגוררו סבא ובני המשפחה בשווייץ, לצורך רפואתה של בתו שחלתה בפוליו. הם גרו באזור שבו היתה קהילה יהודית קטנה, אך הם חיו שם בין הגויים, ולכן לא היה מקובל לנופף ביהדות שלהם בראש חוצות. "והנה מגיעה משפחה מארץ ישראל, שממאנת להסתיר את יהדותה או להצניע את קיום המצוות. בסוכות יצא סבא מבית הכנסת באמצעו של יום, כשהוא מחזיק בלולב ובארבעת המינים, עטוף בטלית, ואינו חושש מה יאמרו הבריות. הגויים אכן הסתכלו עליו בתחילה בעין עקומה מעט, אך היהודים ממש כעסו עליו, שהוא כביכול מבאיש את ריחם בעיני הגויים, וגורם להם לאי נעימות בין שכיניהם. "אבל סבא לא היסס. זה קרה לא רק בסוכות, אלא בכל עת הוא היה הולך וציציותיו מתנופפות לעין כל, את הכיפה הוא לא הסתיר, וכל הליכותיו היו כשל יהודי המתגורר בבני ברק או בירושלים. "אחרי תקופה, שמעה סבתא מאחת הגויות באזור, שהכומר בכנסיה המקומית דיבר עליהם בדרשתו ביום ראשון של אותו שבוע. במהלך ההטפה השבועית לבאי בית יראתם, נזף בהם הכומר מדוע הם מזלזלים במצוות הנצרות, ולפעמים אפילו מתביישים לנהוג כפי שהנצרות מצפה מהם: 'תלמדו מהיהודי החדש הזה שבא לגור כאן', אמר להם הכומר, 'תראו איך הוא גאה ביהדותו, איך הוא מקיים את המצוות של היהודים בלי לחשוש מאיש, כאילו הוא נמצא בין יהודים. אתם נמצאים כאן בין נוצרים, ויש לכם הרבה מאוד מה ללמוד מהיהודי הזה, שנמצא במקום הלא טבעי שלו, ובכל זאת מתנהג כך בלי שום חשש או בושה'. "מאותו היום, החלו הגויים באזור להעריך את סבא, ואפילו היהודים הבינו שהוא בעצם מקור לגאווה ולא לבושה חלילה. הניסיונות שלהם להניא אותו ממעשיו פסקו לחלוטין, הם למדו להעריך אותו ולכבד את דרכו המיוחדת". הרב ברלין מספר על מקרה שאירע שנים רבות קודם לכן: "כשהחל הכורת הנאצי לעלות על יהדות אירופה, הצליח סבא להיחלץ מהסכנה ונשלח לארץ באנייה, שמספר המקומות עליה היה מוגבל מאוד. אחד מקרובי משפחתו היה מעורה בהרכבת רשימת הנוסעים שיזכו לעלות על הספינה, והוא ידע על כך שלסבא, שהיה אז נער צעיר, יש פוטנציאל גדול מאוד, ולכן התעקש לשרבב את שמו לרשימה. אבל אמו של סבא נשארה מאחור, ומיד כשהגיע ארצה החל סבא לפעול למענה. הוא היה עצור בעתלית למשך תקופה, יחד עם מעפילים רבים אחרים, וכשהשתחרר הוא מצא יהודי שידו היתה מעורבת בזיוף דרכונים וסרטיפיקטים. הוא הבטיח לשלם לו סכום גדול, אם יצליח להביא לעלייתה של אמו ארצה. היהודי הזה אכן פעל רבות, אך לא הצליח להביא לתוצאה המיוחלת, ובסופו של דבר הצליח סבא לפדות את אמו מגיא הבכה, בדרך אחרת. "אחרי תקופה בא אותו יהודי לסבא, וביקש ממנו את התשלום שהתחייב לשלם לו. סבא הזכיר לו שמאמציו לא נשאו פרי, וששחרורה של אמו הגיע בדרך אחרת. 'זה נכון', השיב העסקן, 'אבל אני השקעתי מאמצים רבים למען שחרורה של אמך, בסופו של דבר היא אכן השתחררה ולכן מגיע לי כסף'. "הם הלכו לרב בענגיס, שערך ביניהם דין תורה ופסק שהצדק עם סבא. השניים נפרדו לשלום, אבל לאחר תקופה שב אותו יהודי ושוב ביקש את כספו. שוב הלכו השניים לרב בענגיס ושוב נפסק הדין שסבא פטור מלשלם. "אחרי מספר שנים, סבא כבר היה אז מקורב מאוד למרן החזון איש זצ"ל, ואומרים לו שהחזון איש קורא לו: 'אני שומע שאתה חייב כסף לפלוני ואינך משלם לו', שאל החזון איש. סבא השיב שהם כבר היו בדין תורה פעמיים, ובשתי הפעמים הוא יצא פטור בלא כלום. אבל החזון איש אמר לו, שמאחר והוא בן תורה, ויש בכך משום חילול ה' שיאמרו על בן תורה שהוא אינו יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il המשך בעמוד הבא <<< 4

6 <<< המשך מעמוד קודם משלם את חובותיו, לכן הוא רוצה שהוא כן ישלם, לפחות חלק מהסכום, ואף אמר לסבא שיש לו כסף של צדקה, שאפשר להשתמש בו למטרה זו כדי למנוע חילול ה'. "סבא שאל את החזון איש כמה לשלם לו, והתשובה היתה שישלם מחצית מהסכום המדובר. אלא שהעסקן ההוא סירב לקבל מחצית מהכסף. הוא התעקש לקבל את מלוא הסכום. שב סבא לחזון איש ושאל כיצד לנהוג, אבל הפעם השיב החזון איש שלא ישלם לאיש פרוטה: 'ממילא מדובר בתשלום שהוא לפנים משורת הדין, ואם העסקן מתעקש לקבל את הכל, איננו חייבים עוד לדאוג לעניין של חילול ה', מעכשיו האחריות כבר מוטלת עליו באופן בלעדי'". בהקשר זה של חילול ה', מספר הרב ברלין על מעשה נוסף שהיה לסבו הגדול עם החזון איש: "פעם ניגש אל סבא יהודי שהתגורר ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק, ואמר לסבא שמאחר והוא מקורב לחזון איש, הוא מבקש ממנו שישאל לדעתו בעניין שמעיק לו, מאחר והוא מתגורר באזור שבו יש חילולי שבת, האם הוא צריך לעשות מאמץ מיוחד לעבור לתוככי בני ברק, כדי להימנע מהמראות הקשים של חילול שבת? החזון איש השיב לסבא: 'הרי גם כאן בבני ברק משתמשים בחשמל בשבת, ומחללים בכך את השבת, ומאי נפקא מינא אם כן, אם הוא יגור שם או כאן?'. "סבא אכן היה דבק מאוד בפסיקתו של החזון איש, עוד בימים שבהם לא היה גנרטור בכל רחוב, ולא היו פתרונות לנושא. הוא היה יושב בשבת בלי חשמל, וכשהיו שלושה ימים רצופים של ראש השנה ושבת, אז כל המשפחה ישבה בבית שלושה ימים בלי חשמל, בלי תאורה ובלי מקרר. לא היו שום הקלות או הנחות בנושא הזה". "פעם אירע שבנו שאל אותו, אם הוא היה פעם בשבת בחיפה. היה זה כש'חיפה האדומה' היתה לשם דבר בריחוק שלה מיהדות. השיב לו סבא: 'מעולם לא הייתי שם בשבת, ולעולם לא אהיה שם בשבת'. שאל הבן מדוע מדבר האב כך, ואולי כן יצא לו פעם שיהיה לו צורך להיות בשבת בחיפה. אבל סבא השיב שבמקום שבו מצהירים על כך, שהשבת היא יום ככל הימים ומצוות התורה נתונות למרמס בריש גלי, זה מקום שבו הוא אינו רוצה לדרוך ובוודאי שלא לשבות בו בשבת קודש". "גדולה היא האבדה שאיבדנו", מסכם הרב ברלין את דבריו, "והאמת היא שאנחנו יודעים רק מעט מזעיר אל קורות חייו של סבא, כי הוא לא היה מדבר על עצמו כמעט. רק בתקופה האחרונה, כשנפלה עליו הזקנה והוא כבר לא היה בכוחותיו, יכולנו לשאול אותו שאלות ולקבל ממנו קצת יותר מידע, אבל גם אז, הטבע שלו היה לשתוק, והיינו צריכים לנסות שוב ושוב, עד שהצלחנו לחלץ מפיו בדל מידע נוסף. מה שכן ראינו הן התוצאות, התוצאות של מסירות הנפש וההליכה ללא פשרות עם ההלכה ועם התורה הקדושה, נראו על פניו המאירות, ועל הנהגותיו הקדושות כל ימי חייו". <<< המשך מעמוד 1 הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א "רבינו, איננו מבינים! אם כבר נפתח ליבו לב האבן, והעשיר הקמצן הזה נתן פעם צדקה מדוע מחזיר לו הרב את תרומתו?". אמר להם הרבי: "כלום לא ראיתם איזו אבן נגולה מעל ליבו, כאשר החזרתי לו את הכסף? האם לא הבחנתם באיזו שמחה הוא קיבל את כספו בחזרה? הוא לא נתן את תרומתו בנדיבות לב, ובתרומה כזו אין ברכה, ירחם המרחם". יש לתת את הדעת על ענין זה, אם באים אל אדם לבקש ממנו תרומה אין לדחוק אותו, שמא יתן תרומתו לא מתוך נדיבות הלב. כבר למדים אנו מהפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי", קחו את התרומה רק מאדם "אשר ידבנו ליבו". רק תרומה כזו הינה ראויה, ויש בה ברכה. )מתוך הספר 'משכני אחריך'( <<< המשך מעמוד 2 ר' משה שינפלד חומת מגן ששום רוחות רעות לא יפרצו בה. כלפי חוץ, עלינו להישמר בעיקר לבל יתחלל שם שמים, חלילה, על ידינו, ולהקפיד שיתקדש שמו הגדול ברבים. על דבר אחד לבי חרד בקרבי: על מגיפת המותרות, המתפשטת מארצות הברית ופורצת גם בקרבנו בארץ ישראל. אין התורה והמותרות יכולים לדור בכפיפה אחת! בני הכולל הספורים בארצות הברית, אשר מאהבת התורה וויתרו על תפנוקי העולם הזה, הם - תתקיים תורתם בידם. מעולם טוען אני כלפי יהודים שומרי תורה: "מה לכם שאתם צרי עין כל כך? מובטח לכם העולם הבא הנצחי על כל שפע תענוגותיו! לעומת זאת יודעים הנכם, כי פורקי עול תורה, צפויים להם יסורי גיהנום בעולם הנצח. למה זה, אם כן, אתם מקנאים בהם על הנאות העולם הזה, החולף וקצר הימים, ואתם מבקשים לחקות אותם, וליהנות גם אתם מכל המותרות, שמשמשים לחילונים תחליף בעד עולם הבא?". לא יתכן שדירתו של רב תדמה לדירת כומר להבדיל, זוהי הסכנה הגדולה שיש להתגונן מפניה. כל עוד היא באיבה בארץ ישראל, פן נאחר המועד ונמצאת התורה מתבטלת, חלילה. לפני שנים שלחתי שליח אל הגאון הק' החזון איש והגאון הק' מבריסק זצ"ל, שישאל בשמי בעצתם. מתוך תשובתם הסקתי כי כוונתי לדעתם בתוכניותי, והדבר עודדני מאוד בדרכי. אני צועד בדרך תלמידי הבעש"ט והגר"א ולמעלה בקודש, בדרכי 'ראשונים כמלאכים', הרמב"ם והרמב"ן, שעלו לחונן את עפר ארצנו ולקומם את הריסותיה, בהם תמכתי יתודותי. אינני חרד מפני שלטון החילונים, כי כל זה בר-חלוף, ופתאום יבוא האדון להיכלו, ועתידים הם לחזור בתשובה שלימה וילמדו בינה. לקראת המשיח, עלינו להתכונן בכל ליבנו נפשנו ומאודנו, ואז לא נירא אלא בלתי ה' לבדו. אנו נעשה את שלנו וה' הטוב יעשה את שלו, ויגאלנו גאולה שלמה אמיתית. )פורסם ב'דגלנו' שבט- אדר תש"ך, מתוך הספר 'מפיהם של רבותינו'( חוויה רוחנית יומית מדי יום אצלך במייל הניוז היומי של דרשו. 'ניוזלטר' מלא וגדוש בתוכן תורני - הלכתי, אקטואלי ומרתק. עם סיפורים, רעיונות, ווארטים ועוד... בהגשה מקצועית עם טעם של עוד... להצטרפות שלח מייל ל- dirshu@dirshu.co.il יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 5

7 פנה היהודי אל הסנדלר, הושיט לו נעל מעוותת כשעל פניו ארשת של אי שביעות רצון: "נעל זו חזרה זה עתה מסנדלרייתו של בערל, הוי בערל, בערל! לא יוצלח שכזה! לא די שלא תיקן את הנעל, אף קלקל ועיוות אותה עוד יותר! נו, אתה בוודאי תצליח להציל את המצב". הסנדלר נתן בלקוח החדש מבט מוכיח, ודחה בשתי ידיו את הנעל המושטת אליו מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זיע"א, מלמד על מה שלמד מסנדלריה מופלאה של פעם "ו ע ש ית פ ר כ ת ת כ ל ת ו א ר ג מ ן" )שמות כ"ו, ל"א( סנדלרים של פעם עורות, דבקים ומלאי מסמרים, סדן ופטיש - אלו מקצת המראות הקבועים בכל סנדלריה, אולם אם נציץ אל תוככי סנדלריה קדומה במקצת, נגלה מלבד כל אלה, מלבד השרפרף והררי הנעלים גם ספרים - ספרי קודש. סנדלר יהודי של הדור הקודם חדור היה בתחושת קבע - כל זמן שלא מתקנים - אפשר עוד ללמוד. סנדלר? ללמוד? אכן כן - עד ראיה היה מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ, בהיותו עוד בגולה. חור בסוליית נעליו הביא אותו אל סנדלרייה נאצלת, המתפקדת לפי עולם מושגים אחר. הסנדלר, משאך סיים את מלאכתו, בין גברא לגברא ובעתות הפנאי, היה הוגה בספרים, אשר הימצאותם בסנדלריה היתה לא פחות נחוצה ממכונת התפירה. עוד הסנדלר מתקן את הנעל, היתה לו לגאון רבי מיכל יהודה, ההזדמנות לראות איך מתפקדת הסנדלריה. הוא עצמו הוזמן לשבת, עד אשר תסתיים מלאכת התיקון. תוך כדי עבודה נכנס אל הסנדלר יהודי נוסף. "ראה", פנה היהודי אל הסנדלר, הוא הושיט לו נעל מעוותת, כשעל פניו ארשת של אי שביעות רצון. "נעל זו חזרה זה עתה מסנדלרייתו של בערל. הוי בערל, בערל! לא יוצלח שכזה! לא די שלא תיקן את הנעל, אלא אף קלקל ועיוות אותה עוד יותר! נו, אתה בודאי תצליח להציל את המצב". הסנדלר נתן בלקוח החדש מבט מוכיח. הוא דחה בשתי ידיו את הנעל המושטת אליו, ואמר בחומרה: "בשום פנים ואופן לא אתקן לך את הנעל!". עוד לפני שהיה סיפק בידו של הלקוח לברר על מה ולמה, הוסיף הסנדלר בתוכחה: "לשון הרע! אתה מדבר לשון הרע! אינני רוצה לתקן נעליים לבעלי לשון הרע!". בינתיים סיים הסנדלר לתקן את נעלו של הגאון רבי מיכל יהודה, הוא הושיט את הנעל ואמר: "חשבתי שיועיל לתקן את החור בטלאי אחד, אולם שכבה אחת של עור לא הספיקה, על כן תפרתי על החור טלאי על גבי טלאי". "אם כך", נענה הגאון רבי מיכל יהודה, "עלי להוסיף מעות עבור הטלאי הנוסף". "חלילה", התנגד הסנדלר. "והרי עבדתם יותר מהצפוי" "אפשר שכך, אבל המחיר נקבע מראש, ולא אקח יותר מכפי שסוכם!" לימים, היה מזכיר מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ את זכר אותה סנדלרייה מופלאה, בהוסיפו: "צא ולמד כיצד היה נראה הרחוב של פעם, השוק של פעם. נכנסים לסנדלר, רואים מה זה ניצול הזמן, אם יש רגע פנוי - לומדים. זהירות בלשון הרע וזהירות בדיני ממונות. ומה נענה אנו על השווקים שבזמננו...". ארבע כנפות מהודרות הספל לנטילת ידיים בחדר האוכל שבישיבת 'תפארת ציון', יכול היה להעיד כי לא כל המשתמשים בו מוכתרים ביראת שמים צרופה. נטילת ידיים לסעודה, היתה רק סעיף אחד במכלול מעשים שלא היתה בהם הקפדה יתירה - פה זלזול בזמן קריאת שמע, ושם דיבור בזמן התפילה. עוד אי אלו בקיעים בחומת ההקפדה נתגלו פה ושם. מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ, בתקופת כהונתו כראש ישיבת 'תפארת ציון', הבחין בסדקים רוחניים שנוצרו שם בתקופה מסויימת. הוא חש רוח צוננת במקצת נושבת בין מסדרונות הישיבה, ועז היה רצונו לחזק את רפי הידיים, לרומם את קומתם מתוך יראת שמים טהורה. פנה, אפוא, למעונו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל, להתייעץ איך להעלות את הבחורים על דרך טובה. נענה החזון איש ואמר: "תורה לבחורים לדקדק במצוות ציצית בהידור. מצוות ציצית משפיעה אוצרות יראת שמים על המדקדקים בה". הגאון רבי מיכל יהודה עשה כעצתו, הוא הדריך את הבחורים להקפיד על מצוות ציצית לפרטותיה ודקדוקיה, והנה - ה"ראיתם" פעל את פעולתו והביא ל"וזכרתם" - תוך זמן קצר ניכר שינוי מבורך, הבחורים התחזקו מאוד ביראת שמים, אווירת רצינות אפפה את הישיבה, אווירת כובד ראש שלא הכול מותר וכל ענין צריך להישקל בפלס. סוד ההצלחה טמון היה בארבע כנפות מהודרות, ועוד ארבע כנפות מהודרות. )מתוך 'משולחנם של גדולי הדור'( קו השיעורים של דרשו או *4992 יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 6

8 באחת הקהילות בסמוך לעיר מאנסי, שיפצו המתפללים את בית מדרשם ברוב פאר והדר בהוצאה גדולה, עד שהתנוסס בית המדרש לשם ולתהילה. לאחמ"כ החליט ראש הקהל להשקיע מעט אף בשיפוץ ותיקון ספר התורה שבהיכל, והזמין סופר שיבוא לראות את ספר התורה. הסופר בדק את ספר התורה ונזדעזע למראה עיניו: ספר התורה היה פסול בתכלית! נדרשה יגיעה רבה עבור תיקונו. הסופר הציע לתקן את ספר התורה תמורת 5000 דולר, אך ראש הקהל לא הסכים לשלם יותר מ- 500 דולר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, על 'אין אדם שומע לי ומפסיד' "ו ע ש ית מ נ ר ת ז ה ב ט הו ר מ ק ש ה ת ע ש ה ה מ נו ר ה" )שמות כ"ה, ל"א( רש"י: "לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה למשה, 'השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה'" )מנחות כט.( רמז בה הרה"ק ה'דברי ישראל' זי"ע )בפרשתן(: "ללמדנו נתיב יושר בדרכי האמונה, בבוא לאדם קושי ומכאוב, כגון בענייני כיכר לחם )-פרנסה( או בשאר מכאובים. לבו בל עמו, וכשל כוח הסבל מרוב התלאות וטרדת הזמן, ישליך את עצמו יחד עם כל הקושי 'לאור', כלומר אל הקב"ה שהוא אש אוכלה, ומעתה היא נעשית מאליה... כמה שנא' 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך' )תהלים נ"ה, כ"ג(". הגאון רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל היה אומר, שההבדל בין 'בעל ביטחון' למי שאינו, שאותה פעולת ההשתדלות יעשו שניהם, אלא שזה יעשנה מתוך בהילות ובלבול הדעת, וזה לא יאבד משלוות הנפש אפילו לרגע, אלא יעשנה כפורע חובו ותו לא מידי, וההסבר כי הראשון מדמה בנפשו שהצלחתו תלויה בהשתדלותו, וזה יודע שהכל נהיה בדבר ה', ולא תלוי במאומה בהשתדלותו ועשייתו. כי הכל נכללו בגזירת "בזיעת אפיך תאכל לחם", והבחירה נתונה בידי האדם אם להתייגע ולהזיע על המחיה ועל הכלכלה, או להזיע בקניין מידת הביטחון... ובזה ייטב לו בזה ובבא. סיפר אחד מסופרי סת"ם מבני ארה"ב, שבאחת הקהילות בסמוך לעיר מאנסי, שיפצו המתפללים את בית מדרשם ברוב פאר והדר, בהוצאה של דולרים רבים. יגיעה עצומה השקיעו עד שהתנוסס בית המדרש לשם ולתהילה. לאחמ"כ החליט ראש הקהל, להשקיע מעט אף בשיפוץ ותיקון ספר התורה שבהיכל. לצורך זה הזמין את הסופר הנ"ל שיבוא לראות את ספר התורה. הסופר בדק את ספר התורה ונזדעזע למראה עיניו, כי ספר התורה היה פסול בתכלית!! נדרש יגיעה רבה במשך ימים ושעות עבור תיקונו. הסופר הציע לראש הקהל לתקן את ספר התורה תמורת חמשת אלפים דולר, אך ראש הקהל, שלצורך פארו של בית הכנסת מוכן היה לשפוך מעות כמים, לא הסכים לשלם לסופר עבור מלאכה דחופה וחשובה זו, יותר מחמש מאות דולר ותו לא. משיצא הסופר מפניו, התקשר אל חברו שגם הוא סופר סת"ם, ואמר לו: "אם נשאיר את ספר התורה כמות שהוא, יקראו מתפללי בימ"ד זה בס"ת פסול עוד רבות בשנים. הבה ננדב שנינו מזמננו, ויחד נתקן את ספר התורה תמורת אותם חמש מאות הדולר ותו לא מידי, ובוודאי ישולם לנו שכר מן השמים". ואכן ממחשבה למעשה. שני הסופרים נגשו יחדיו למלאכת הקודש, ישבו שעות ע"ג שעות ותקנו את ספר התורה, שיהא ראוי לקרות בו כדת וכדין. משגמרו עבודתם באישון ליל, יצאו שניהם )מאותה העיר שבה שוכנת הקהילה הנ"ל( לחזור לביתם. באמצע הדרך חיפשו אחר בית הכיסא, ולא מצאו אלא בתוככי בית קברות נוצרי. בלית ברירה פנו להיכנס לשם. בשערי בית הקברות הלז עצר אותם 'שומר' ששאל לשמם והיכן מקום מגוריהם. ה'סופרים' לא הבינו לשם מה עוברים הם חקירה ודרישה זאת, מ"מ ברצונם להיכנס דרך השער, מסרו לו הפרטים ונכנסו. כעבור כמה שבועות קיבלו השניים מכתב מעורכי דין במדינתם, בו כתוב שעליהם להתייצב לפניהם ביום פלוני. המה ראו כן תמהו מה פשענו ומה חטאנו כי דולקים אחרינו? בהגיע יום המיועד באו השניים, והודיעו להם כי באותה שעה שהם נכנסו ל'בית הקברות' הנוצרי, התקיימה לוויה של גוי עשיר גדול, הלה ערירי היה ולא הותיר אחריו יורשים, וציווה ב'צוואת המת' שכל כספו יחולק שווה בשווה בין המשתתפים בהלוויה, ולכן נשאלתם בשערי בית הקברות לשמכם ומקום מגוריכם, כי אף לכם דין 'משתתפים' בלוויה זאת, והרי לכם 'ירושת המת' - שישים ושניים אלף דולר )כשנים עשר מידות מהסכום שהיו מקבלים מבני הקהילה, אילו היו משלמים להם כפי המקובל!(. נתקיים בהם "אין אדם שומע לי ומפסיד" )דב"ר ד', ה'(. וכבר סיפר לי סופר אחד, כי לפליאת הדבר יש להוסיף, שמידת ספר התורה היא באורך שישים ושנים יריעות, חושבנא דדין כחושבנא דדין... המשיל הגה"ח רבי אהרן יוסף לוריא זצוק"ל, לבאר הלשון "השלך על ה'" - משל לעשיר המהלך בדרך, ובידו צרור יקר של אבנים טובות ומרגליות. הלה הוצרך לנסוע למרחק וחשש לשלום אבניו, לכן פנה אל ידידו להפקיד בידו את הצרור, אלא שהוא לא הסכים לקבל על עצמו אחריות כה גדולה. מה עשה העשיר? רץ אל חברו, השליך לתוך ידיו את הצרור, ומתוך מרוצתו זעק לעברו כי אצה לו הדרך, ובעוד רגעים הריהו מפסיד את האנייה היוצאת לדרכה. ידיד זה מקבל על עצמו 'שמירה מעולה', בידעו שהעשיר הלך לו, וסמך עצמו עליו בסמיכה שיש בה ממש... כיו"ב לענייננו: המשליך את כל יהבו )כל צרורותיו וחבילותיו( על הקב"ה - מתוך הכרזה 'אבי שבשמים אין לי על מי לסמוך רק עליך' - בלי שאלות וחשבונות, בוודאי ייטב לו - והוא יכלכלך!! וידמה האדם בדעתו, אם היתה לו איזו 'קרן' )קופת חיסכון( בבנק, אשר בה שמורים עבורו כמה וכמה מיליוני דולר מזומנים טבין ותקילין, וכי היה דואג מהיכן יקנה לחם לפי הטף, או מהיכן ישיג מעות להשיא את צאצאי? פשיטא שלא! ואף אם בפועל אין המעות תחת ידיו, מכל מקום אין לו דאגה, בידיעתו שברגע שיזדקק למעות, יוציא מפיקדונו כדי צרכו. כיו"ב ממש יבטח האדם בחי עולמים, כי למה ידאג מאין יבא עזרו, והלא יש לו אב רחום, שכל הארץ והמעות אשר עליה שלו הן, ובשעה שיצטרך סכום מעות, יבקש ממי שהכל שלו, והוא בוודאי ייתן לו כל צרכו! צהלה ושמחה - מעלת וסגולת השמחה הנה כשנשאלה אסתר במשתה היין )אסתר ה', ו'(: "מה שאלתך וינתן לך", השיבה )פסוק ח'(: "יבוא המלך... ומחר אעשה כדבר המלך", ולכאורה ייפלא! מדוע דחתה למחר ולא התחננה מיד על נפשה, אחר שאמר לה "מה שאלתך וינתן לך"? ועוד צ"ב, על מה סמכה בדעתה שלמחר יהא בידה לפעול, יותר מאשר תוכל לעשות בו ביום? וביארו צדיקים, כי בעת ההיא היה "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב" )פסוק ט'(, וידעה אסתר שבעת 'שמחה' כזו, לא תוכל להפילו ולנצחו, כי לא יאונה כל רע לאיש השרוי במידת השמחה, ע"כ התחכמה והזמינה אותו לבוא למחר, אחר ששמחתו תפוג מעט, ואז תצליח להפילו בנקל. ולימוד גדול הוא לבני ישראל, שאם לאותו רשע הועילה מידת השמחה המשך בעמוד <<< 11 יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 7

9 בתשע בבוקר התקשרה אלי אחותי, ובפיה חדשות שהיכו אותי בהלם ובתדהמה: הכלה התקשרה ואמרה שהחתונה חייבת להידחות. ישבתי כהלום רעם: 'מה, למען ה' קרה? למה חייבים לדחות את החתונה?'. התמלאתי פחד נורא. "היא אמרה מה הסיבה?", שאלתי את אחותי. היא לא ידעה לענות לי הרב יהושע ליף שליט"א, על קורות חייו עם ראש הישיבה רבי ראובן פיינשטיין שליט"א, ואביו רבי משה פיינשטיין זיע"א "ו ע ש ו ל י מ ק ד ש ו ש כ נ ת י..." )שמות כ"ה, ח'( ר' ראובן פיינשטיין היה ראש הישיבה הרשמי של ישיבת סטייטן איילנד, ואביו ר' משה פיינשטיין הנהיג את הישיבה מבחינות רבות. לא ארך זמן רב עד שגיליתי שר' ראובן ירש את מידותיו הנאצלות של אביו. הענווה שלו הייתה נוגעת ללב, במיוחד כשנגע הדבר להתבטלות בפני דעת אביו הגדול. מהר מאוד גילינו כי גם ר' ראובן התברך בגדלות ייחודית משלו, המשלבת חכמה פנימית שאפשרה לו לקלוט כל מצב נתון, לעיתים קרובות במבט מקורי ובחשיבה שונה מהרגיל. מי ששמע אותו מדבר, הבין בחוש שעומד מולו אדם בעל היקף ידע עצום, אדם ששוחה בלי קושי בים הש"ס והפוסקים. ההתבוננות בר' ראובן, המפלס לו ולנו דרך בים התורה, החדירה בנו שאיפות מרוממות. השתוקקנו לרכוש יותר ויותר מהיקף בקיאותו, והתפעלנו מעומק עיונו המפעים. מבחינה מסוימת היווה ר' ראובן גשר בינינו לבין אביו. מצד אחד הראה לנו בדוגמה אישית, שאפשר לדמות לאדם גדול שבגדולים כמוהו. מצד שני חשנו שהוא קרוב לעולמנו, ומבין כל כך את רוחנו ואת המקום שממנו הגענו. מסיבה זו יכולנו ללמוד ממנו בדוגמה אישית, עד כמה לימוד התורה הוא החשוב והיקר מכל. לא היה ספק בליבנו שר' ראובן 'קולט' אותנו. הוא קרא לנו "boys" או -"guys" 'בחורים' בשפת הדיבור, ואנחנו ידענו וחשנו שהבין אותנו באופן מושלם. כשהגעתי ללמוד בישיבת סטייטן איילנד, היא מנתה רק כארבעים תלמידים. כתוצאה ממספר תלמידיה המצומצם, היה היחס אישי, וקל מאוד היה ליצור קשר קרוב עם ר' ראובן. עד היום עושה אני דברים רבים שלמדתי מר' ראובן, בראותי מקרוב שכך נוהג הוא. בעצם דמותו הוא השפיע עליי רבות, ומהנהגותיו בחינוכנו ובלימודנו למדתי כיצד ללמד את תלמידי בבא העת. לעיתים רבות תהינו באוזניו, איך זה לגדול כבנו של גדול הדור? ר' ראובן חלק עמנו כמה מזיכרונותיו האישיים - זיכרונות שהעניקו לנו הצצה לחייו, כילד בשכונת הלוואר איסט סייד בניו יורק. "ראשית", הוא היה אומר, "מעולם לא הרגשתי חסך משום בחינה שהיא, מכך שאבי עסוק כל כך. אבי המחיש לנו את אהבתו באופנים רבים. בבקרים הקפואים של החורף הניו-יורקי, היינו פוקחים את עינינו, ומגלים שאבי הניח את בגדינו על הרדיאטור כדי לחממם עבורנו. הודות למסירותו, נהנינו ללבוש בגדים חמים ונעימים. אורחים רבים היו באים ויוצאים בביתנו, אולם אבי תמיד הקפיד להושיב אותי בסמוך למקומו סביב שולחן השבת, והוכיח לי שהקשר בינינו לעולם לא יתנתק, גם כאשר הנו טרוד בעניינים חשובים ובאירוח רבנים וגדולי תורה". ר' ראובן היה מדגיש באוזנינו את הנהגתו זו של אביו, כדי ללמד כיצד כל אב, גם זה הנושא במסירות את עול הנהגת הציבור, יכול להוכיח לילדיו את אהבתו הרבה, באמצעות פעולות קטנות של אכפתיות והתחשבות. מתוך כבוד לר' משה, ביקשתיו לסדר קידושין בחופתי, אף שידעתי שהדבר אינו מציאותי, שכן החתונה נערכה במקום מרוחק, סמוך לעיר ברלינגטון שבוורמונט. התחתנו בעיירה קטנה בשם 'שרלוט', באסם ששכן במרומי גבעה הצופה אל אגם צ'אמפלאין המרהיב, והוסב לאולם. העיירה שרלוט נמצאת מרחק שש וחצי שעות נסיעה מנוי יורק. ר' משה בירך אותי בחום ואמר, שאף שהוא עצמו לא יוכל להגיע לוורמנט, ר' ראובן יבוא במקומו. ואמנם, ר' ראובן טרח והגיע להשתתף בחתונתי. אתם וודאי שואלים את עצמכם: מדוע התחתנת במקום נידח כל כך? ובכן, התשובה היא, שחמותי רצתה לערוך את החתונה בוורמונט, משום שמזה ארבעים שנה לא נערכו בעיר חתונות יהודיות, והיא רצתה להביא קצת קדושה יהודית למקום. הדבר לא היה משימה פשוטה: באותו זמן לא היו שירותי קייטרינג כשרים מחוץ לברלינגטון. על כן שכר חמי שירותי קייטרינג במונטריאול שבקנדה, ששם שכנה הקהילה היהודית הקרובה ביותר. החברה הייתה בבעלות יהודים הונגרים טובים, שהכינו אוכל הונגרי טוב, ונענו לאתגר לחצות את הגבול כשצורכי חתונה שלמה ארוזים במשאיות. בשל המרחק הרב, שכרתי אוטובוס לכל הבחורים שיגיעו להשתתף בחתונה. שישים בחורי ישיבה מלאי מרץ עלו אל האוטובוס, שיצא מברוקלין בארבע לפנות בוקר. החתונה נערכה בבין הזמנים, ובשל כך השתתפו בה בחורים מכל מקום: מסטייטן איילנד וממיר, מבולטימור ומלייקווד. לכל ישיבה היו נציגים בחתונה. ר' ראובן לא נסע באוטובוס. רכשתי עבורו כרטיס טיסה, הוא הגיע מניו יורק ושהה בבית מלון מקומי עד לזמן החתונה. גם אני הייתי באותו בית מלון והתכוננתי ליומי הגדול. בתשע בבוקר התקשרה אליי אחותי, ובפיה חדשות שהיכו אותי בהלם ובתדהמה: הכלה התקשרה ואמרה שהחתונה חייבת להידחות! ישבתי כהלום רעם: מה, למען ה', קרה? למה חייבים לדחות את החתונה? האם מישהו חלה, חלילה? התמלאתי פחד נורא. "היא אמרה מה הסיבה?", שאלתי את אחותי. היא לא ידעה לענות לי. מיהרתי להתקשר לבית הכלה, אך קו הטלפון היה תפוס. ניסיתי לחייג שוב ושוב, אך כאילו להכעיס, נשאר הקו תפוס. רגשות ייאוש הזדחלו ללבי... לפתע עלה במוחי רעיון: באותם ימים, אפשר היה להתקשר למרכזייה המקומית, ולבקש שיעלו על שיחה של מישהו. צריך היה לשכנע את המרכזנית שמדובר במקרה חירום, אבל בשלב זה הרגשתי שלא יהיה קשה לי לעשות זאת. התקשרתי למרכזייה. "שלום", אמרתי, "אני מנסה להשיג מספר מסוים, אך הקו תפוס כבר שעה ארוכה. האם תוכלו לעלות על הקו בשבילי?" "זה אפשרי, אדוני, אך אוכל לעשות זאת רק אם מדובר במקרה של חיים ומוות" "תקשיבי", התחננתי "אני אמור להתחתן היום, וכרגע הודיעו לי שהחתונה נדחית. אני מנסה לברר מהי הסיבה. לא נראה לך שזה מצדיק לעלות על הקו?" "אתה צודק, אדוני. אעלה על הקו מיד" "תודה רבה!" המרכזנית מילאה את דבריה. וסוף סוף יכולתי לברר מה קרה. "מה קרה?", שאלתי "יש לנו בעיה רצינית!" "מה הבעיה?" הבעיה היתה כזו: לפי חוקי ארצות הברית, אסור להעביר למדינה עובדים ממדינה אחרת. חמי דאג מראש לאישור חד פעמי ממושל וורמנט, שיאפשר לו להכניס את בעלי הקייטרינג ועובדיו מעבר לגבול. כדי לאשר את העניין היה אמור בעל הקייטרינג למלא דו"ח, שיפרט בדיוק מה הוא מביא מקנדה. אבל הוא היה יהודי מבוגר, שלא מילא דו"ח כזה מעולם )וואס איז א דו"ח?(, ופשוט התעלם מהדבר. הוא פנה אל הגבול עם משאית מלאה אוכל וקיווה לטוב. יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il המשך בעמוד הבא <<< 8

10 טען החסיד לבעל ה'חידושי הרי"ם': "מפני מה מחוייב אני יותר מאחרים, לוותר על הכסף שהוא חייב לי מהדירה שאני משכיר לו? אם אין לו לשלם, ילכו ויקבצו נדבות בשבילו, ואף אני עצמי אתן נדבה ביד רחבה. אבל מפני מה עלי לשאת בכל ההפסד?" "מ א ת כ ל א יש א ש ר י ד ב נ ו ל ב ו " )שמות כ"ה, ב'( ארע שסיפרו ל'חידושי הרי"ם', כי אחד מחסידיו רוצה לפנות דייר עני ואביון מהדירה שמשכיר לו. שלח הרבי לקרוא לו, והחל לייסרו על כך. טען לו החסיד: "מפני מה מחוייב אני יותר מאחרים לוותר על הכסף שהוא חייב לי? אם אין לו, ליהודי זה, לשלם על שכירות הדירה, ילכו נא ויקבצו נדבות בשבילו, ואף אני עצמי אתן נדבה ביד רחבה. אבל מפני מה עלי לשאת בכל ההפסד?". השיבו האדמו"ר: "חז"ל אמרו )חגיגה ב, ב(: 'מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין', וזאת על מנת שיוכל לישא אשה, שחלק העבד שבו מונעו מלישא אשה יהודיה. "ויש להקשות, מדוע האדון צריך להפסיד ולשחרר את העבד? ילכו נא ויקבצו את הסכום הדרוש, ישלמו לאדון ויפדו את העבד? "התירוץ הוא, שאם עבדך הוא, ועלה בחלקך להיות רבו, עליך מוטלת החובה לדאוג לו! אף אתה, אם הקב"ה סיבב שהעני הזה הוא הדייר שלך, בדין הוא שאתה תסבול את הפסדו!". יש לאדם להתרגל, שאם מזדמנת לו מצוה יעשנה הוא בעצמו, ולא יחפש "לזכות" בה אדם אחר... פעם ישב רבי ישראל סלנטר, ושוחח עם מקורביו על אורחות חיים ודרכי מוסר. שאל אחד מהם: "מי עדיף ממי, היושב בבית המדרש, משים לילות כימים ועוסק בתורה, או היושב בחנותו ועוסק במשא ומתן באמת וביושר, וגם קובע עיתים לתורה?". נענה לו רבי ישראל ואמר: "אדם כשר העוסק במשא ומתן באמת וביושר, אין לך מדה גדולה הימנו!". "אמנם", הוסיף, "אם יש בנמצא אדם כזה, חבל שיבלה את זמנו בחנות ובמסחר". פעם אחת נכנס ה"חפץ חיים" לבית המרחץ בראדין, וראה שבשעה שאחד מהרוחצים עזב לרגע את הדלי עם המים, בא אחר והשתמש בהם שלא ברשות חבירו. ניגש אליו ולחש באוזנו: "אדם המתרחץ בדלי של אחרים ללא על מידות ואורחות חיים אצל גדולי ישראל שאלת רשות, יוצא מהמרחץ מלוכלך יותר משהיה לפני שנכנס!"... מסופר על רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שהגיע אליו השוחט של הקהילה, שהיה תלמיד חכם מובהק וירא שמים, ואמר לו שרצונו לנטוש את מלאכת השחיטה, משום שהוא ירא מהאחריות הגדולה שתלויה בו שמא ישחט שלא כהוגן. שאלו רבי ישראל: "ובמה בדעתך לעסוק לפרנסתך?". השיב השוחט: "אפתח חנות ואעסוק במסחר". תמה רבי ישראל ואמר לו: "אם בשחיטה, שאין בה כי אם איסור אחד של נבילה חושש אתה, על אחת כמה וכמה שיש לחשוש בעסק המסחר, שכרוכים בו הרבה אזהרות ואיסורים, כגון: 'לא תגנובו', 'לא תגזול', 'לא תחמוד', 'לא תעשוק', 'לא תונו', 'לא תכחשו', מידות ומשקלות, 'מדבר שקר תרחק', ואיך לא תחשוש ממכשול?". גמילות חסדים לכל מסופר על רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, שהלך ברחוב יחד עם כמה מתלמידיו, ניגש אליהם יהודי ושאל: "האם כבוד הרב יודע היכן הוא רחוב פלוני?". רחוב זה היה בקצה העיר, ופניו של רבי חיים עוזר היו מועדות לכוון אחר, ובכל זאת נטלו רבן של כל בני הגולה יד ביד, הלך עמו כמחצית השעה, עד שהגיעו אל הרחוב המדובר והראה לו את הכתובת המדוייקת. לאחר שנפרד ממנו, שאלוהו התלמידים מדוע הקדיש לו זמן כה רב, וכי אי אפשר היה להראות לו את הכיוון ודי בכך? ואף אם עדיין לא ימצא את המקום, יוכל לשאול בדרכו אדם נוסף, ומדוע היה צריך ללכת עמו עד למחוז חפצו? השיב להם רבי חיים עוזר: "וכי לא הבחנתם שיהודי זה מגמגם, והייתה לו בושה גדולה להציג את שאלתו בפני? אילו לא הייתי הולך עמו יד ביד עד המקום, היה נאלץ לשאול שוב ושוב, ולהתבייש פעם אחר פעם, כדי להשיג את מבוקשו. כדי למנוע בושה מיהודי, שווה היה לצעוד את כל הדרך הארוכה!". )מתוך הספר 'להתענג בתענוגים'( <<< המשך מעמוד קודם כשהגיע לגבול עצר אותו שוטר, וביקש לדעת מה יש במשאית. "אין כלום", אמר בעל הקייטרינג במבטא הונגרי כבד "אין כלום, אדוני?" "אפשר לפתוח לראות?" "תפתחו" שומרי הגבול פתחו את המשאית ונדהמו למצוא בה אוכל שמספיק לסעודת חתונה שלימה. "ניאלץ לשים אותך במאסר, אדוני" "למה מאסר?" "כי ניסית להבריח סחורה מעבר לגבול!" "מה אתם מבלבלים לי במוח? אחי עבר כאן לפני חצי שעה ולא בלבלתם לו במוח". "מה מספר הרישוי של אחיך, אדוני?" וכך נעצרו שני האחים בעלי הקייטרינג, וכל אנשי הצוות שלהם, והובאו לבית הסוהר המקומי. "עכשיו אין לנו קייטרינג, ואין לנו אוכל", הוסבר לי, "ולכן מוכרחים לדחות את החתונה". בינתיים, במקום להסתפר או להכין דבר תורה לחתונה, נאלץ חמי לרוץ לתחנת המשטרה ולנסות לשחרר את העצורים ואת האוכל לסעודה בערבות. בשעה אחת בצהריים הגיע האוטובוס עם כל בחורי הישיבה המוכנים לחגוג עמי. חמי הצליח בקושי רב לשחרר את בעלי הקייטרינג, אבל עובדי החברה הצרפתים-קנדיים לא קיבלו רשות כניסה לארצות הברית. כתוצאה מכך, לא היו בחתונה מלצרים, אך אל דאגה, היו שישים בחורים, שרבים מתוכם התנסו במלצרות כשהיו בקמפ, והם שמחו לחזור אל הסינר ללילה אחד. ר' ראובן נהנה בחתונה מאוד. באלבום חתונתי נותרה מזכרת: תמונה שבה נראים שנינו רוקדים יחד במרץ, רב ותלמיד, בחתונה שאף אחד לא תישכח. החתונה הייתה אמורה להתחיל בשתיים בצהריים, אך בשל האירועים המסעירים היא התחילה רק בשש בערב. הייתה זו חתונה מדהימה, וכל המשתתפים ללא יוצא מהכלל נהנו בה. בשעת לילה מאוחרת כשהסתיימה החגיגה, פנו כל הבחורים כאחד לאגם צ'אמפלאין, וקפצו פנימה לשחייה מרעננת. היום כולו היה רווי מתח, מלא עליות ומורדות, אבל לבסוף הסתדר הכול בצורה טובה יותר משקיווינו. נוכחות של רבי במקום השרתה עליי רוגע ושלווה, והפכה עבורי את היום לטוב בהרבה ממה שהיה לולי היה שם. זה מה שרב עושה לתלמידו: משרה עליו רוגע, עומד לצדו, מעניק לו חיוך ומילה של עידוד כשהוא זקוק לכך, ומראה לו את אהבתו פעם אחר פעם. זה מה שעשה ר' ראובן עבורי בלילה המשמעותי ביותר בחיי. )מתוך 'בהיכלם', סיפורים מהיכלם של גדו"י מאת הרב יהושע ליף( יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 9

11 חוקרי המס לא הסירו את עיניהם מה'שנורר'. במשך תקופה ארוכה התקשו 'לעכל' את התופעה - והמשיכו לחשוד... ולעקוב. "נקראתי למשרדי מס הכנסה ונחקרתי", כך סיפר. "חקירה צולבת שתי וערב, הלוך וחזור". והנה יום אחד, הגיע ר' דוד לייב לסעודת בר מצווה של בנו של יהודי עשיר. נציב 'מס הכנסה' השתתף גם הוא... על תרומות וצדקה סיפורים מחייו של גבאי הצדקה המיתולוגי ר' דוד לייב שוורץ זצ"ל "ו ז את ה ת רו מ ה" )שמות כ"ה, ג'( פקידי 'מס הכנסה' עברו מבית לבית בשיכון ויז'ניץ בבני ברק, ע"פ הרשימה שבידם. תורתם אומנותם, שקועים בלימוד ובחסידות יומם ולילה. "מנין, איפוא, הכסף לרכישת הדירות?", תמהו החוקרים וחככו כפות ידיהם בהנאה. הפעם, הרהרו, הצליחו להעלות בחכתם דג שמן. אח"כ נקשו על הדלת לפי השם שהיה כתוב ברשימה שבידם. כשנפתחה נראה מעברו השני של הסף אברך חביב סבר. "הכסף?" את הכסף קיבל מר' דוד לייב שוורץ, אמר. הם שאלו מספר שאלות ענייניות נוספות, ומיהרו לתחנתם הבאה. כששמעו גם כאן את התשובה לשאלה, לא האמינו למשמע אזניהם. הם החליפו ביניהם מבטים משתוממים. "דוד לייב". השם חזר על עצמו גם בדירות הבאות. החוקרים ירדו לרחובות הקריה, בניסיון להתחקות אחר עסקיו הלא- מוצהרים של המיליונר, שתומך בעשרות אברכים בסכומים כה גבוהים. בקשו לברר, מיהו העשיר שרכש בעבורם דירות. ר' דוד לייב, אצלם אין רשום כזה. הם אינם זוכרים. בהכוונת התושבים מיהרו לביתו של האיש. הם ציפו לראות וילה מפוארת שכמותה טרם ראו, ומכונית פאר חונה בחזיתה, ואולי גם נהג משועמם שרוחץ אותה בשמש. הם לא האמינו למראה עיניהם, כשרגליהם הוליכו אותם למרתף של בני הישיבה. דירה קטנה ומיושנת קידמה את פני הבאים. דירה כמעט ללא ריהוט, ומה שבנמצא, מינימלי ומיושן. ניכר היה, שהעוני דייר קבוע במרתף הזה. כשנפתחה הדלת, נתקלו החוקרים בזוג עיניים חודרות, שבחנו אותם מבעד לזגוגיות עבות. זקן ארוך ולבן שיווה לאיש מראה של הוד וקדושה. דמות גרומה, מסוגפת, שחיוך רחב על שפתיה. "האם אתה הוא דוד לייב שוורץ?" שאלו מהוססים. "כן" "מנין לך סכומי הכסף הגבוהים?", שאל-התעניין אחד ה'אורחים'. על פניו של המארח עלה חיוך רחב. הוא קרב אל השואל, ופשט את ידו אל מול עיניו: "צדוקה תציל ממוועס", הכריז בקולו בנימה שובבה משהו. על פניהם של אנשי המס עלה חיוך רחב. הם מיהרו לפשפש בכיסם והטילו לתוך כף היד המושטת מטבעות. אחר מיהרו לעזוב את המקום. כך מפי השמועה. ר' דוד לייב עצמו גילה פעם וסיפר: "הם הביטו בעיניים בולשות לכל פינות החדר, ושאלו שוב ושוב 'איפה הכסף?'. אמרתי להם: 'קודם תתנו משהו לצדקה ואז אגלה לכם'. הם הניחו מטבעות בכף ידי תוך תקווה... חייכתי והצבעתי על היד המלאה: 'הנה לכם, כאן הכסף! '"... יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il אבל לפקידי המס היה נראה הדבר מוזר. למי שלא הכיר את ה'שנורר', כפי שהוא קרא לעצמו: 'דער שנורר איז דא...', היה קשה 'לעכל' את המציאות הזו. הם החליטו לשלוח אנשים נוספים לעקוב אחר האיש. הוא לא ידע על נוכחותם. בשעות אחר הצהרים המאוחרות יצא ל'עבודתו' באולמות השמחות. כל העת צפתה בו עין בלתי נראית, בוחנת. ואז ניגש אליו יהודי נשוא פנים, והניח על השולחן חבילת מרשרשים. היה זה סכום כסף גדול, כמעט נדיר באותם ימים. האיש ביקש לפרוע הלוואה, שאותה קיבל מ'דוד לייב'. בטרם הספיק להודות, החל ר' דוד לייב להמטיר עליו ברכות, כאילו היתה זו תרומה, לא החזר חוב. כך היתה דרכו של הצדיק, ר' דוד לייב )לכבד את מחזיר ההלוואה(. אנשי המס עמדו מרחוק ושפשפו עיניהם כלא מאמינים. הם צבטו בבשר החי. התחילו להבין מנין סכומי הכסף הגדולים. אחר כך חשפו את זהותם ובאו להתנצל. עם זאת לא הסירו חוקרי המס את עיניהם מה'שנורר'. במשך תקופה ארוכה, התקשו 'לעכל' את התופעה - והמשיכו לחשוד... ולעקוב. זה נמשך תקופה ארוכה, עד שרכש את החותמת: "נקראתי למשרדי מס הכנסה ונחקרתי", כך סיפר. "חקירה צולבת שתי וערב, הלוך וחזור". האמינות של ה'שנורר' הצדיק לא נעלמה גם מעיני החוקרים. והנה יום אחד, הגיע ר' דוד לייב לסעודת בר מצווה של בנו של יהודי עשיר. קהל מצומצם השתתף בשמחה, סביב מספר שולחנות בודדים. נציב 'מס הכנסה' השתתף גם הוא. ר' דוד לייב לא ידע על כך. הוא נכנס לאולם המפואר והושיט יד. המסובין חיטטו בכיסם ונתנו ביד טובה. ליד אחד השולחנות התייצב יהודי נכבד, סובב את גופו לעבר ר' דוד לייב והושיט לו חבילה של שטרות מזומנים כרוכים בגומי. הוא לחש לו: "ר' דוד לייב, זה סכום כסף בשביל ישיבת ויז'ניץ" )ר' דוד לייב לא קיבץ כסף לישיבת ויז'ניץ, אלא ששמח לשמש כשליח מצווה(. ר' דוד לייב נטל את הכסף, וכדרכו, קימט את הכסף לתוך ידו המלאה והרעיף על הנדיב ברכות. "משום מה לא הכנסתי את חבילת השטרות לכיסי", סיפר ר' דוד לייב. נציב מס הכנסה ישב כל העת והביט בשנורר. כשסיים את הסיבוב הקצר, ניגש אליו נציב המס )יהודי דתי נכבד מר א' ע'(, קרא לו לצידי האולם, הציג את עצמו ושאל: "מה הרקע האמיתי לסיפורים הנערמים על שולחנינו 'דוד לייב נתן לנו'? יהודים קונים דירות, מנין קנו דירה? מנין הם חיים? מנין להם רהיטים? והם עונים 'ר' דוד לייב נתן לנו'. האם יש אמת בדבר? האם אתה מסוגל לפרנס אנשים רבים כל כך? וכי בכוחך לאסוף שלל כה רב? הרי העניין מסתכם בסכומי עתק!". ר' דוד לייב לא היסס. הוא פתח את כף ידו והראה לו: "בבקשה, אדוני היקר. הנה! אתה רואה כמה אנשים משתתפים כאן בבר המצווה, והנה! זה מה שיש בידי מ'שמחה' כה קטנה. בבקשה תספור ונראה יחד"... נציב מס הכנסה החל לדפדף בשטרות, ונדהם מהסכום הענק שהיה מקופל בפיסת ידו, שבה נכללה אותה חבילת שטרות... ה'נציב' חייך בהערכה מרובה וקרא בקול: "ר' דוד לייב! בסדר. בסדר גמור. אני מאשר. עיני ראו ולא זר, את הסיבוב הקצר ואת ההון הרב! אבל, בבקשה, מעתה ואילך - עם חותמת!"... בסופו של דבר, הם אישרו שחתימה של ר' דוד לייב תהווה 'תעודת כשרות' לכסף. מעתה כל מי שהגיע למשרדי המס ובידו אישור חתום ע"י ר' דוד לייב שוורץ, שהוא זה שהעביר את הכסף למוכ"ז )למוסר כתב זה(, הוחזק בחזקת כשרות, חתימתו וחותמתו הוכרו כהצהרת הון חוקית. המשך בעמוד הבא <<< 10

12 <<< המשך מעמוד קודם למחרת אותו לילה, נרכשה החותמת למס הכנסה. זכה ר' דוד לייב למצווה זו, שקנאה בדמים מרובים )ר"מ שטרנברג ששמע מפיו(. כך הילך הצדיק ר' דוד לייב בדרכו, וסייעתא דשמיא מלווה את ידו בכל עת. להרגיל אנשים לתת אבל שלא תטעו. ר' דוד לייב אסף גם סכומים גדולים מאלה שקיבל באותה בר מצווה. אין מי שלא נתן כשהוא ביקש. עשר אג', מחצית שקל, שקל, ולפעמים שטר גדול יותר. הוא קיבל מכל הבא ליד. ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. אחר כך היתה מתורגמת מצוות צדקה למעשי החסד. היו לו, לר' דוד לייב, גם לקוחות קבועים. עשרות שנים נהג אחד מהמתפללים להגיש לו מטבע של חמש אג', עוד מהימים, שלאגורה היה כוח קניה משמעותי. "תן לי בבקשה שלוש אגורות עודף", ביקש, כך מידי בוקר כהרגלו. השנים חלפו, ועמן גם ערכו של הכסף, ואותו יהודי היה ניגש מידי בוקר אל ר' דוד לייב, מושיט את המטבע הבן החמש אגורות ומבקש בשמחה: "תן לי בבקשה עודף שלוש אגורות", ור' דוד לייב, לאורך כל השנים נטל את המטבע, פשפש בין מטבעותיו, מצא שלוש אגורות והחזירן סרח העודף. אחר כך נפרץ מעיין הברכות. "לשם מה אתה לוקח ממנו?", התעניין אחד ממכריו. "כסף זה אינו בעל ערך כלל", תמה. ר' דוד לייב נעץ בו מבט חייכני, חודר, והשיב: "העיקר שהוא נותן. שנים רבות עמלתי, עד שהרגלתי את האנשים לתת", השיב ומיהר להיפנות לעסקיו. ההישג הגדול הוא, שאנשים פותחים את סגור ליבם ונותנים לשני - "העיקר שהוא נותן", ושוב הדהד שקשוק המטבעות. ושוב הדהד הקול המוכר: "גייב מיין געלט"- תן את הכסף שלי... ר' דוד לייב היה סבור, כי הוא יכול לזקוף לזכותו את התרחבות ה'שנור' של גבאי צדקה בארה"ק. התרוצצות בין אנשים לצרכי צדקה, היתה עד אז מקובלת רק בירושלים, והוא אימץ את המנהג והחדירו גם במקומות אחרים, כך אמר. הרגיל אנשים להעניק, לתת. העבודה שלו היתה סביב השעון. כל סדר יומו היה סביב הצדקה. ליבו החם תקתק כמו שעון. ההקפדה שלו בכספי הצדקה, היתה כמו שעון שוויצרי דייקני. הוא גם היה שעון מעורר, מעורר לבבות: ר' דוד לייב חלף בדרכו ליד שני עצים גבוהים, עצים עתיקים המתנשאים לגובה רב. לפתע התרחב חיוך של הרהור על פניו: 'אפשר להתרומם לגובה רב, ועם כל זאת להישאר בול עץ'. 'חלילה, חלילה', השליך ר' דוד לייב את הרהוריו, 'יהודים רחמנים בני רחמנים הם. כולם טהורי לב, עצים מלבלבים. אלא שלפעמים הם שוכחים, אז אני רק מזכיר להם. מרגיל אותם למה שהם באמת. מרגיל אותם לתת!'. "ברוך משלם"... פעם נכנס ביום חורפי לביתו של עשיר בתל אביב. בעל הבית ניגש לדלת ונחרד: "אוי, דוד לייב, ראה נא את נעליך המטונפות בבוץ, לכלכת את רצפת הבית שלי, דוד לייב, מה עשית?!". נכמרו רחמיו של ר' דוד לייב על היהודי. הוא התנצל, אך מיהר פעם נכנס ביום חורפי לביתו של עשיר בתל אביב. בעל הבית ניגש לדלת ונחרד: "אוי, דוד לייב, ראה נא את נעליך המטונפות בבוץ, לכלכת את רצפת הבית שלי, דוד לייב, מה עשית?!" להעלות חיוך על פניו:"ר' יהודי, עד עכשיו קיימת בנפשך 'ברוך מרחם על הארץ'. עכשיו, במטותא ממך, תקיים 'ברוך מרחם על הבריות'". לבבו של האיש התרווח, חודה המושחז של האמירה נגע בעצב רגיש בנפשו, משום כך מיהר לקיים בעצמו גם את ההמשך: "ברוך משלם שכר טוב ליראיו", הוציא חופן שטרות כסף - שכר טוב והגון, והגיש אותו במאור פניו "ליראיו"- השנורר ירא השמים. כך הרגיל אנשים... כך עורר את טוב ליבם. )מתוך 'בחוזק יד', מחייו של ר' דוד לייב שוורץ( <<< המשך מעמוד 7 הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א שלא יוכלו להזיק לו, כ"ש שתועיל מידה זו לבני ישראל עם הקודש, לבטל מעליהם את כל הצרות והייסורים, כמו שאמרו צדיקים )דגמ"א בילקוטים, ועוד הרבה מהצדיקים( לרמז בפסוק )ישעיה נ"ה, י"ב(: "כי בשמחה תצאו", שעל ידי השמחה אפשר להינצל מכל הצרות, ולצאת מאפילה לאור גדול!! וע"י השמחה בטוב לבב יצא מכל צרותיו ומצוקותיו, וכביאור הגר"א זי"ע במשלי, על הכתוב )משלי י"ח, י"ד(: "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה", וז"ל: "השמחה באה על ידי הרוח. וזהו 'רוח איש', כשהאיש תמיד בשמחה, הוא יכלכל מחלהו, אף שתבוא עליו מחלה חס ושלום, יכלכל מחלהו בשמחתה ויבטלנה, עכ"ל. ואם כי דבריו לעניין חולי, מ"מ נלמד מכך לכל צרה וצוקה, הן ברוחניות הן בגשמיות, שבשמחתו יבטלנה". וכך אומרים בשם הרה"ק מקארלין זי"ע ש"אם יהודי מתהלך בשמחה מעצם הדבר שהוא יהודי, ערב אני לו שלא יאונה לו שום רע לא בגשמיות ולא ברוחניות" )מאמר מרדכי(. כעי"ז אמר הרה"ק הרר"ב מפשיסחא זי"ע, שיותר יכולים לפעול בבכייה. ומעשה שהיה בעת שהיה בדאנציג, שראה שנפל אחד לים, וכמעט שטבע שם, אמר לו הרב הנ"ל בלשון אשכנז: "גריס מיר דעם לויתן" )דרוש משמי בשלום הלוויתן(, ואח"כ עזר לו ה' שאחז בדף אחד וניצול, וביאר הרה"ק פישר מעשיו, כי בחור זה לרוב חרדתו ופחדו, נתייאש לגמרי מעצמו ולא היה בידו מוח לחשוב מחשבות היאך ובמה להינצל, ורק ע"י המילתא דבדיחותא נתרחב לבו במעט שמחה, וכבר העלה בראשו כמה עצות איך להינצל )אור ישרים הערה ל"ט, נפלאות חדשות ליקוטים(. )מתוך באר הפרשה תרומה תשע"ז( האזינו עכשיו לשיעורי הרה''ג רבי אריה זילברשטיין שליט''א כ- 5 דק' ביום וזכיתם ללמוד את ה'דף היומי בהלכה' או 4992* יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 11

13 הוא הנחיל לנו דרכי יושר במתיקות מיוחדת... כך אמר 'בתיאבון' למי שמדבר בלימוד, כשהוא מרמז על גחלי הרתמים שיהיו לו למאכל... הוא נהג לומר: "מי שמדבר באמצע הלימוד, מאכילים אותו גחלי רתמים. אתם צריכים להבין, שמי שמקבל גחלי רתמים - לא נמצא בגן עדן"... הרה"ח רבי אלחנן יעקב הכהן רבינוביץ שליט"א, על דמותו המיוחדת של אביו בעל 'מעדני השולחן', הגאון הצדיק רבי לוי רבינוביץ זצ"ל "ו ע ש ית ש ל ח ן ע צ י ש ט ים" )שמות כ"ה, כ"ג( לנגד עיני בני ירושלים, עדיין ניצבת דמותו הצנומה של בעל 'מעדני השולחן', הגאון הצדיק רבי לוי רבינוביץ זצ"ל, מי שכל ימיו היו מקשה אחת של עמל ויגיעת התורה, מתוך נקיות הדעת וצניעות, ונפטר ביום ב' באדר. "ה'משנה ברורה' של יורה דעה!" - כך העידו גדולי ישראל על חיבורו 'מעדני השולחן', שהתקבל בקרב כל תופשי משוטי ההוראה, והפך לספר הלכה מרכזי על 'יורה דעה', עד שגדולי הדור הקודם ראו במחברו פוסק אחרון! אבל לא רק בגלל החיבור, זכה שאנשי ירושלים יכנוהו 'החפץ חיים של ירושלים', אלא גם בגלל זהירותו המפורסמת מכל נדנוד של דיבור אסור, עד שאמר עליו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהיה ממעריציו הגדולים ודן עמו הרבה בהלכה: "הגדלות של רבי לוי אינה דווקא בגאונותו המופלגת, אלא בכך שמעולם לא הוציא דבר לשון הרע מפיו!". רבי אלחנן יעקב הכהן רבינוביץ התקבלנו אצל הבן, הרה"ח רבי אלחנן יעקב הכהן רבינוביץ שליט"א. רבי אלחנן: "הכאב והצער לא הפריעו לו בעלייתו מעלה מעלה בדרכי התורה והיראה. לפני ארבעים שנה נסעתי לנתניה, פגש אותי יהודי ושאל: 'איך קוראים לך?' -'רבינוביץ', עניתי. 'ואיך קוראים לאביך?' -'רבי לוי רבינוביץ'. היהודי המבוגר התלהב ואמר לי: 'אני הייתי שליח ההשגחה העליונה להציל את חייו... באחד הימים ירו צלפים ערבים לעבר בניין 'דיסקין', ששוכן בראש הר נישא בירושלים, בגבעת שאול, וכמעט נמלטו. לפתע אני רואה שאביך עומד מול חלון, בידיו ספר, וכולו נתון בו, לא שומע את היריות. זחלתי על ארבע כמו חתול, תפסתי אותו ברגליים והפלתי אותו על הרצפה, כך הוא ניצל!'.. "ב'דיסקין' חי אבא עד שנת תרח"ץ, מעט לפני מלחמת העולם שמפניה הזהיר אביו. לאחר מכן נכנס ללמוד בישיבת 'תורה ויראה', כאן התבלט בהתמדה המדהימה שלו ובידיעותיו המופלאות. פעם סיפר שאחרי מבחן, שעבר בהצלחה רבה ב'תורה ויראה', לא רצה שתזוח עליו דעתו; 'לכן', כך סיפר, 'הלכתי לדבר בלימוד עם ה'טפליקר רוב' )הגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי זצ"ל, ששימש כרבה של שכונת 'בית ישראל' הסמוכה והיה גאון מופלג(. חזרתי שבור ורצוץ, הבנתי שמה שאני יודע זה שום דבר'. אך מסתבר שהטפליקר רוב עצמו חשב אחרת. בשנת ת"ש, שנת חתונתו, כבר קיבל כתב היתר הוראה נדיר מהטפליקר רוב, וכך גם מהרב בענגיס, ומרבי יחיאל מיכל, דיין רב שכונת 'כנסת' שחיבר ספר 'גידולי ציון'". ואיך אתם זוכרים אותו כאבא בבית? רבי אלחנן: "כך הוא התנהג אתנו בבית, הכול היה בדרכי נועם. מעולם לא הקפיד, מעולם לא נזף. היחס שלו לבני הבית, לאמא, היה מדהים, וכך גם לכל יהודי. "הוא הנחיל לנו דרכי יושר במתיקות מיוחדת... הוא נהג לומר: 'מי שמדבר באמצע הלימוד מאכילים אותו גחלי רתמים. אתם צריכים להבין, שמי שמקבל גחלי רתמים - לא נמצא בגן עדן'... כך אמר 'בתיאבון' למי שמדבר בלימוד, כשהוא מרמז על גחלי הרתמים שיהיו לו למאכל... "ליבו היה חם מאוד לילדים. אהבנו אותו מאוד והיינו קשורים אליו. הוא היה ה'אוזן קשבת' שלנו, ששמע את הבעיות של כל אחד. זכר את כל הבעיות ונשא אותן בלבו. מעולם לא נתן לעצמו הנחה, שלא לעסוק בצורכי הבית, כמו אדם רגיל ואף יותר. ההתנהלות בבית לא הושפעה מכך שהוא תלמיד חכם, ואסור להפריע לו כי הוא צריך ללמוד, ואין לו זמן; בכל מה שצריך עזרה בבית - הוא עזר. כשהיינו ילדים, לא היה עדיין חלב מפוסטר, והיה צריך להרתיח את החלב. אבל חלב הרי גולש, אז הוא היה עומד ליד הגז כשספר בידו, ובכל דקה הסתכל אם צריך כבר לכבות"... במה ניתן להגדיר את אישיותו? "הוא היה אדם 'נקי' בכל המובנים. כשהוא עבר את הניתוח הראשון בליבו בשנת תש"נ, אחרי כמה עשרות צנתורים, קרא לי ואמר: 'עשיתי חשבון נפש; אני לא יודע איך מצבי בבין אדם למקום, אך בין אדם לחברו אני נקי, מעולם לא פגעתי באדם! מלבד תלמיד אחד שאני צריך לפייס. היה פעם מבצע בתלמוד תורה, ההנהלה נתנה סכום כסף, על כל דף שילד נבחן עליו בעל פה. ילד אחד נבחן על כל בבא קמא, והוא חשב שמגיע לו יותר, אבל נאלצתי לאכזב אותו ולתת לו את הסכום לפי הדפים, שכן ההנהלה סירבה להגדיל את הסכום'. והוא המשיך ואמר לי: 'לי לא היה כסף לתת מהכיס שלי, אבל צריך לפייס אותו. לך אליו, ותגיד לו שאני מוכן לשלם לו כמה שהוא רוצה'. פניתי לאותו יהודי, שהוא היום רב חשוב בבני ברק, ולהפתעתי הוא אמר: 'אני זוכר את הסיפור, אך לא רוצה לקחת כסף; תן לי רק את שני ספרי 'מעדני השולחן' שיצאו עכשיו לאור'... "הגאב"ד ה'מנחת יצחק' זצ"ל, כתב לו הסכמה על ספר השו"ת שלו, 'מעדני מלכים', והוא פותח את ההסכמה בסיפור: 'כשבאתי לארץ ישראל, ראיתי דבר שלא רואים באף מקום; גדולי תורה הולכים בצדי דרכים. התפלאתי עד אז למה כתוב 'נקיי הדעת בירושלים', אלא שרק בירושלים, מקום כל כך קדוש, מגיעים לזכות כזו'. והוא ממשיך וכותב: 'אחד האנשים האלה הוא רבי לוי רבינוביץ'. "ה'בין אדם לחברו' אצלו היה נקי, כעדות עצמו. שמירת הלשון שלו הגיעה עד הקצה. פעם כשהפצרתי בו לספר לי משהו, נעניתי במשפט שלא אשכח לעולם: 'מיום עומדי על דעתי לא דיברתי לשון הרע'... ואז הוסיף: 'בתחילה זה היה לי קשה, אבל שברתי את זה, ומאז אין לי אפילו יצר הרע לכך'...". מה עמד מאחורי הסירוב שלו לכתוב את שמו בראש ספריו? "לא די בכך שלא רצה לכתוב את שמו, הוא לא רצה להדפיס את ספריו בחייו! גם לאחר שהצלחנו לשכנע אותו, הסיפור עדיין לא נגמר. הוא החליט לפרסם את הספר בלי שום 'המחבר'. אמרתי לו, שאם כך, איך יוכלו לכתוב תגובות והערות למחבר? אמר לי: 'אפשר לתת תא דואר למכתבים'... "לאחר שהפצרתי בו, התייעץ עם רעו וידידו הקרוב, הצדיק רבי אשר פריינד זצ"ל, והוא אמר לו בחכמה מיניה וביה: 'למה אתה לא רוצה לכתוב שם, כי אתה לא רוצה 'גאווה'? אז מה הרווחת? יבוא היצר הרע ויגיד לך: 'אתה יחיד בדור שהדפסת ספר בלי שם'... הוא קיבל את זה, וכך הוסר המכשול האחרון לפני הוצאת הספר עם שמו. "כשיצאו הספרים, אמר: 'כל ימיי הלכתי בשולי דרכים; עכשיו אני מוציא את הספר, וכשאני יוצא לרשות הרבים, אני מרגיש שזה מפריע לי מאוד. אני יודע שאסבול מזה, כי אני הולך להתפרסם'... ואכן, ספריו יצאו בעשרות אלפי עותקים, ורבבות לומדי 'יורה דעה', לא זזים בלעדיהם. "הוא התחיל לקבל מכתבים בכל מיני בירורי הלכה, ובהם תארים גדולים. כשקיבל מכתב ממרן הגר"ח קנייבסקי, שכתב עליו 'הגאון הגדול', היה נסער. הוא אמר בצער: 'מה זה 'גאון'? למה רבי חיים כותב עליי ככה?'... כשהכריזו המשך בעמוד <<< 16 יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 12

14 הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, סיפר כי הזדמן לו לשוחח עם מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך הש יחה, שם לב כי רבי שלמה זלמן ניער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים. הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו ומרמז לו... "ו ע ש ו ל י מ ק ד ש ו ש כ נ ת י..." )שמות כ"ה, ח'( משכנו של אדם מעון לש כינה ישנו אופן מעשי, כיצד ניתן להשרות את הש כינה בעם ישראל גם כיום, לאחר שהסתלקה הש כינה בחורבן בית המקדש: הנה כשבני זוג בונים את ביתם, עליהם לדעת שזהו הרחבת גבולות הקדוש ה של כלל ישראל בבריאה, ומשמש לאותה מטרה שפעל בית המקדש כשעמד על מכונו. לחבר בין שמים וארץ, ולהשכין את שכינתו יתברך בתחתונים. לכן דמו חז"ל בכמה מקומות את ביתו של האדם לבית המקדש. כאשר מנהיגים בבית את מידת החסד, עין טובה וקדוש ה, ואין שולטת שם מידת הכעס, הקדוש ברוך הוא משכין את שכינתו בבית, כמו שאמרו חז"ל: "זכו שכינה שורה ביניהם" )סוטה יז, א(. בכך נתן לקיים בנקל אף היום, בביתו של כל אחד ואחד מאתנו, את הצווי של "ועשו לי מקדש", ולזכות אל התכלית של "ושכנתי בתוכם". הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת-הש רון, בהספדו על מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, אמר: "בבית הזה ]של רבי מיכל יהודה[ גרנו אני ואחי, ראש הישיבה מרן הגאון רבי גרשון שליט"א, בש נים הראשונות שנפתחה ישיבת פוניבז'. כאשר מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, שכר ממנו מקום להכניס שתי מטות עבורנו. ראינו בעינינו את קורות ביתו הקדושות. אז היו הצריפים בנויים מקרשי עץ, וכשהוצרכו להרחיב את הבית ולשנות אותו לבית רגיל, התקש ה רבי מיכל יהודה להסכים לפרק את צריפי העצים הללו, וזאת מש ום התורה, התפילה והקדוש ה שספגו אותן קורות. הש כינה שרויה בבית הזה, לא בנקל נתן לפרקו!" הסביר רבי מיכל יהודה. נוכחתי פעם במעשה שהרשים אותי עמוקות, מהנשיאה בעול של גדולי ישראל בביתם, בתחושה פשטנית ואופיינית, ומההסתכלות המפעימה שלהם על צורת הבית האישי שלהם, מעון לש כינה: במוצאי שבת אחת, ראיתי את אחד מגדולי תלמידי החכמים בדורנו, שזכה בעבר לשמש ברבנות בחוץ לארץ, כשהוא נושא את שקית האשפה למיכל. נגשתי אליו ואמרתי לו בהדרת כבוד: "שלום עליך, רבי!"... "ממתי הנך תלמידי?" - שאל אותי התלמיד חכם בפליאה. "מעכשו!" - השבתי בחיוך, כשאני מטעים: "מלראות כיצד הנכם מתנהגים כעת, הפכתי להיות ל'תלמיד' שלכם! למדתי מכם שאין מקום להתחש ב בגדלות בתורה ולא בזקנה, אלא כשצריך - מורידים את האשפה..." התפלא אותו תלמיד חכם ואמר: "מדוע הנך חושב שיש במעשה כזה פחיתות כבוד? אדרבה, הרי בכל בוקר בבית המקדש, הפיס הראשון שנערך היה על זכיה זו, מי יזכה לתרום את הדשן. וכי מה היתה המלאכה שם, אם לא לרוקן את ערמת האפר, שהצטברה על גבי המזבח מיום האתמול?!" שאלתי בהשתוממות: "במחילה מכבוד תורתכם, אינני מבין מה הדמיון בין פח הזבל לתרומת הדשן, להבדיל, בין בית יהודי טהור אמנם, אך פשוט ורגיל, לבית המקדש מעון הש כינה, אשר מש ם שואבים הכל רוח הקודש?!" השיב התלמיד חכם: "אין הכי נמי, זוהי באמת עבודתנו כל הימים, שהבית שלנו יהיה בבחינת 'בית המקדש'! כך לימד אותנו והשריש בנו מורי ורבי, הגאון הצדיק רבי משה שניידר זצ"ל. וכשזוכים שהש כינה שורה בבית, והבית הופך לכעין בית המקדש, גם הוצאת הפסולת עבודת הש ם היא!...". התרש מתי אז עמוקות מדבריו הנפלאים. מהגישה העקרונית הנובעת ממידות תרומיות של אותו תלמיד חכם, שלא ראה שום מעלה או 'דבר מאוצרותיו המיוחדים של הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א מיוחד' בכך שהוא נושא בעול הבית. הדבר היה פשוט בעיניו כי עליו מוטל העול להוריד את שקית האשפה למיכל, ללא כל חשבונות של ביטול תורה, ושל 'זקן ואינה לפי כבודו'. אך יותר מכל נפעמתי, מתחושתו החיובית והסתכלותו המעמיקה, אודות מהות הבית. כאשר הוא נגש לסייע בבית, הוא חש בעבודתו ככהן העושה את עבודתו לפני ולפנים, הרי הבית מהוה מעון לש כינה! הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קרית מטרסדורף בירושלים, ספר ספור מפלא: פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך הש יחה, שם לב כי רבי שלמה זלמן נער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך הש יחה. הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את הש יחה. אך כשביקש לסיים, סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך הש יחה. רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם הש כינה!" - ונמק את דבריו: "הן חז"ל אומרים 'איש ואש ה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את פני הש כינה עם חליפה מאובקת!"... פלאי פלאים! בכדי לזכות להשראת הש כינה בבית, יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדוש ה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות, וכך יזכו להתגש מות הש איפה 'זכו שכינה ביניהם'. שמעתי שניגש פעם בחור יתום אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, ובקש ממנו עצה וברכה לרגל הקמת ביתו. השיב לו הרב שך בחביבות: "זאת איעצך בני, תצא ותבוא כל הימים לביתך בשמחה, זהו יסוד שהכל תלוי בו...". ובסגנון דומה השיב האדמו"ר בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ זצ"ל: "תהא כל ימיך בשמחה, ותדאג שגם בני הבית יהיו בשמחה וכך תצליח...". זכורני כמה וכמה פעמים, שזכיתי להתלוות אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, בדרכו מהישיבה אל ביתו, ונוכחתי לראות את הש מחה שש רתה על פניו בבואו הביתה. מיד כשנכנס לבית הכריז בקול: "א' גוט מארג'ן", בלבביות ובחמימות רבה. היה זה גם כאשר חזר לבית ריק, ולא היה איש בבית מלבדו. אולם צורת הכניסה לבית מעולם לא השתנתה. דרך ארץ קדמה לתורה, כך צריך האדם להכנס לבית, בחיוך! ברוחב לב! זוהי נקודה אחת מני אלף, ללמדנו כיצד להחדיר בבית אווירה של רוממות, שמחה, נחת ושלוה. "אמרה זו צריכה להשתמר לדורות" אמר מהר"ם שפירא חז"ל אומרים )שבת ל, ב( אין הש כינה שורה על האדם מתוך עצבות. כשיש שמחה בבית יש שכינה, וכשיש שכינה יש ברכה בבית, זהו מתכון ברור ובטוח להצליח בהקמת בית בישראל, ולהצלחת האדם בכל אשר יפנה. אספר ספור נורא שש מעתי מהגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד, כאשר הספיד את רבינו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר המשך בעמוד <<< 16 יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 13

15 "כשאני מהרהר על גן העדן הנכסף אחרי מאה ועשרים שנותינו בעולם הזה, הרי שבאשר אלייך אני רגוע לחלוטין... את תעלי לבית דין של מעלה, ותגידי בפשטות: 'הלא סייעתי לבעלי לעסוק בתורה!'..." לבורא עולם יש נציגויות כאן, קוראים להם 'לומדי התורה', התומך בהם הוא שותף אמת עם בורא עולם, השותף הטוב והכדאי ביותר! הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א "ב ט ב ע ת ה א ר ן י ה יו ה ב ד ים" )שמות כ"ה, ט"ו( בעולם העסקים המקובל, ישנה רשימת עזרים מומלצת, המורכבת ממספר כלים ונושאים. עסק שמבקש לפרוח ולהצליח, להרוויח ולהתפתח, נדרש למלא רשימה ארוכה של בעלי תפקידים: יועץ ארגוני ויועץ שיווקי, מתכנן כלכלי ויועץ מס, משרד פרסום ואנשי מנהלה, ועוד ועוד... אך יותר משעסק זקוק לטובים ביותר לתפקידים אלה, בעל העסק זקוק לשותף. שותף אמת, שיבוא בכוחות הייחודיים לו, ויזניק את העסק להצלחה מטאורית. אם את בעלי המקצוע האחרים עוד אפשר למצוא, הרי שכאשר מחפשים שותף - המשימה קשה שבעתיים. ראש וראשון, על השותף להיות נאמן. נאמן לעסק, וגם לשותפו ההדדי. לצד זאת, על השותף להיות בעל קשרים בחלונות הגבוהים, מצוייד ביכולות תפקוד מצטיינות. עליו גם להיות בעל הון - כדי שיוכל להזרים כספים לטובת העסק, ורצוי שיהיה גם שותף לטווח ארוך, ש'ירוץ' עם העסק למרחקים ארוכים, כי הצלחת שותפות נמדדת לאורך זמן. עכשיו, לכו לשאול בעלי עסקים כמה נדיר למצוא שותף 'כליל המעלות' שכזה. החלום של כל בעל עסק הוא למצוא שותף כזה, ולא פעם נוכל לשמוע אותו אומר 'איי, אם היה לי שותף כמו שאני מחפש...', שותף כזה הוא חלום נשאף, כי שותפות עמו מבטיחה את ההצלחה, אך הוא לא בר השגה בכלל, כי אין להשיג שותף איש אשכולות כזה, אין בנמצא שותף המשלב את כל המעלות היקרות הללו! עד כאן, שיעור קצר בכלכלה. ומכאן לתגלית: יש רק דרך אחת להשיג שותף כזה, וזה אפילו די קל. אפשר למצוא אותו בישראל או בארצות הברית, ויש לו גם בכל מקום אחר בעולם. כדי לחתום איתו אין צורך בהררי מסמכים משפטיים, וגם פגישות מורכבות מיותרות. מיהו השותף הזה? איך סוגרים איתו עסקים כאן ועכשיו? השותף הזה הוא בורא עולם, הקדוש ברוך הוא. מלוא כל הארץ כבודו, הוא נמצא בכל מקום, מוכן לסגור עסקים הרגע. אין כמותו נאמן לבניו אהוביו, ואין בעל הון כמוהו להזרים כספים לעסק, כאשר 'לו הכסף ולו הזהב'... הוא לא זקוק לקשרים בחלונות הגבוהים, באשר הוא מנהל את החלונות כולם, ועל יכולות התפקוד שלו - ראוי שבני אנוש לא יתנו ציונים... הוא גם חי לנצח, כך שעסקה עמו לא יפוג תוקפה... איך סוגרים את העסקה? פשוט וקל. לבורא עולם יש נציגויות כאן, קוראים להם 'לומדי התורה'. אלה עמלי התורה ועוסקיה, המשליכים מאחור את העולם הזה ומאווייו, ועוסקים בהתמדה בתורה הקדושה. התומך בהם הוא שותף אמת עם בורא עולם, המסייע להם הופך לשותף נאמן עם נותן התורה, המעודד אותם ומחזק את ידיהם - הוא הוא שותפו של הקדוש ברוך הוא, שותפות רבת משמעות ורבת השפעה, עם השותף הטוב והכדאי ביותר! בפרשת שבוע זה, אנו מקבלים הנחיות כיצד לבנות ולהרכיב את המשכן וכליו. ראש וראשון לכלי המשכן הוא הארון, בו הונחו לוחות הברית, ובקצה הארון הותקנו טבעות ייעודיות, בהן הוכנסו שני מוטות עץ - 'בדים' בלשון הפסוק, בעזרתם נשאו את הארון. המדרש מגלה, כי הארון בו שכנו לוחות הברית מסמל את התורה, ובדי הארון מסמלים את מחזיקי התורה, אלה אותם שותפי אמת של בורא עולם, המחזיקים את ארון הקודש - את לומדי התורה. על הבדים נאמר 'בטבעות הארון יהיו... לא יסורו ממנו'. כלומר, השותפות הזו בהחזקת התורה, הינה שותפות נצחית שאינה פוסקת ואינה נקטעת לעולם. זוהי שותפות מבטיחה וכדאית לאורך זמן ולאורך ימים ושנים. השותפות בתורה היא בידי כל יהודי, ברת השגה לכל אחד מאיתנו. בעלי הממון, אם מעט ואם הרבה, יכולים לעשות זאת בכסף - להחזיק ולתמוך בלומדי התורה. אך גם מי שאינו בר יכולת כספית - יכול לעודד ולחזק, להעניק מילה טובה, לכבד ולהעריך את לומדי התורה. כך או כך, העיקר לזכות לשותפות באחזקת לומדי התורה, כדי להימנות בשותפות הכדאית בעולם! החזקת התורה בקביעות, היא הערובה להצלחת הפרנסה, והיא הדרך לזכות בחלקי התורה. אשרי מחזיקי התורה, כי "עץ חיים היא למחזיקים בה, תומכיה מאושר!". הרבי במעקב צמוד יום ולילה... הסיפור הבא הוא סיפור חיים מסעיר, המשתרע על פני כמה עשרות שנים וכולל תהפוכות מורכבות. מופלא ככל שהוא נשמע, אך נכונות פרטיו אינה מוטלת בספק, וזה דבר המעשה: השמועות החלו טיפין טיפין, ואט אט הפכו לגל גדול וחזק, אשר שטף את אירופה היהודית לפני יותר ממאתיים שנה. השמועות דיברו על יהודי פלאי, שהפך לדמות מחוללת מופתים באופן על טבעי. עדים נאמנים סיפרו על חולים חשוכי מרפא שהפכו לבריאים לחלוטין באורח פלאי, על חשוכי בנים שהפכו לאבות צוהלים, ועל יהודים עניים שהתברכו בעשירות והפכו לעשירים מופלגים... השמועה אודות 'איש הפלאים', עוררה תמיהה רבתי בכל שדרות היהדות הנאמנה. האיש עסק לפרנסתו במכירת יין ושיכר, ולא נודע כאדמו"ר או כרב, ואפילו לא כצאצא של אחד מהם. מנגד, שמו יצא למרחקים כפועל ישועות בקרב הארץ, ומכל רחבי אירופה נהרו יהודים לביתו, להתברך מפיו ולהיוושע מאמירותיו, שמעולם לא אכזבו... הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זי"ע, אשר כונה בפי כל 'הרבי מאפטא', יצא למשימה להכיר את האיש ולתהות על קנקנו. מיהו, מה מעשיו, מה הן זכויותיו, וכיצד הגיע למדרגת 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים' - עד שדבר מדבריו לא נופל ארצה, וככל היוצא מפיו כך נעשה. שכר הרבי עגלה קטנה, ויצא אל העיירה הקטנה בה התגורר המוזג הפלאי. הרבי נכנס לחנותו בלי להזדהות, ומיד הבחין במוזג שהכל סחים בנפלאותיו, עומד מאחורי הדלפק, מוכר יין ומוזג שיכר... הרבי היה נראה כהלך יהודי נודד, והמוזג שש ושמח להיענות לבקשתו, ולקיים בו מצות 'הכנסת אורחים' בלי לדעת, כמובן, מיהו היהודי הנודד ומה מטרת בואו... אך התמקם הרבי בפינתו, ומיד פתח בעבודת 'בלשות' מתוכננת היטב. הוא התחקה בכל רגע אחר המוכר, עקב בדריכות אחר תנועותיו וחיפש את צדקותו הנסתרת, או לחילופין כוחות אחרים, מהם הוא שואב את היכולת להושיע במוצא פיו. אפס, כי המוזג התנהל כמו כל מוזג אחר, לפעמים מתמקח על המחיר, לפעמים נפרד מלקוח ותיק בלחיצת יד... החליט הרבי לעקוב אחריו בלילה, אולי אז יגלה כי המוזג הוא צדיק נסתר, העובד את ה' במסירות נפש בלילות. אך גם כאן לא נפתרה התעלומה - אחרי תפילת המשך בעמוד הבא <<< יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 14

16 <<< המשך מעמוד קודם המשך בעמוד <<< 16 ערבית שגרתית כמו כל יהודי אחר, סעד המוזג ארוחת ערב עם משפחתו, קרא קריאת שמע, ועלה על יצועו... הרבי הבין כי זה לא יתכן, ואדם בעל כוחות סגוליים ופלאיים חייב להסתיר משהו... כל אותו הלילה לא עצם הרבי עין, אלא עקב בדריכות אחר דלת חדר השינה של המוזג, ממתין לראות מתי הלה יקום לעבודת קדשו... אלא שהמוזג לא קם ולא נע, קול נחירותיו הקצובות נשמע היטב בחלל הבית כל הלילה, משמע אין הוא מעובדי ה' בלילות... הבוקר שלמחרת היה רגיל לגמרי. המוזג קם מוקדם, התפלל שחרית שגרתית, ומיהר לפתוח את בית המזיגה. שוב עמד שעות ומכר יין ושיכר, ומדי פעם עצר לרגע לברך, ולהבטיח ישועות ליהודים ששיחרו לפתחו. אך עדיין, לא נגלה כל קצה חוט לפתרון התעלומה - מנין הכוחות השמימיים העילאיים לפעול ישועות בהבל פיו? מי הוא זה ואיזה הוא המוזג הלז, ומה הסוד שהוא מסתיר? שלושה ימים של עבודת מודיעין אינטנסיבית עשה הרבי בביתו של המוזג, אך ללא תוצאות. העובדות היו ברורות: המוזג הוא יהודי רגיל, וסדר יומו ולילותיו רגילים ופשוטים מאוד. מאידך, אין ספק כי אכן הוא מחולל מופתים, וכבר בשלושת הימים שהוא נמצא, נוכח הרבי לראות זאת במו עיניו! בחלוף היום השלישי, החליט הרבי כי זה הזמן לגשת אל המוזג ולשאול את פיו. לנוכח עיניו הנדהמות אמר לו כהאי לישנא: "יהודי יקר! אני הוא הרבי מאפטא, וכבר שלושה ימים שאני מתחקה אחריך ומנסה לגלות את סוד כוחך לפעול ישועות, אך ללא הצלחה עד כה. גוזרני עליך בכח התורה, כי תגלה לי מה מעשיך, וכיצד הגעת לדרגה שככל היוצא מפיך כך נעשה, כביכול כל צבא השמים עובד בשירותך!". המוזג הופתע. הן שמו של הרבי ידוע ומפורסם, ועצם העובדה כי זכה לארח את צדיק הדור בלי לדעת, גרמה לו להתרגשות יתירה. אך יותר מכך, הוא הופתע מהדרישה הנחרצת לגלות את סודו, את סוד חייו הכמוס שמעולם לא גילה... הוא ניסה לשכנע את הרבי כי הדבר הוא סוד, אך הרבי לא נענה, אלא שב וחזר במפגיע על הדרישה לשמוע ממנו את תהלוכות חייו, להבין מכלי ראשון כיצד זכה יהודי פשוט לחולל מופתים. בלית ברירה פתח המוזג וסיפר את סיפורו האישי המדהים, המופיע לפרטיו בעמוד 197 בספר 'יורו משפטיך ליעקב', אשר הודפס לפני כמאה ושלושים שנה: שני ארגזים מתחת הדלפק... במשך שנים רבות, ידע המוזג דנן חיי עושר ופאר. הוא נחשב סוחר מצליח בעסקים מגוונים, וכל שועי עולם שיחרו לפתחו, לעשות עמו עסקים ולהפוך לשותפיו. סביב שמו הילכה הילת קסם, על סוחר שמגע זהב באצבעותיו, וכל עסק שהוא נוגע בו - מצליח מיד, ומזכה אותו ברווחים נאים... לימים, התהפך עליו הגלגל. עסקיו הלכו והידרדרו מדחי אל דחי, והשמועות על מצבו הכספי הרעוע הרחיקו ממנו כל שותף פוטנציאלי. הוא הפך מאיל הון ידוע, ליהודי עני, רעב ללחם וחסר כל. יום ועוד יום חולף, ואין כל בשורה באופק. הוא ומשפחתו החלו להתרגל לחיי עוני ודוחק, הורגלו לקבל תמיכה מבתי תמחוי ומקופות צדקה להן נהג לתרום בעבר... העתיד נראה שחור וחשוך, ובני ביתו התלויים בצווארו כריחיים מבקשים לחם, פרוסה אין להם... באחד מהימים הקשים ביותר, פנתה אליו רעייתו והציעה: "שמע נא בעלי היקר! הן הכל יודעים כי אתה סוחר ישר, ועד לא מזמן גם נחשבת ממולח ומוצלח. אולי תצא לשוק בעיירה הסמוכה, תחפש מישהו שהכיר אותך בעולם העסקים בעבר, ועדיין מאמין בכישוריך, ותבקש ממנו להיות שותף עמך - הוא יעניק סכום כלשהו, ויקבל אחוזים מהרווחים שתפיק מהעסקים שתעשה בכסף. אולי יחוס הלה ואולי ירחם, וייתן לך סיכוי נוסף לחזור לעולם העסקים...". בחוסר חשק בולט, הסכים האיש להצעת רעייתו. ידוע ידע כי מצבו הכספי הקשה ידוע ומפורסם, ולא באמת האמין בסיכוי כי יצליח למצוא שותף. אך בלית ברירה, ומתוך שהרעב הגובר של בני משפחתו הכריחו לעשות משהו, עשה כעצת רעייתו ויצא לדרך, לעיירה הסמוכה... והנה בדרכו, הוא מהפך בדעתו בהצעת רעייתו, והדבר נראה לו לא סביר באופן קיצוני. להשיג שותף? למה שיסכים? למה שירצה? האם ניתן לסמוך עליו שיזרים כסף במועד? ואם הלה ייעלם בפתע פתאום? - זה לא נשמע הגיוני! מצד שני, הרי חייבים לעשות משהו, אי אפשר להישאר רעבים, ובני ביתו ממתינים בקוצר רוח שישוב עם כסף למחייתם! ואז, נצנצה בו הברקה. הוא הרים עיניים לשמים, ואמר במילים פשוטות וברורות: "בורא עולם! לך הכסף ולך הזהב. אינני חפץ בשותפים בשר ודם, אני רוצה שותפות איתך. אתה תושיט לי חבל הצלה ואני אתחיל לסחור. את הרווחים נחלוק שווה בשווה - מחצית אתן לפרנסת משפחתי, ומחצית אני נותן לך, להחזיק לומדי תורתך. כל רובל שארוויח אחלק לשניים - חצי לי, וחצי לך שותפי הנאמן, פיפטי פיפטי. בורא עולם!", אמר הסוחר והרים ידיים אל על, "מבחינתי, העסקה חתומה, אני מתפלל שתתן את חלקך, ונהיה שותפים חצי חצי. הכל שריר וקיים!", הכריז בהתרגשות... צעדיו נעשו קלים לפתע, הוא חש לפתע נזכר כי בצרורו מטבע זהב קטנה, שקודם לכן הייתה נראית בעיניו חסרת משמעות, אך עתה, כך החליט, תהא זו מטבע הפתח לעולם העסקים... כי יד נעלמה מסייעת בעדו. לפתע נזכר כי בצרורו מטבע זהב קטנה, שקודם לכן הייתה נראית בעיניו חסרת משמעות, אך עתה, כך החליט, תהא זו מטבע הפתח לעולם העסקים... הוא חזר לביתו, כינס את משפחתו והודיע כי מצא שותף טוב לעסק אשר יחלוק עמו ברווח חצי חצי, ומטבע הזהב הקטנה היא ההשקעה הראשונית של השותף... באותו יום שב ויצא לשוק, וקנה במטבע סחורה, אותה מכר ברווח פעוט יחסית. את הרווח לא שמר לעצמו אלא 'התחלק' עם השותף - מחצית הרווח נתן למשפחתו, ואת המחצית השניה העביר בו ביום לעמלי תורה. מאותו יום החל שוב לעסוק במסחר, תוך שהוא מקפיד להעביר מחצית מהרווחים לשותפו - לבורא עולם, להחזקת עמלי תורתו, ועם הזמן רכש את בית המזיגה, בו הוא מוכר יין ומתפרנס, עד ששוב הפך לעשיר מופלג... "הנה", סיכם אותו יהודי בהתפעלות באוזני הרבי מאפטא, "הבט וראה את שני הארגזים המונחים מתחת לדלפק המכירה. מדי יום, עם ספירת הקופה, אני מחלק את הרווח. מחצית אני מניח בקופה הימנית, זה לשותף שלי. מכאן אני מחזיק ידי עמלי תורה ומעניק להם לפרנסתם, ואת המחצית השניה אני מניח בקופה השמאלית, משם בני משפחתי לוקחים לפרנסתם...". "אינני יודע למה", משך הסוחר בכתפיו, "אך שמתי לב, שמאז שהשותפות שלנו פורחת - אני מצליח לחולל מופתים בהבל פי. השותף שלי עומד יפה בהסכם, מצווה את ברכתו בעסקיי, ואף מקבל את חלקו מדי יום ביומו. אך מדוע הוא מבצע את כל מה שאני אומר לו - אין לי מושג!", אמר הסוחר בתמימות... הרבי האזין בהתפעלות רבה לסיפורו של הסוחר, סיפור אישי רווי בטחון ואמונה, ושותפות אמת אמיצה ששינתה את חיי הסוחר לבלי הכר, וגם הפכה אותו למחולל מופתים. את ההסבר לכך הוסיף הרבי בעצמו: "הלכה פסוקה היא, ששותף, כל מה שהוא עושה וקובע, כך מוכרע על כרחו של השותף השני. מהרגע שזכית להפוך לשותפו הנאמן של בורא עולם, ההלכה קובעת כי כל מה שתקבע, כביכול על השותף לבצע. אין פלא עוד כי אכן זכית, שכל היוצא מפיך הופך לעובדה מוגמרת, הלא שותפים אתם...". הרבי מאפטא זי"ע מגלה, כי כשיהודי זוכה לתמוך בלומדי תורה, הוא משדרג את מעמדו ל'שותף בכיר' עם אביו שבשמים. זה לא רק שהוא עושה מעשים טובים ומועילים, אלא הופך לבעל המעמד הגבוה, המשתייך לקבוצת איכות של שותפי אמת עם בורא עולם. זו לא פעולה שמסתיימת בתרומה ונתינה, אלא חתימת עסקה המניבה פירות רוחניים וגשמיים, המשתלמת לשנים ארוכות! החזקת תורה, היא שותפות אמת מועילה במיוחד - היא מעניקה ברכה בעסקים, מסייעת לפרנסה, ופותחת שערי שמים אצל השותף החדש שלנו - השותף הטוב בעולם. כמה צריך להודות ולשמוח על הזכות הנפלאה, שבני אנוש רשאים וזכאים לגשת אל הקודש, להפוך לשותפים קרובים עם בורא עולם, ולזכות לשמירתו ההדוקה ולברכתו הצמודה להם ולבני משפחותיהם. בפעם הבאה שתזדמן לנו 'עסקת' שותפות כזו, כשניתקל שוב באפשרות להחזיק לומדי תורה, נחטוף את העסקה הזו בשתי ידיים, כי זו העסקה הכדאית בעולם! איזה טיעון מנצח בעולם האמת? סיפר ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל, על דו השיח המרתק הבא, שהתקיים בין מרא דארעא דישראל, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל לרעייתו, וכך אמר הגרי"ח: "כשאני מהרהר על גן העדן הנכסף אחרי מאה ועשרים שנותינו בעולם הזה, הרי שבאשר אלייך אני רגוע לחלוטין... את תעלי לבית דין של מעלה, ותגידי בפשטות: 'הלא סייעתי לבעלי לעסוק בתורה, תדיר עודדתי וחיזקתי אותו ללמוד, שלחתי אותו לבית המדרש והמתנתי לו עם ארוחה חמה מוכנה כשישוב. הרי אין ספק שאני ראויה לגן עדן, כמחזיקת תורה דבר יום ביומו' יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 15

17 <<< המשך מעמוד קודם הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א - כך את תאמרי, טיעון הגיוני בהחלט... אז נכון", המשיך הגרי"ח בענוותנותו, "שיטענו כנגדך, שבעלך לא היה תלמיד חכם מי יודע מה, וכי בשביל תלמיד חכם שכזה מגיע לך שכר כמחזיקת תורה? הלזה עמל התורה ייקרא?"... הרבנית חייכה, מכירה היא את ענוות החן של בעלה משכבר הימים... מיד הוסיף הגרי"ח ואמר: "אך האמת, כי הטיעון הזה לא יועיל לבית דין של מעלה למנוע אותך מגן עדן. הרי תוכלי לטעון כנגדם כי את סייעת ללימוד התורה, ניסית בכל לבך לעודד ולתמוך, גם אם התוצאה לא הייתה משהו, ובעלך לא ניצל זאת להתעלות בתורה - הרי שאת עשית את שלך, וזכאית לשכר רב כמחזיקת תורה! הלא כן?". חלפו כמה שניות מהורהרות, ואז הוסיף הגרי"ח: "לעומתך, על עצמי אני דואג! הן רק אני יודע עד כמה אני רחוק מלהיקרא 'תלמיד חכם'... אך גם בזה תוכלי לסייע בידי, כי תוכלי לטעון: 'וכי לשבת לבד בגן עדן, לזה גן עדן ייקרא?' - ואז אקבל גם אני את הזכות להיכנס לגן עדן, כל זאת בזכותך"... כי זה באמת לא קל לשלוח את הבעל לשיעור, לאפשר לו להגיע בזמן לסדר הלימוד, ותוך כדי, ולפני ואחרי, לשלוח ילדים שבעים ומאושרים למוסדות הלימוד, ולקבל אותם בחזרה ביד אוהבת וכתף תומכת... ולהתמודד לבד עם השכבת הילדים, עם המוצץ האבוד והחביתה הנשרפת, המגבת הנעלמת והפיג'מה שהוכתמה פתאום, ובדיוק אז הבעל לומד, וזה כל כך לא קל לא להפריע ולא להתלונן, לא לבקש שיקדים לשוב או שיאחר לצאת... אך ההתמודדות הזו מזכה, הופכת את האשה לשותפה שוות ערך, למחזיקת התורה שכל תורת הבעל היא בזכותה, וגדילת ילדים מחונכים ויראי שמים היא מפירות השקעתה. לפיכך, עמם היא שותפה בזכות תורתם, זכויותיה שמורות ועומדות לה לצד זכויות בעלה והילדים, ובעטיים תזכה בשכר נצחי, בזכות ולא בחסד! אשריכן נשות ישראל, שותפות התורה האמיצות! )מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי( <<< המשך מעמוד 12 הרה"ח רבי אלחנן יעקב הכהן רבינוביץ שליט"א עליו 'הגאון הגדול', הוא אמר בהתפשטות: ''הגאון' זה לא אמת; 'הגדול' זה אמת, כי אני אחרי בר מצווה...". שאלתם אותו למה זה מפריע לו כל כך? "כן. הוא הסביר שהוא נמצא במבוכה. מצד אחד, בבוא יומו יתבעו אותו בשמים על שהוא לא מיחה באלו שמכנים אותו 'הגאון' שזה 'שקר'... מצד שני, אם ימחה על כך - יאמרו שהוא עניו, וגם את זה אינני רוצה... על כן כשהיו בביתו פעם עשרה מצאצאיו, אמר שהוא מנצל את המעמד הזה למחות על כך, ובזה יצא ידי חובת מחאה... "כאשר הוציא את הספר הראשון, רצה להביאו לרב אלישיב. שאלתי את הבן, הגאון רבי משה אלישיב, איך נכנסים לרב, ונענה שהדרך היא שמביאים את הספר, ואחרי כמה שבועות נכנסים. יומיים לפני המועד שנקבע לו להיכנס לרב אלישיב, התקשרו לדחות את הביקור בשבועיים. היה אכפת לי מהעניין, והלכתי לברר את הסיבה לדחייה. התברר, שהרב אלישיב שעיין בספר אמר, שעם תלמיד חכם כזה לא מספיק לדבר עשר דקות כפי שהוקצב, צריך לדבר חצי שעה, ולכן ביקש לדחות את המועד כדי לאפשר ביקור ארוך יותר... הייתי אתו אצל מרן הגרי"ש והוא אמר: 'אני לא מבין מאיפה יש לכם ידיעה בכל כך הרבה אחרונים, איך הגעתם לזה?', אבא כמובן לא ענה"... )מתוך ראיון לגליון 'מרוה לצמא' תשע"ז( <<< המשך מעמוד 13 רבי אליעזר טורק שליט"א זצ"ל, בעל 'שבט הלוי': היה זה כאשר שימש הרב זיכרמן כחבר וועדת הרבנים של בית החולים 'מעייני הישועה' בבני-ברק. באחד הימים הוא נקרא למיטתו של חולה במצב קשה, שלא עלינו היה משותק ברוב חלקי גופו, בקושי רב יכול היה להניע את גופו או להזיז אבר מאבריו. הוא שאל את הרב זיכרמן בתום לב, האם עדין יכול הוא לברך בברכות הש חר את ברכת 'שעשה לי כל צרכי', הרי כעת אין לו יותר שום תפקיד בעולם? השיבו הרב זיכרמן כי הנה המרא דאתרא, מרן בעל 'שבט הלוי', אמור לבקר כאן היום בבית החולים ונציג לפניו את הש אלה. ואכן מאוחר יותר, כשהגיע הרב וואזנר לבית החולים והציעו בפניו את הש אלה, התרגש עד מאד וביקש להפגש עם החולה, לשוחח עמו פנים אל פנים. כשנכנס לחדר, ליטף הרב וואזנר את ידי החולה באהבה רחימאית, וביקש את רשותו לספר לו את הספור המדהים הבא: "בבחרותי זכיתי להתלוות למורי ורבי, מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, בעת שהלך לבקר את אחד מטובי בני הישיבה שחלה. הבחור שכב חסר אונים, מיוסר וכאוב בגופו, אולם מרומם בנפשו, שרוי בשמחה ובמצב רוח טוב. רבי מאיר, שהתפעל מאד מכוחות הנפש הכבירים של תלמידו החולה, שאלו: "שמחה זו מה עושה?" השיב הבחור תשובה מפעימה: "הנה בנוגע למצבי הקשה שאני שרוי בו כעת, שכמעט ואינני מסוגל לעשות דבר, התבוננתי רבות מה התפקיד שלי כאן בעולם? בשביל איזו מטרה השאיר אותי הקדוש ברוך הוא כאן לחיות? עלו בדעתי דברי חז"ל )שבת יב, ב( האומרים: 'שכינה מראשותיו של חולה'. נמצא אם כן, שהתפקיד של החולה הוא להוריד את הש כינה לעולם, שעל ידי חוליו ה' יתברך משרה את שכינתו עליו, וזהו תפקיד נעלה וחשוב מאוד! "אולם במקום אחר אומרים חז"ל )שם, ל, ב( ש'אין הש כינה שורה מתוך עצבות', לכן אני משתדל ככל יכולתי וכוחותי לא להיות עצוב, כי על ידי העצבות מסתלקת הש כינה, ואני מועל בתפקידי לגרום שתשרה עלי הש כינה. לכן אתם רואים על פני שמחה גדולה כל כך. אני שואב עידוד רב בכך שאני גורם להשראת הש כינה בעולם". רבי מאיר הביע קורת רוח והנאה מרובה מהאמירה הטהורה והמחוכמת שנשמעה מבחור מיוסר כמותו, והתבטא בהתפעלות: "אימרה כזאת צריכה להשתמר לדורות!". בשלב זה אמר הרב וואזנר לחולה בנימה אישית: "כיצד יכול אתה לומר שאין לך תפקיד בעולם? הלא על כתפיך מוטל אחד התפקידים הכי נעלים ומרוממים בבריאה, להשרות בה את הש כינה!". והוסיף הרב זיכרמן לספר, כי לאחר הדברים הנפלאים הללו שש מע החולה מפי הרב וואזנר, השתנה כל מצב רוחו לטובה, והרופאים העידו כי לאחר תקופה גם מצבו הבריאותי השתפר פלאים, מעל דרך הטבע. )מתוך 'אוצרותיהם אמלא'( חדש!!! החוברת מצורפת מידי שבוע למנויי חוברת להצטרפות למנויים עד הבית גליון 250 ה' כסלו תשע"ח שיעורי הרב ברוך רוזנבלום מעדני אשר אור חזקיה באר שלמה מבחר העלונים המופיעים בגליון וכל מאמינים מחיר: $ USA: UK: 3 מיטב עלוני השבת בחוברת אחת דברי מתחדשים! ויצא משתלם להיות מנוי! חוברת "דרשו" מצורף מידי שבוע למנויים להצטרפות למנוים עד הבית! 36 ש"ח לחודש! עלון אורח - בעמודי אמצע! והשבוע! "שלהבת" זמני הדלקת נרות שבת ירושלים: 16:01 מרכז: 16:15 חיפה: 16:05 לונדון: 15:43 ניויורק: 16: "אור שרה" שי"ח חוקי חיים אגישמקע ווארט אגעדאנק שלום לעם חוט של אור השבת זרע שמשון מבית "אז נדברו" בחסות: יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 16

18 תוך כדי שהמהרש"ם הוסיף לשמוע את הקולות, הוא התבטא בחולשה: "הלא אמרתי להם לעיין ב'דרכי משה', דעתי לא השתבשה ואני עדיין שולט במוחי, לכו, עיינו ותראו כי צדקתי..." הרב ישראל ליוש "ו ע ש ו א רו ן ע צ י ש ט ים א מ ת י ם ו ח צ י א ר כ ו ו א מ ה ו ח צ י ר ח ב ו..." )שמות כ"ה, י'( מובא בגמרא במגילה דף י' ע"ב: "א"ר לוי, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המידה, אלא בנס היה עומד". למרות המידות הפיזיות של הארון, הוא לא תפס מקום כלל בחלל קודש הקודשים, גם אחרי שהארון עמד שם, נשארו בשטח הפנוי של רצפת קודש הקודשים בדיוק אותן מידות כפי שהיו לפני שהארון היה שם. לעומת הארון שלא תפס מקום בקודש הקודשים, מבואר בגמרא בבבא בתרא דף י' ע"א, שהלוחות וספר התורה שהיו מונחים בו, מילאו את כל חלל הארון לגמרי. נלמד מכך אומר הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל על מהותו של התלמיד חכם, שנדמה לארון הקודש המחזיק את הלוחות והתורה, מצד אחד התורה צריכה למלא את כל חללו ואת כל ישותו, וזה בא לידי ביטוי הן באורחותיו, שצריכות להיות ע"פ התורה, והן בחשיבות ידיעת התורה כולה, כי התורה בשלמותה צריכה למלא את כל חללו, ואם יחסר לו חלק בידיעת התורה, הרי שחלק מגופו שנדמה לארון הקודש - יישאר חלול. אך יחד עם זאת, הארון עצמו, היינו גופו המחזיק את התורה, אינו מן המידה. צריך שלא יתפוס מקום של גאווה בחלל העולם, אלא על אף התמדתו בתורה וידיעותיו הרחבות, עליו להיות ענוותן ושפל רוח. יש בנותן טעם להוסיף כאן את רמזו של בעל הטורים ממידות הארון, שהרי כל מידותיו היו שבורות בחצאי אמות, ללמדך שכל מי שלומד תורה צריך לשבור ולהשפיל עצמו. בספר 'ויאמר הנני' מובא ספור, שסיפר הגאון רבי נתן לוברט זצ"ל, ששמע מהגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל בעת לימודו בישיבתו: הימים ימי תחילת חודש שבט שנת תרע"א, ימים ספורים לפני שהסתלק המהרש"ם מברעזן לבית עולמו. הוא שוכב באפיסת כוחות על מיטת חוליו, בביתו שהיה סמוך לבניין בית המדרש. שם, בבית המדרש באותה עת, עומדים כמה אברכים תלמידי חכמים, ומתדיינים בלימוד בסוגיית 'מתנות כהונה בזמן הזה', שהרי קיימא לן שאינן נוהגות בחוץ לארץ, ואם כן, האם מותר להחמיר ולתת אותן לכהן, או שהדבר מחזי כיוהרא, וכדרכה של מלחמתה של תורה קולותיהם הורמו, והם נשמעו היטב בביתו של המהרש"ם, השוכב על ערש דווי. המהרש"ם שלח את נכד אשתו מזיווג שני - רבי מאיר שפירא, שהיה אצלו מה כתוב על כריכת הטור של המהרש"ם? באותה עת, להתעניין על מה רעשה הארץ בבית המדרש? הנער נכנס לבית המדרש ולא סיפר להם שהוא בא בשליחותו של המהרש"ם, שמע את פרטי הוויכוח וחזר לספר על כך למהרש"ם. כאשר שמע המהרש"ם את נושא הדיון, הגיב בקול ענות חלושה, כמי שנראה שזהו אכן חוליו האחרון: "עיינו ב'דרכי משה' הלכות מזוזה סימן רפ"ו ותמצאו תשובה לשאלתכם...". רבי מאיר חזר לבית המדרש ואמר לאברכים: "סיפרתי לרב על הנידון, והוא אמר לעיין ב'דרכי משה' הלכות מזוזה". הבחורים תמהו על הקשר בין הלכות מזוזה למתנות כהונה, וגערו בנער ר' מאיר על שיוצא מהמהרש"ם עם תשובות לא ברורות, 'זו לא אחריות מצדך לנהוג כך!', וכלל לא ניגשו לארון הספרים לעיין ב'דרכי משה'. )לימים הסביר רבי מאיר שפירא לרבי נתן לוברט, כי הם חשבו שמחמת חולשתו של המהרש"ם זכרונו נחלש, ולכן הוא שולח אותם לעיין במקורות שאינם נוגעים לעניין(. הוויכוחים המשיכו, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ותוך כדי שהמהרש"ם הוסיף לשמוע את הקולות הוא התבטא בחולשה: "הלא אמרתי להם לעיין ב'דרכי משה', דעתי לא השתבשה ואני עדיין שולט במוחי, לכו, עיינו ותראו כי צדקתי...". שוב יצא אליהם ר' מאיר, ואמר להם כי הרב כאוב מאוד על שהם לא מעיינים ב'דרכי משה'. עתה כבר לא נמנעו מלעשות זאת. הם השתוממו לראות את לשון ה'דרכי משה': "כתב מהרי"ל בתשובה על ששאלתם אותי אי מיחזי כיוהרא מאן דמרבה במזוזה בביתו, כיון שנתפשט המנהג דרוב העולם סומכין על המזוזה בבתיהם... אלא כולם חייבים, ומשום יוהרא ליתא, וכן כתב מוהר"ם דאין יוהרא מי שנותן מתנות כהונה, אע"ג דמנהג שלא ליתן, לכן טוב לקבוע מזוזה בכל החדרים, וכן נוהגים בשאר ארצות, ואשרי מי שיקיים מצוה זו כתיקונה". עתה הבינו הלומדים כי זכרונו של המהרש"ם לא נגרע כלל, ואף בעת חולשתו, כאשר הוא שוכב על ערש דווי, בקיאותו וגאונותו בלימוד צפה ועולה, והוא זוכר שורה קטנה שקשורה להלכות מתנות כהונה, למרות שהיא כתובה בהלכות מזוזה, וזאת משום שכל עולמו הוא תורה, כל חללי גופו שהם כחללי ארון הקודש - מלאים בתורה. לאחר שנרגעה סערת הלימוד, שב הנער רבי מאיר לבית המהרש"ם. המהרש"ם ראה על פניו פליאה מהמציאה הנפלאה בהלכות מזוזה, ואמר לו: "חזרתי על הטור ארבע מאות פעם)!( אתה יכול להביט בסוף ספרי הטור שלי, שציינתי שם בכל פעם את תאריכי תחילה וסוף הלימוד. כך אפשר לזכור עניין הנוגע להלכות מתנות כהונה בתוך הלכות מזוזה". הגאון רבי נתן לוברט וידידו הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, העידו כי ראו גם הם את הטור של המהרש"ם, שנמצא בבית נכדו, הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל בירושלים, ואכן בכרך האחרון של הטור כתוב בכת"י, את כל הפעמים שחזר המהרש"ם על הטור. חדש בקו השיעורים של 'דרשו': שני שיעורים יומיים באידיש לפי סדר 'הדף היומי בהלכה' או * שלוחה 1/3 יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 17

19 פנה מרן הגר"ח לתלמידו רבי ברוך בער ושאלו: "כיצד זה שאתה אוכל 'קוגל' במשך שנים רבות, ועדיין אינך בקי בהכנתו, ואילו ילדה קטנה יודעת היטב כיצד עושים 'קוגל'?" הרב בנימין גולד "ו ע ש ית ש נ י ם כ ר ב ים ז ה ב" )שמות כ"ה, י"ח( כתב רש"י: 'כרובים דמות פרצוף תינוק היתה להם כמבואר בגמ' בסוכה' )ה, ב(. דבר זה דורש ביאור: מדוע בחר הקב"ה לכרובים, שחופפים על ארון ברית ה' במקום המקודש ביותר, דמות תינוק? מה יש בתינוק יותר מאלפי רבבות יצורים וברואים, שרפים ואופנים וחיות הקודש, שנמנים על צבא השמים? באור נפלא מבאר בספר 'זכרון מאיר' להגר"מ רובמן זצ"ל, שבזה באה התורה ללמדנו, עד כמה חביבה לפני המקום דמות המסמלת את ה'תלמיד', את זה שמרגיש תמיד שאינו יודע, וצריך עוד ועוד ללמוד, שרק באופן זה של תלמיד ומתלמד, ממשיכים כל הזמן לשאוף, להתעלות ולהגיע לשלמות. זאת מסמלת דמות התינוק שעדיין אינו יודע חכמה, וצריך להתלמד ולהתלמד. וכך הביא ב'בעל הטורים' בעניין הכרובים, את הפסוק בהושע )י"א(: "כי נער ישראל ואוהבהו" - שכיון שישראל יודעים שהם עדיין בגדר 'נער', שצריך להתלמד ולהוסיף דעת וחכמה, אז הקב"ה אוהבם, כי מי שמרגיש עצמו כמתלמד ותלמיד, אז גם כשיחטא - תמיד ינסה להבין ולדעת ולתקן מעשיו. זו הסיבה גם, כי בכל הש"ס נקראים החכמים 'תלמידי חכמים', כי מעלתם היא במה שמחזיקים את עצמם תמיד כ'תלמידים' - שיש להם עדיין מה ללמוד ולתקן, רק זו הדרך להישאר תמיד בעליה, עד ההגעה למעלת השלמות. מרן הגרא"מ שך זצ"ל, היה אומר בשם מרן הגרי"ז זצ"ל: 'אם אתה נכנס לישיבה ואתה מוצא בחור למדן גדול בתורה והבנתה, תדע שאין זאת משום כישרונותיו, ואף לא משום כח התמדתו, אלא משום שהוא 'תלמיד'' )מגד גבעות עולם(. כששאלו את מרן ר' ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, למה הוא רץ ללמוד אצל מרן הגר"ח זצ"ל? הלא הספרים 'קצות החושן' ו'נתיבות המשפט' נמצאים בכל מקום? השיב, שמספרים אלו אפשר לדעת מה לומר, ואצל הגר"ח לומדים מה לא לומר, שכן רבי צריכים לא רק כדי להגיד מה טוב ונעים, אלא כדי שיגיד ויצעק כשאומרים דברים לא נכונים וסוטים מהישרות, וספרים לא יכולים לעשות זאת, זוהי מעלת תלמיד, תמיד בביקורת ועליה. פעם אחת, בדברם על מסירת התורה מרב לתלמיד, שאל מרן הגר"ח זצ"ל את מרן רבי ברוך בער זצ"ל: "היודע אתה כיצד מכינים קוגל?". הודה רבי ברוך בער ולא בוש, שאין הוא בקי בכך! קרא מרן הגר"ח לבתו הקטנה, ושאלה האם היא יודעת כיצד מכינים קוגל? ומיד ידעה לפרט את כל התהליך על כל פרטיו. פנה הגר"ח לרבי ברוך בער ושאלו: "כיצד זה שאתה אוכל קוגל במשך שנים רבות, ועדיין אינך בקי בהכנתו, ואילו ילדה קטנה יודעת זאת היטב? - התשובה היא", אמר מרן הגר"ח לתלמידו ר' ברוך בר, "הילדה עומדת במטבח ליד אמא שלה, וכאשר היא מכינה את הקוגל עוקבת אחר כל מעשיה ולומדת ממנה, כן הדבר בלימוד התורה", אמר הגר"ח, "כשלומדים את ה'קצות' את ה'נתיבות' ואת רבי עקיבא איגר, יודעים מה הם אומרים, אך עדיין אין יודעים כיצד הגיעו לזה. אין די בכך שיודעים ללמוד, צריך לדעת גם כיצד ללמוד, וזאת אי אפשר לדעת אלא על ידי רב, המכוון את התלמיד ומלמדו את דרכי הלימוד והסברא" )במחיצתם' ח"ב(. זוהי מעלת התלמיד, לא רק לדעת, אלא כל הזמן ללמוד, לשמוע, לרצות להתעלות, לשפר ולהתרומם. תמיד היה מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל אומר בשם רבותיו, ראשי ישיבת טלז' בליטא, שהמעלה מעל כל המעלות שאפשר להשיג היא זו: "אז ער האלט ביי שטייגין" ]הוא אוחז במצב של עלייה[. מרן הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל, הקפיד שלא לומר שיעור פעמיים באותה סוגיא, ואף פעם לא חזר על שיעור שכבר אמר, ואפילו כשלמדו אותה מסכת במחזור הישיבה, שיעוריו היו תמיד בענין אחר או בנקודה אחרת מזו שאמר עליה בפעם שעברה. עד כדי כך היתה הקפדתו בעניין זה, שכשביקר בארצנו הקדושה כדי להשתתף בכנסיה הגדולה, וכבדוהו לומר שיעור בישיבת 'עץ חיים', שאל באיזו סוגיא אוחזים, וכששמע באיזה ענין רוצים שידבר, סירב בטענה שבסוגיא זו כבר אמר שיעור, אלא שלבסוף הוא מצא ענין שלא אמר עליו עדיין שיעור. בסיס הנהגתו היה רק מחשבה אחת: לעלות ולעלות ולעלות, עוד 'צו שטייגין און ווייטער צו שטייגין', ולכן מאחר שלחזור על שיעור - לא דורש ממנו לעמול ולהתעמק, שהלא כבר אמר את כל הענין, והי' קבל את הגיליון ישירות למייל >>> שלח מייל: d irshu@dirshu.co.il <<< יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 18

20 הרב צבי וינברג // פנינים על פרשת השבוע מה רמוז במספר המילים שבפסוק ראשון בכל תחילת ספר מחמשה חומשי תורה? הנותן צדקה לעני בצורה מבוזה, האם זה כמו שמבזה אתרוג בשעת הנטילה? "ד ב ר א ל ב נ י י ש ר א ל ו י ק חו ל י ת רו מ ה מ א ת כ ל א יש א ש ר י ד ב נ ו ל ב ו ת ק חו א ת ת רו מ ת י" )שמות כה,ב( בשאלתות דרב אחאי גאון )ריש פ' תרומה( מובא דמחייבין בית ישראל למעבד צדקה מן ממוניהון, ומיתן למאן דצריך ליה, ומאן דרחים על ענייא, דמי קמיה הקב"ה כמאן דההוא טיבותא קמיה עבדא, שנאמר ויקחו לי תרומה. ]שמחוייבים בית ישראל לעשות צדקה מהממון שלהם ולתת למי שצריך, ומי שמרחם על העני, הוא דומה בפני הקב"ה כמו שעשה טובה עם העבד שלו, שנא' ויקחו לי תרומה[ ובבית הלוי )בפרשתינו( כתב לגבי נתינת צדקה לעני, כך: הנה בעת שנותנים צדקה לעני, ונמצא מקיים בעני מצות צדקה, ועוד כמה מצות עשה כמו והחזקת בו, אז העני הוא ממש כמו בחינת אתרוג בעת שנוטלו לצאת בו, דאע"ג דאתרוג אחר המצוה אין בו שום קדושה, מ"מ בעת קיום המצוה חלה עליו קדושת המצוה, ואסור בהנאה ובתשמיש של חול. ובעצי סוכה מבואר )סוכה דף ט( שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה ואסורים בהנאה. וכן אסור לנהוג בו מנהג בזיון, וכמו דדרשינן בשבת מקרא גבי כיסוי הדם 'במה ששפך יכסה' שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו, כן העני ממש בעת שנותנים לו, אסור ליתן לו בבזיון חלילה וזהו איסור דאורייתא. "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו" )שמות כה,לא( במלבי"ם )רמזי המשכן(, מביא מה שידוע שהמנורה מרמזת על החכמה, ועל התורה. ומביא דבר נפלא, שכל התחלת ספרי התורה, מכוונים כנגד המנורה, ספר בראשית ז' תיבות בפסוק ראשון, נגד שבעת קני המנורה, בספר שמות יש י"א תיבות, כנגד כפתורים, בויקרא ט' תיבות כנגד פרחים, במדבר י"ז תיבות כנגד גבהה של המנורה ]מלבד הטפח האחרון של הרגל[ בדברים כ"ב תיבות כנגד גביעים. ומביא שיש למצוא לזה רמז במדרש )לפנינו ליתא( "פתח דבריך יאיר - זה מעשה המנורה". איזה שפע מיוחד מקבל מי שמתקרב לצדיקים? "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" )שמות כה,ח( בדרשות הר"ן )הדרוש השמיני( כתב, "אין ספק שראוי שנאמין שכמו שבזמן שבית המקדש קיים, היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל. כן ראוי שיהיו הנביאים והחסידים מוכנים לקבל שפע החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים לכל בני דורם לכך גם אם לא ישתתפו עמהם. אבל מצד המצאם בדורם שהם עצמם כמו המקדש המקודש, ולפיכך בהמצא לנביאים והחסידים בדורות יהיה השפע שופע עליהם, ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם, וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם, ע"כ. רעיון זה כבר מופיע בס' דרך פיקודיך )לבעל הבני יששכר מצוות לא תעשה ל"ו ד"ה ובאם( שכתב זאת לגבי הכנסת אורחים, שכשיבוא האורח אל איש הנה האיש רוצה לקיים מצוות הכנסת אורחים, ובזה נעשה האורח חפץ של מצוה, וגם אם יכבודוהו ביותר לא יתפעל האורח בזה כי הכיבוד הוא לא בעבור צדקותו, רק בעבור שנעשה אצל האכסנאי חפץ של מצוה, שהוא כמו אתרוג וערבה שמחבבין אותם בכלי כסף וכלי זהב בעבור שנעשו חפץ של מצוה, ע"כ. וכן מובא בס' מעשה איש )ח"ו עמ' סד( שסיפר הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל: פעם התארחתי אצל מרן החזו"א ולנתי בביתו, וכשראיתי עד כמה טורח החזו"א למעני לא יכלתי לסבלו וניסיתי להתנגד לכל הכבוד המופלג הזה ענה החזו"א במתק לשונו: זייט ווען זאגט אאתרוג וואס מען זאל טוען מיט איר?! ]מאימתי יש לאתרוג זכות לומר מה שיעשה הבעה"ב עימו[, כאומר, שכעת ה'אתרוג' הוא האורח, ונחשב חפץ של מצוה ואל לו לאתרוג לחוות דעתו לבעה"ב המקיים את המצוה. וראה רש"י )לעיל כב,כד( עה"פ "אם כסף תלוה את עמי", שלא תנהוג בו מנהג ביזיון בהלוואה, שהוא עמי. ומקורו במדרש תנחומא. ועי' בס' הידור פנים )סי' כח אות א'( שהביא שמועה מהגר"ח שמואלביץ זצ"ל להקשות על הבית הלוי, וראה בהשמטות שם. ''תקחו את תרומתי'' - מדוע לא נאמר 'תרומתכם? מדוע בתרומת המשכן נאמר ''ויקחו'', ובמחצית השקל נאמר ''ונתנו''? מה נרמז במידותיהם השונות של כלי המקדש? מדוע נאמר ''ושכנתי בתוכם'' בלשון רבים? כל התשובות בספר 'דרש דוד על התורה והמועדים' לרכישה התקשרו יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 19

21 ארגון 'אחינו' ו'ד מתנות לל 1 מסלול מס' ßÂ ß Â Ó ß Â apple Óß ËÒ מתנה בשווי 320 ש''ח Áßß μ Æ ÏÂ Ï Ï ÒÈË Î Ï ÛÒÂapple Áßß Îßß Ò ÌÈ ÂÁ ± x ÂÁÏ Áßß ÒßßÚ Ó מתנה בשווי ßÂ ß Â Ó ß Â apple Óß ËÒ מסלו Û Ò ÎÓ È ÂÈ ÚÈ ß Â Ï ÚÂÓß Á ÙÒ ßÌÈÈÁ ıùáß ËÒ ßÂ ß Á Í Î ß Â È ÓÂÁ ÓÁß Ï ÛÒÂapple Û Ò ÎÓ ÂÏÁÏ ÔÈÎÒ Û Ò ÎÓ ÂÚÏ ÛÎ Áßß μ Æ ÏÂ Ï Ï ÌÈÒÈË Î Áßß Îßß Ò ÌÈ ÂÁ x ÂÁÏ Áßß μ ÒßßÚ Ó יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 20

22 13 רשו' מעניקים לך א הגרלות מסלול מס' מתנה בשווי 514 ש''ח ßÂ ß Â Ó ß Â apple Óß ËÒ ß Â ß ËÒ ßÌÈÈÁ ıùáß ÙÒ Û Ò ÎÓ ÛÒÎÓ ÂÏÁÏ ÔÈÎÒ Ï ÛÒÂapple Áßß μ Æ ÏÂ Ï Ï ÌÈÒÈË Î Áßß Îßß Ò ÌÈ ÂÁ ± x ÂÁÏ Áßß ÒßßÚ Ó 15 מסלול מס' מתנה בשווי 594 ש''ח ßÂ ß Á Í Î ß Â È ÓÂÁ ÓÁß Û Ò ÎÓ ÂÚÏ ÛÎ 7 ל מס' ש''ח Û Ò ÎÓ ÂÏÁÏ ÔÈÎÒ Ï ÛÒÂapple Áßß μ Æ ÏÂ Ï Ï ÌÈÒÈË Î μ Áßß Îßß Ò ÌÈ ÂÁ ± x ÂÁÏ Áßß ÒßßÚ Ó יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 21

23 לב המועדים הלכות טעמים ומנהגים הרה''ג רבי יהודה לב שליט"א בעמח''ס ''לב המועדים'' לשיטות שנפטר משה רבינו בשבת, הרי ביום מותו כתב י"ג ספרי תורה, היאך כתבם ביום השבת? ז' אדר לידת ופטירת משה רבינו ע"ה תענית ז' אדר "ואלו הימים שמתענים בהם מן התורה בשבעה באדר מת משה רבינו" )פרק בתרא של מגילת תענית, שו"ע תקפ ח(. מנהג חסידים ואנשי מעשה להתענות ביום ז' באדר )טושו"ע תקפ ב(, והטעם: לפי שהוא יום פטירת משה רבינו כמבואר בגמ' בקידושין )לח, א(, ומיתת צדיק מכפרת יחד עם תענית, תשובה ותפילה )כל בו סג(. לידת ופטירת משה רבינו בשבעה באדר נולד משה רבינו ובשבעה באדר נפטר )תוספתא סוטה פרק יא, קידושין לח, א(. מכאן אנו למדים שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש )קידושין לח,ב(, שנאמר )שמות כ"ג, כ"ו(: "את מספר ימיך אמלא". מנין שנפטר בז' אדר? אמרו חז"ל )קידושין לח, א(: "בשבעה באדר מת משה, לפי שכניסת עם ישראל לארץ ישראל היה בעשור לחודש ניסן, ושלושים ושלושה ימים לאחר פטירת משה רבינו, ל' יום לבכי ולאבל, ועוד ג' ימים להכנת צידה לדרך לפני מעבר הירדן, וכשנחשב שלושים ושלושה יום מכניסתם לארץ - יצא ז' אדר. תנא "כנפול פור הוא הגורל כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" )מגילה יג, ב(. יום פטירתו יש אומרים: שמשה נפטר ביום השבת בעת מנחה בשנת ב' אלפים תפח, ולידת משה היתה בז' באדר ב' אלפים שסח )סדר עולם רבא בסדר הקבלה להראב"ד, מחזור ויטרי קמא, מרדכי פסחים אות תריא, שכך כתב בתשובות הגאונים, זוה"ק תקומה קנו,א ספר חסידים שנו(. וכן מובא בתוספתא )מנחות ל,א ד"ה מכאן ואילך(. מקור שמת בשבת: "תנא, אותה שבת של דיו זוגי היתה ניטלה רשות מזה וניתנה לזה" )סוטה יג, ב( ביאר רש"י 'דיו זוגי'- שני זוגות, שני חברים היו, בהתחלת היום למשה וסופו ליהושע )חידושי הגדות מהרש"א סוטה יג, ב ד"ה וילך, אור זרוע ח"ב פט ט(. ראייה שנפטר בשבת: מפירוש רב שר שלום גאון )טושו"ע רצב ב(, על המנהג לומר צידוק הדין ]צדקך צדק[ במנחה בשבת, על שנפטר משה רבינו באותה שעה, ולכן גם נמנעו מלעסוק בתורה, משום שאמרינן 'חכם שמת כל בתי מדרשות שבעיר בטלין' )אבודרהם צדקתך צדק(. ויש אומרים שמשה רבינו לא מת ביום השבת, אלא בערב שבת )סדר עולם הובא בתוס' מנחות ל, א ד"ה מכאן(, והטעם: דאיתא בירושלמי )ירושלמי שבת פ"א ה"ח(, בכ"ח בניסן נפלה חומת העיר יריחו ובו ביום שבת, וע"כ יש לומר: ר"ח ניסן היה ביום ראשון, שאם תאמר ביום שני היה, א"כ כ"ח ניסן היה ביום א', וכתוב בירושלמי בשבת, אלא ודאי ר"ח ביום א'. ומאחר שר"ח ביום א' ר"ח אדר בשבת, נמצא שבעה בו ביום שישי, ואמרינן במגילה: 'בשבעה באדר מת משה רבינו', הא למדת שמשה רבינו מת בערב שבת ולא בשבת. עוד ראייה שמת בערב שבת מדכתיב: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" ודרשו חז"ל )ר"ה יא, א(: 'ביום הזה נולדתי וביום זה אמות', נמצא שכתב יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il פסוק זה ביום שנפטר, וקשה לומר שכתב את זה על שם העתיד, והיאך כתב בשבת? )תוס' מנחות ל, א, רא"ש פסחים קה, א(. ועוד כתוב במדרש )במדרש דברים רבה פרק ט ט(, שמשה רבינו כתב י"ג ס"ת ביום מותו, והיאך כתב בשבת? )מרדכי הלכות ס"ת(. ועוד מובא שיום שמת משה אותו היום פסק המן מלירד, ואם מת בשבת - בשבת לא ירד מן )עיין סדר עולם פרק י בסופו(. יש שכתבו שמשה רבינו מת בערב שבת, ובו ביום מלאו ימיו ושנותיו, אבל קבורתו בגיא לא היתה אלא בשבת, ובין מיתה לקבורה היה מוטל כביכול בכנפי השכינה, ובמנחה אומרים 'צדקתך' על שעת הקבורה ולא על שעת מיתתו )ב"ח רצב ומביא בשם ר' יצחק הדרשן שכן יישב ג"כ הרמ"ע מפאנו מאמר חיקור דן ח"ב פרק יג(. טעם אחר: אין כוונתם לומר דבשבת מת, אלא בערב שבת בזמן המנחה מת, ולפי שבשבת ניתנה תורה על יד משה, עושים זיכרון בזמן המנחה לבטל המדרש, ובערב שבת לא הוצרכו לבטל קביעת בית המדרש, דבלאו הכי אין לימוד באותו שעה שהעוסקים בצרכי שבת, ומה שאמר )רב שר שום( 'באותה שעה מת' - הכוונה בשעת המנחה בערב שבת )ט"ז רצב ב(. ביאור לשיטות שמשה רבינו נפטר בשבת, היאך כתב י"ג ס"ת ביום מותו: כתוב במדרש )במדרש דברים רבה ט ט(: כשהגיע יום מותו של משה רבינו, לקח את ספר התורה שכתב על פי ה', והעתיק ממנו )בית אלקים להמבי"ט כה( י"ג ספרים, ומסר י"ב ספרי תורה לי"ב שבטים... ומסר את הס"ת לראשי השבטים. וצ"ב לשיטות שנפטר בשבת, היאך כתב ס"ת ביום השבת? - יש שתרצו, שמשה רבינו כתב על השבעת קולמוס, ואין בזה משום מלאכת כתיבה כלל )של"ה הובא בקה"י ב"ק סימן מה וכן בשו"ת חת"ס חו"מ ליקוטי תשובות סימן כט(. ביאור אחר: פטירת משה רבינו בפועל היתה בשבת, ומה שכתב המדרש שביום מותו כתב הס"ת, הכוונה ליום התחלת מיתתו של משה רבינו, שהיה ל' יום קודם שמת, שאז הרגיש שכבר נסתלק ממנו הצלם )עיין קרבן נתנאל על הרא"ש פסחים פרק י סימן יג אות כ(. ביאור אחר: משה כתב בדמעות ]כדברי הרו"ז בפירושו למדרש רבה פרשת וילך יובא בהמשך, שנשאר רק גמר כתיבת הס"ת[ ולא בדיו, כיון שזה היה בשבת ואסורה כתיבה בדיו, ובמשקים אסור רק מדרבנן ועדיין לא גזרו רבנן בזה, ואחר השבת יהושע בא והעביר עליהם קולמוס )קרבן נתנאל על הרא"ש פסחים פ,י יג כ, ספר בן יהודיע ב"ב טו(. ביאור אחר: על פי דברי ה'פני יהושע' )מגילה ג(, שחידש שתלמוד תורה של רבים דוחה שבת, ולפי זה גם כאן היה מותר למשה רבינו לכתוב י"ג ס"ת בשבת, דהוי ת"ת דרבים ודוחה שבת )שו"ת פני מבין(. ביאור אחר: לאחר מיתת משה רבינו הוחזרה לו נשמתו, ואז כתב מן: "וימת משה" עד סוף התורה )מלבי"ם בספרו ארץ חמדה פרשת יתרו סוף הטעם הראשון(. ביאור אחר: יום שישי קודם פטירת משה נתארך בארבעים ושמונה שעות )עיין מדרש דברים רבה פרק ט ט(, ולא שקעה חמה עד שמת משה במנחה של שבת, וכיון שנתארך יום שישי היה מותר למשה רבינו לכתוב, אמנם על פי השעות היה צריך להיות שבת ולמעלה שבת הוא, ונחשב שמשה רבינו מת בשבת, ולכן אומרים 'צדקתך' באותה שעה )רמ"ע על פי פירוש יד יהודה, שו"ת מנחת אליעזר ח"ד סימן מב(. הטעם שמשה רבינו כתב בעצמו ולא ציוה שיעתיקו זה מזה: כדי שיזכו כולם לקרות מכתב ידו הקדושה של משה, כדי שתהא נקבעת בגופם, ולא ישכחוה, לפי שלמדוה מפי הגבורה )ש"ך על התורה פרשת וילך, רבי מרדכי המשך בעמוד הבא <<< 22

24 זווית הלכתית ב'דף היומי' הרה"ג מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א מורה הוראה נאות שמחה מודיעין עילית מי שנמול ע"י רופא שהוא מחלל שבת בפרהסיא, או שהוא בעצמו אינו מהול, האם בדיעבד מועילה המילה? מסכת עבודה זרה דף כז. דנו הפוסקים במצוות מילה שצריכה להיות ע"י יהודי שהוא בעצמו מהול. מה הדין מי שנמול ע"י רופא שהוא מחלל שבת בפרהסיא, או שהוא בעצמו אינו מהול רחמנא ליצלן, האם בדיעבד מועילה המילה? והאם בעל תשובה, שבקטנותו נמול ע"י מוהל מומר, צריך לעשות הטפת דם ברית? והאם במומר שבזמנינו הדבר שונה? מילה ע"י גוי פסולה הבה ונלמד מדברי הגמרא בעבודה זרה )דף כז.(, שנחלקו אמוראים מה המקור שמילה על ידי גוי פסולה. האם מהפסוק שנאמר: "ואתה את הברית תשמור", או ממה שנאמר: "המול ימול", שמי שהוא מהול רק הוא יכול למול, והגמרא אומרת שגוי מהול פסול למול, גם לפי הפסוק של "המול ימול", כיון שגוי מהול דינו כערל, ומאידך יהודי שמתו אחיו מחמת מילה, ומחשש סכנה נמנע מלמול, בכל זאת כשר למול, כי יהודי ערל דינו כמהול, לא נחלקו אלא באשה שהיא נחשבת כמהולה אבל אינה בת ברית, לכן לטעם ראשון פסולה ולטעם שני כשרה. נחלקו הפוסקים האם אשה כשרה למול או לא, השו"ע סי' רס"ד ס"א פסק, שאשה כשרה והרמ"א פסק שאשה לא תמול. יוצא שדעת השו"ע כהטעם ש"המול ימול", ואלו הרמ"א פסק כטעם שנאמר "ואתה את בריתי תשמור". האם מומר כשר למול מעתה יש לברר האם מומר פסול לפי שני הטעמים, או שכשר לפי שני הטעמים, או שלפי הטעם ש'המול ימול' כשר, כפי שנתבאר בגמרא שיהודי ערל נחשב כמהול, ולפי הטעם ש'אתה את בריתי תשמור' מומר פסול, שאינו בן ברית. התוס' )ד"ה איכא( הקשו: למה הגמרא לא אמרה שנחלקו בדין מומר לערלות, שהרי להטעם ד'המול ימול' ודאי כשר, כי ישראל ערל הוא כמהול, ולהטעם ש'אתה את בריתי תשמור' פסול, ות' דמומר נחשב בן ברית, כיון שמצווה למול, והוא בר שמירת ברית אם יחפוץ, לכן לשני הטעמים כשר. אכן ה'בית יוסף' כתב בשם רבינו מנוח והעיטור שמה, שמבואר בגמרא שישראל ערל דינו כמהול, זה רק כשנמנע מחשש סכנה, אך אם מתכוון להפר ברית - לא, נראה דעתם שמומר לערלות פסול, לפי שני הטעמים, וה'דרכי משה' הביא שה'אור זרוע' נסתפק אם מומר לכל התורה כשר למול, או שדינו כגוי, ולכן פסק הרמ"א שמומר לערלות או לכל התורה דינו כגוי שפסול למול, וביאר הגר"א שדעתו דלפי שני הטעמים פסול, ודייק ממה שהגמרא נקטה ערל, שמתו אחיו מחמת מילה, שנחשב מהול משמע, אבל המומר לערלות לא נחשב מהול. והאם מומר כשר למול? נוסח ברכת המזון בנוכחות מומר לע"ז ה'מגן אברהם' בהלכות ברכת המזון כתב )סי' קפ"ט(, שכאשר אומרים בברכת המזון "כן יברך אותנו כולנו יחד" - אם מסב מומר לעבודה זרה עמהם - לא יכללו אותו בברכה, אלא יאמרו "כן יברך אותנו בני ברית, כולנו יחד", כי המומר אינו בן ברית כמבואר בתוס' בסנהדרין עב: ו'האבן העוזר' כתב להוכיח, שמומר נקרא 'בן ברית' מסוגייתנו, שהרי להטעם ד'המול ימול' ודאי מומר מהול כשר למול, ואין דינו כגוי מהול, שלגבי קרבן פסח התורה ממעטת ערל וגם מומר, מוכח שמומר אינו בכלל ערל, שא"כ לא הוצרך פסוק נוסף, וא"כ גם להטעם ש'אתה את בריתי תשמור' - כשר, שאם לא כן למה הגמרא לא אמרה שנחלקו בדין מומר, וכהתוס' בסוגייתנו, וכתב שמש"כ הרמ"א לפסול מומר, בהכרח זה רק להצד ש'אתה את בריתי תשמור', וזה כשיטתו שפוסל אשה מלמול, הרי שפסק כטעם זה. ה'שבט הלוי' )ח"ה סי' קמ"ו(, כתב בשיטת הרמ"א, שאין טעמו משום דמומר אינו בן ברית, שהרי מקור דבריו מה'אור זרוע', ובאו"ז )מילה סי' צז'( כתב, שלעניין משומד יש להסתפק, שלכאורה יכול למול, דלמ"ד 'ואתה את בריתי תשמור', הרי הוא מצווה, ולמ"ד 'המול ימול', הרי הוא מהול, וכן מסתבר מזה שהגמרא לא אמרה שנחלקו במומר ]כהתוס'[, אלא שיתכן שאינו יכול למול, כיון שאינו מכוון לשמה, עכ"ד. הרי מבואר מדבריו, שאין הטעם לומר שאינו בן ברית, רק כיון שהוא משומד יתכן שלא כיוון לשם מצוה רק לשם ע"ז ]אכן מרבינו מנוח והעיטור שהביא הב"י, מבואר הטעם כיון שגרוע מערל שמתו אחיו מחמת מילה[. ממילא כתב ה'שבט הלוי', שהפסול הוא רק בספק שמא לא כוון. והוסיף שבזמן הזה שהמומרים אינם עובדים עבודה זרה רק מופקרים סתם לתאבון, ובפרט שהרבה מהם בחזקת 'תינוקות שנשבו', לפיכך כתב להקל בדיעבד מכמה טעמים. א. שהתוס' סוברים להכשיר. ב. שיתכן שהאו"ז יודה במומרים שבזמננו. ג. שיש פוסקים שגם כשגוי מל א"צ הטפת דם הברית. אך האגרו"מ )יו"ד ב' סי' קכ"ג( כתב בגר שנמול ע"י מומר, שצריך הטפת דם ברית בלי ברכה, ע"ש. מכל האמור נלמד עד כמה חמור למול על ידי רופא מומר. ולעניין מעשה, אם צריך הטפת דם ברית - יש לעשות שאלת חכם, ולברר סוג המומר, אם הוא להכעיס או לתאבון או תינוק שנשבה. ואליהו מלאך הברית, יבשרנו במהרה בשורות טובות ישועות ונחמות. <<< המשך מעמוד קודם הכהן מתלמידי האר"י ז"ל(. בשאלה האיך כתב ביום אחד י"ג ס"ת כבמואר שמשה רבינו כתב י"ג ספרי תורה ביום מותו, היאך כתב? הרי על פי הטבע לא יתכן לכתובו י"ג ס"ת ביום אחד! יש מבארים שכתיבת ס"ת נעשתה בדרך ניסית, על יד 'השבעת הקולמוס' )שו"ת חת"ס תרו"מ סימן כט בשם השל"ה(. ביאור אחר: אין הכוונה שכתב כולם בשלימותם, אלא הכוונה שהיו כבר כתובים, דכל מה ששמע באותו יום כתב, והיה חסר בכל התורה רק סיום מפרשיות האחרונות, וזה הוא כתב ביום האחרון )הרו"ז בפירושו למדרש רבה פרשת וילך, שו"ת אבני חפץ סימן פ, שו"ת יד יצחק(. ז' אדר בפרשת תצווה זמן פטירת משה נופל לרוב בשבוע שקוראים פרשת 'תצווה', שהיא הפרשה היחידה בתורה ]מלבד משנה תורה[, שלא נזכר בה שמו של משה רבינו )ע"פ בעל הטורים עה"ת שמות כ"ז, כ'(, משום שאמר )שמות ל"ב, ל"ב(: "מחני נא מספרך אשר כתבת", ודבריו של צדיק עושים רושם )בשם הגר"א,ספר מטעמים בשם דברי צדיקים(. יו"ל ע"י 'דרשו' - קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה info@dirshu.co.il 23

25 שר וליק הרבים? ברשות לטלטל מותר גשם כיסוי איזה הרבים? ברשות שעון לענוד מותר האם בשבת בפצעים טיפול 'הוצאה' מלאכת מכללי ובלשון החול, בימות לשאתו שרגילים בדרך חפץ כשנושאים רק התורה, מן בשבת אסורה 'הוצאה' מלאכת מדרבנן. אסורה הוצאה, כדרך שלא חפץ ונשיאת הוצאה'. 'דרך והפוסקים ז"ל חכמינו אינה הבגד בלבישת האדם כשמטרת ואף 'הוצאה', איסור בה אין בשבת, הרבים ברשות לבישה כדרך בגד לבישת כאשר רק הוא זה שהיתר שכתב מהפוסקים ויש אחר. מבגד רטיבות או לכלוך למנוע כדי אלא הגוף, את לשמש האדם. לגוף הגנה או כיסוי גם מוסיף הבגד בפועל בגד זה ואין מגשם, או מלכלוך מוגן להיות מנת על כלשהו, כיסוי בשבת הרבים ברשות בגדיו על הנושא אדם אסור. על להגן כדי רק מטרתו ואם מותר, זה הרי גופו, על להגן היא מטרתו אם לבישה כדרך אותו שלובשים הרבים לרשות שונים אביזרים הוצאת ומבלי לחברתה, להראותם כדי ם שתסיר מחשש הרבים, ברשות תכשיטיה את לענוד לאשה אסרו ז"ל חכמינו הרבים. ברשות אמות ארבע ם תטלטל משים גם לו שיק מחשש בכך, להחמיר ראוי אך כבגד, שנחשב כיון הרבים, ברשות לעונדו שמותר אומרים יש יד שעון הרבים. ברשות לעונדו ואסור כבגד, נחשב שאינו אומרים ויש כיס. בשעון כשאין אף כי שהורה ויש מעיניו. שי פלו מחשש הרבים, ברשות בשבת משקפיים להרכיב שאסור כתבו האחרונים מתירים. ויש להחמיר. יש דאורייתא הרבים ברשות יפלו, שהמשקפיים חשש במקום כאבזם משמש כשהמפתח רק הרבים, ברשות בשבת טלטולו את מתיר מהחגורה, כחלק במפתח שימוש החגורה. של הרגיל האבזם הרבים לרשות הליכה י ז ר ע הוצאת מותר המקל ללא כלל ללכת יכול אינו אם 'הליכון' או מקל לעזרת בהליכתו הנזקק תשוש, או חולה זקן, אדם כנעל. לגביו נחשב שהמקל משום הרבים, לרשות עמו לצאת גלגול ידי על בעצמו הכסא את ומניע גלגלים, לכסא ונזקק 'הליכון', או מקל בעזרת אף ללכת יכול שאינו מי חולקים. ויש לעיל, האמור מקל, כדין הגלגלים כסא שדין שכתבו יש בידיו הגלגלים ויש הרבים. לרשות בשבת עמו לצאת שאוסרים יש בשבת בו השימוש את המתירה לדעה שמיעה, מכשיר המכשיר. ללא מאומה לשמוע יכול שאינו באופן שמתירים בשבת התחבושת הפצע על הניח שבת בערב ואם בשבת. משחה עליו להניח אסור וחולי סכנה חשש בו שאין שטחי פצע למקומה. להחזירה אסור קרקע גבי על בשבת ונפלה במשחה, הספוגה תחבושת לרשות בשבת עמה לצאת מותר לגוף, רפואה בה שיש כיון פצע גבי על ומונחת במשחה הספוגה תחבושת הרבים. עמה לצאת מותר רבים פוסקים לדעת פצע גבי על ישירות המונחת מרפאת, ואינה משחה בה שאין תחבושת לגוף. לה וטפ חשיבות לה שאין פעמית, חד בתחבושת להשתמש ועדיף הרבים, לרשות ולכן קמא( יו"ד שו"ע )ראה אדם צורת כגון מסוי מות, צורות ברשותו להחזיק או ליצור לאדם מדאורייתא אסור אלה. מצורות אחת של בולטת צורה בעל ם חות ברשותו להחזיק או לייצר אסור ה התור וקריאת התפילה בשעת מקריאה הימנעו אנא הרבים, לזיכוי מופץ העלון נושא: בכל ופניות לשאלות ירושלים 45 הקבלן רח' דרשו

26 גליון רצ"ו שנה ז' תשע"ח ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו' תקחו את תרומתי (כ"ה - ב') מסופר: בשב"ק פרשת תרומה שנת תשמ"ג מגור בספרים אמר זיע"א כי הרה"ק בשיחת של דרכו ה"לב קודשו: הרבי שמחה" מובא מקוצק זיע"א היתה להתבודד מבני האדם, ואילו דרכו של הרבי מוורקא זיע"א, היתה דווקא בחברת בני אדם. כאשר נפגשו פעם יחדיו נענה הרבי מקוצק ואמר, בריש דרכו כי פרשתנו, שלו שנאמר רמוזה "ויקחו בתורה לי" ומפרשינן "לשמי" כלומר, מי שרוצה לקחת את עצמו לעבודת ה' באמת ולהיות מיוחד לשמו יתברך, העצה היא, לזה "תרומה איש" כל מאת עליו להיות מופרש ומובדל מחברת בני אדם, "אשר ידבנו לבו" ואפילו מן והשיב, הטובים. אדרבה נענה ישנה ראיה הפוכה, מאותו הרבי פסוק מוורקא גופו "תרומה מאת כל איש" צריך לקחת תרומה מכל יהודי ויהודי, כולם כלומר, ללמוד כדי להיות מכל בצוותא אחד עם ואחד. והוסיף ה"לב שמחה" ואמר: ידוע מה שאומרים ההתבודדות בשם המעולה צדיקים, ביותר, כי היא התבודדות בקרב קהל ועדה להימצא בפועל בחברת בני אדם, ואף על פי להיות כן מבודד במחשבתו ודבוק אך ורק בקב"ה. וגם זה מרומז באותו פסוק "תרומה מאת כל איש" להיות מופרש ומובדל תוך כדי ההימצאות בין כל איש. חברת אשה אל אחתה (כ"ו - ג') מסופר על הרה"ק מקופישניץ זיע"א, שהתגורר בארה"ב שבוקר אחד נסע מביתו ממתפללי כדי בית לפגוש הכנסת את שלו. אחד האיש שלא ידע שהרבי עומד לבקרו. עמד בפה פעור כשראה את הרבי. מדוע הרבי להגיע הגיע אל לכאן? מכל הרבי שאל, מקום יכולתי שהיה קורא לי. חייך הרבי בעדינות וענה, כעת אני הוא זה שזקוק לך, לכן מן הראוי שאני אבוא אליך. רבי, הפציר הבית בעל בבקשה יכול אני לעזור? במה לי יאמר הרבי דיבר באיטיות כשהוא מביט אל תוך עיניו של בעל הבית, ידוע לי על משפחה הזקוקה לתרומה דחופה ביותר, ללא הבעל עבודה, האשה חייבת להימצא בבית לטפל כדי בילדים הרכים חלק מהילדים חולים והיה עליהם לשלם לרופא סכומים נכבדים, ואפילו אוכל קשה להם להשיג. בימים אלה אני זקוק לסכום נכבד עבורם. אבל, מחה בעל הבית, אם הרבי הגיע רק בשביל זה, יכול היה להתקשר עימי ואני לבקשה. בבקשה הרגשתי ודאי לא, מאד צורך הייתי אמר חשובה לגשת יכול הרבי, עבורי, אליך להיענות מדובר ולכן בצורה אישית יותר. אתן כמה כסף שיבקש הרבי ענה בעל הבית. הרבי הסביר שסכום הינו יכול צ'ק? הכסף החלטה להחליט. שאל שאדם בלעדית בעל האם נותן שרק יכול הבית, אני ודאי, לצדקה התורם לתת ענה הרבי. על שמו של מי עלי לרשום את הצ'ק? הרבי הביט לרגע לארץ ואמר בלחש, כתוב את הצ'ק על שמו של אחיך. ועשו לי מקדש רבי יוחנן ישב ודרש בבית הכנסת הגדול בציפורין, שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שער מזרחי של בית המקדש ושני פתחים קטנים, שבתוך דלת השער אבן אחת של מרגלית. היה שם אפיקורס אחד, אמר אני ראיתי אבנים טובות ולא מצאתי אבן אפילו כביצה דיונה, והוא דורש והוא אומר שיהיה אבן גדולה כזו? כשנסע עם הספינה בים הגדול נטבעה ספינתו בים, וירד לעמקי התהום. האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו וראה מלאכי השרת מחצבים באבן ליפותה ולעשותה חלק, מחקקים בה ועושים בה צורות וצעצועים בתוך האבן. שאל אותם למי הוא זה? אמרו לו זה שער מזרחי של בית המקדש ושני פתחים אבן אחת של מרגלית. נעשה לו נס ויצא משם בשלום. בשנה שניה מצא את רבי יוחנן שדרש שוב שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שער מזרחי של בית המקדש, ושני פשפשין אבן אחת של מרגלית. אמר המין לרבי יוחנן סבא סבא, כל מה שתוכל לספר ספר וכל מה שתוכל להלל הלל, אם לא שראיתי בעיני לא הייתי מאמין. אמר לו רבי יוחנן אם לא היית רואה לא היית מאמין לדברים שאמרתי הכתובים בתורה? תלה עיניו בו ונעשה גל של עצמות. (פס"ר ל"ג) זמני כניסת שבת ירושלים: 4:51 ת"א: 5:05 פרשת תרומה זמני יציאת שבת ירושלים: 6:04 ת"א: 6:06 ר"ת: 6:44

27 םיקידצ לש םתליפתל הואתמ ה"בקה םנשי םישנא םימלוחש םעפ ידימ לע ךכ םהש ורשעתה,עתפל תומולח םה םיתיעל אל רתוי רשאמ ןוימד אוש םהו םיפקשמ םירבד םדאהש בשוח םהילע לכ,םויה שי םג םישנא םיצמאתמה הלעמל םהיתוחוכמ ידכ רשעתהל רהמ לככ,רשפאה םהו םישוע תאז וליאכ היה רבדה יולת םהב.דבלב לירעב אל הנמנ םע םישנאה,וללה ללכ אל הלע אוהש ןויערה ותעדב רשעתי,םימיה דחאב לע רתי,ןכ לירעב היה ידוהי טושפ חמשו,וקלחב והזו ירבדל ל"זח רשועה לודגה.רתויב רשאכ אוה ללפתה אוהו שולש ללפתה םימעפ םויב ומכ לכ,םידוהיה אוה שקיב 'המ תוכרב תובר,תואירב,הסנרפ תחנ,םידליהמ תצק רתוי לכש ידכ ןיבהל ףד ארמג בלו רוהט ידכ תושעל.תווצמ לבא רשוע ימל ץוחנ לובלב חומ?הזכש ךורב םשה שיש ול השא הבוט םידליו םירקי ויהיש,םיאירב הסנרפו,העונצ אוה םג לגוסמ תתל רשעמ הקדצל המו םדא לוכי שקבל.רתוי לרב יח ול הרייעב הנטק המשש היה קינסאצ אל קחרה,ליבונרעשטמ לירעב היה דיסח לש ק"הרה יבר יכדרמ ליבונרעשטמ,א"עיז היהו עסונ המכ םימעפ לא הנשב ובר ידכ בואשל הרות לש הריווא תצק.השודקו ידמ ואוב ליבונרעשטל היה איבמ ותיא תא יפסכ רשעמה ופסאנש,ולצא רסמו םתוא וברל ועדויב יכ יברה קלחי תא ףסכה תוארכ,ויניע הרוצבו וזכ גישי רבדה תא ותרטמ הבוטה הרוצב.רתויב םויב ריהב דחא ןיב םירופ,חספל המק המוהמ,קינסאצב העיגה העידי יכ יברה דמוע אובל,הרייעל אל םיתיעל תובורק היה יבר יכדרמ אצוי ךרדל םיתיעלו דוע רתוי תוקוחר התכז קינסאצ ךכב יברהש אובי,הירעשב החמשה התיה הלודג רתויו םלוכמ חמש לירעב רבכש הכז םעפ ךכל יברהש אובי ןסכאתיו,ולצא םושמו ךכ אוה לחה דימ ןנוכתהל תלבקל ינפ יברה לכב דובכה תסנכהו םיחרואה.םייוארה םלוא ותחמש הרפוה שיח,רהמ רשאכ אוה לביק העידי יברהמ הב,רמאנ םעפהש ןיא אוה ןווכתמ ןסכאתהל,ולצא םאו אל יד ךכב עידוה יברה לאש לירעבל ול תוארהל וינפל אל תודיחיב אלו דחי םע לכ רוביצה אבה ליבקהל תא,וינפ וליאכו אל יד המולהמב,תאזה ףיסוה יברה עידוהו לירעבל יכ אוה םג אל הצור תוארל ותוא ןחלושב אוהש,ךרוע וא ןיב הלא םילבקמה תא וא וינפ םיוולמ ותוא ותאצב,הרייעהמ ףסונב ךכל זמרנ לירעבל יכ אל וליעוי ול םוש תונעט,םינונחתו תלוז רבד דחא,דבלב אוה לוכי רוזחל תויהלו לבוקמ וילע לע יברה קר םא איבי ומיע םינמוזמב םייפלא לבור יכרצל תועמ,םיטיח חיניו םתוא לע ןחלוש יברה וליפא הרוגא אל.תוחפ לירעב ספת תא ושאר בורמ,שואי אוה לאש תא ומצע המ ואטח המו ועשפ יברהש גהנתמ וילא?ךכ אלה יברה עדוי יכ ןיא ותלוכיב גישהל םוכס ףסכ הכ,לודג וליפאו רוכמי תא ותיב לכו רשא,ול אל עיגי וליפא תיצחמל,םוכסה ןיא תאז אלא אוהש יאדוב אל גהנתה ומכ,ךירצש אל,קיפסמ דמל אל ללפתה.קיפסמ לירעב טילחה יכ לדתשי רפשל תא,ותוגהנתה םלוא הטלחה וז התניש אל תא ובצמ אלו הלקה תא הצברש הקעומה,וילע ול ויה יל וישכע םייפלא לבור בשח?לירעב םעפבו הנושארה וייחב רעטצה רעצ,קומע לע יכ זיא אוה.רישע ונוביר" לש "םלוע רמא,לירעב ךל" אלה שי הברה ףסכ בהזו ךרע הזיא יכו שי ךיניעב םייפלאל "?לבור יברה עיגה לכו הרייעה האצי ידכ לבקל תא וינפ הרישב,םידוקירבו ובאש םידיסחה אלמ םיינפוח תחנ ותרותמ ותשודקו לש,יברה ונהנו תונחלושהמ אוהש,ךרע יברה לחיא םלוכל לכ בוט תוימשגב,תוינחורבו םימיהו םיטעמה אוהש השע הרייעב ויה ימי.םייתימא גח ןכמ רחאל וויל בוש יברה תא םלוכ הרישב,םידוקירבו קר לירעב בשי ותיבב לבאכ ןיב םינתח אנמחר,ןלציל ילילצ ןוגינה יכ" החמשב "ןואצת ועיגהש לא,וינזוא ותוא וררוע םלוא,יכבל אוה אל רתיו הוקתה לע 'ה יכ רוזעי,ול דוע אוהו היהי,רישע אל ןעמל ומצע,הלילח אלא ידכ דירוהל,"םרח"ה תא וילעמ יאבמ בוש תויהלו.יברה לש ורצח רובעכ ןמז רצק התיה קינסאצ בוש לע,םילגלג םלוא םעפה אל התיה וז תושגרתה לש החמש אלא הלהב לש.דחפ הדיחי לש םילייח הסנכנ הריעה אציו וצ בייחמה תא ינב ריעה ןסכאל תא םילייחה םהיתבב גואדלו לכל,םהיכרצ רבכ הדרי הכשחה רשאכ רפסמ םילייח וסנכנ ותיבל לש לירעב ועידוהו יכ התעמ םה יחרוא תיבה,הזה םה וסינכה םתיא זגרא דבכ ופחדו ותוא לא תחתמ.הטימל םילייחה ויה הכ םיפייע םיטוחסו עסמהמ ךוראה,ושעש אלש וצר וליפא,לוכאל םה קר ודירוה תא םייפגמה,םהלש ולפנ ךותל תוטימה דעו הרהמ עמשנ המרב לוק.םתרחנ עצמאב הלילה עמשנ םואתפ לוק הרצוצח העימשהש,הקעזא םילייחה וצפק,תוטימהמ וחקל תא םיבורה םהלש וצרו לא הצוחה ךות,הלילה הרייעה םילייחהמ הנקורתה התואב תוימואתפ הבש םה.ואב לכה ומשנ,החוורל םלוא תונפל רקוב םע רואה ןושארה בוש המק,המוהמ רשאכ קלח םילייחהמ,רזח םהו וטשפ לע הרייעה ושפיחו והשמ ךותב,םיתבה דע הרהמ ררבתה יכ םה םישפחמ תא תפוק הדיחיה םילייחהש םימודרה,הצחמל וחכש דחאב םיתבה העש םהש הרייעהמ ואצי.הקעזאה תלהבב

28 תודחא םימעפ ורבע םילייח דיל לש ותיב לירעב וליפאו אל ולכתסה,וילע וליאכ המדאה העלב תא תיבה אוהו םלענ,ונניאו םה ושפיח וטטיחו םיתבב םיכומס ואציו םיידיב,תוקיר שופיחה ךרע תועש תודחא רחאלו ןכמ בוש ומלענ,םילייחה ידוהי קינסאצ ועגרנ טאל טאל ורזחו.םיליגרה םהיקוסיעל רפסמ תועובש רובעכ רשאכ וחכש םלוכ תא רבכ תשרפ םילייחה זגראהו,ושפיחש איצוה לירעב תא זגראה תחתמ,הטימה למעבו בר חילצה,וחתופל דגנל ויניע תוממותשמה הלגתנ רצוא לש,שממ ןכא התיה וז תפוק הדיחיה תיאבצה הליכהש ףסכ בר תועבטמב לש בהז,ףסכו דבלמ ירבד ךרע.םירחא 'ה עמש תא יתליפת איבהו ילא תא,רצואה טילחה לירעב ובילשכ רמוא,הריש אוה אל רמא שיאל רבד ןינעב,רצואה קר איצוה ונממ םייפלא,לבור םסינכה וקנראל עסנו.ליבונרעשטל וסנכיהב לא יברה חינה לירעב לע ןחלושה תא,קנראה יברה אל לעפתה ללכ םלוא לע וינפ הארנ ךויח לש תועיבש,ןוצר אוה לאש תא לירעב הפיאמ חקל תא?ףסכה לירעבו תא רפיס רופיסה לכ.הרקש יפכ זא רמא ול :יברה הלגתנ יל ןמ םימשה יכ טלחוה דימעהל ךתוא ןויסינב לש,רשוע הז ןמזמ רזגנש ךילע תויהל רישע,לודג םלוא בוכיעה היה ךכב התאש ףא םעפ אל תשקיב אלו תללפתה לע,רשוע םושמ ךכ וכיח תוחפלש םעפ תחא ללפתת שקבתו 'המ ןמזיש ךל,רצוא םלוא הזש ןויכ חקל ןמז בר יתטלחה רוזעל ךל זרזלו תא,ןינעה תא ראשה התא רבכ לוכי ןיבהל.ךמצעב התע ףיסוה יברה ןתא ךל הצע,הבוט לדתשת רובעל רוגל ריעל סנכית,הלודג םיקסעל םילודג 'הו ךרבתי תא חילצי,ךכרד םלוא עד יכ רשועב ןומט ןויסינ בר ךילעו רוכזל דימת ימ התא המו,התא ירחא תולככ לכה ףסכה לפנש ךקלחב אוה םצעב שוכר,דודש ידוהי םימשמו ךתוא ושע סופורטופאל ידכ תא קלחל ףסכה הזה,הקדצל עס םייחל םולשלו 'הו רוזעי ךל.חילצתש ידכ לירעב השע ירבדכ יברה,שודקה דע הרהמ םסרפתה רחוסכ רישע,חילצמו היה הז לירעב יבא טרופפר דסיימו תחפשמ טרופפר תמסרופמה הנקש ול םש השעמב הקדצה ולש םיברה דסחהו.תורודה ךשמב םלועה לש תיבה לעב לע ךומסל ונילע לשמ חרואל דחא אבש םעפ תובשל,ריעב אוהו האר תיבב תסנכה תעשב תאירק,הרותה יאבגהש דמועש לע די,רפסה דבכמ תוילעב,הרותל םעפ ללפתמ בשויש,חרזמב םעפו ללפתמ,ברעמב םעפו ידוהי דמועש,םורדב םעפו ידוהי אצמנש.ןופצב אלפתה חרואה רמאו ידוהיל בשויש,ודיל,החילס לבא ןיא לכ רדס תיבב תסנכ,הז אל וז,ךרדה היה רתוי יוצר דבכל תוילעב הרותל יפל תא,רדסה לכ םיבשויש םיללפתמה,חרזמב םהירחאו יפל רדסה םידוהיה םיבשויש,םורדב ןופצב.'וכו בישה ול ידוהי חקיפ,דחא 'ר ידוהי תאב רקבל תיבב ונלש תסנכ תבשל תחא,דבלב התאו הצור רבכ תעדל תא לכ,רדסה ךיא יאבגה ונלש קלחמ תא תוילעה ןיב?םיללפתמה םא תייה ללפתמ ונתיא ךשמב,הנשה לכ יאבגהש ןיבמ תייה לכה השוע,הנובתב אוהו עדוי יב תבשב הרבעש דביכ הילעב תא ןהכה בשויש,חרזמב תאו יולה בשויש,םורדב םויהו אוה ארק הרותל תא ןהכה אצמנש,ןופצב תאו יולה בשויש,ברעמב תאו לארשיה ישילשל,זכרממ ןויכמ אוהש בויח תאו ןדמלה זכרממ ללגב אוהש עדוי אורקל איבנב ריטפמב ךשמבש ךב תועובש רפסמ אב לכה לע ומוקמ.םולשב :לשמנה ותוא רבד הרוק םע םדאה אבש,םלועל אוה אצמנ ןאכ ןמזל,רצק אוהו הצור רבכ הנעמ הבושתו,ויתולאש לכל,רישע אוה ןושארה המל,ינע אוה ינשהו המל דחאל עיגמ רשוע,דובכו ינשלו תוינע.ןויזבו םא היה םדאה םינש ףלא יח בותכש ומכ,ה"בקהב ףלא יכ" םינש ךיניעב היה "לומתא םויכ האור יכ הנש האמ ינפל היה ובס לש הז ריבג,לודג אלו דמע ןויסנב.רשועה ובסו לש ינשה היה ןצבק דמעו ןויסנב ינועה.ב"ויכו לבא רשאכ םדאה אוה קר חרוא ןמזל בוצק םלועב,הזה אוהו אל האור רתוי אלא המ שחרתמש וימיב,םירצקה רוסא ול לואשל,תוישוק וילעו ךומסל לע לעב לש תיבה,םלועה לע יאבגה לודגה עדויש תא ימ,דבכל להנתמ לכהו הנובתב.רדסבו "םייח ץפח"ה ק"הגה םשב) (א"עיז

29 לגרום לעני להרגיש מכובד מסופר: רוכל עני היה מוכר כעכים ליד ביתו של הרה"ק רבי ישעיהו מפראגא (יומא דהילולא ה' אדר) מדי יום ביומו היה רבינו קונה ממנו את כל הסחורה, פעם שאלוהו אחד ממקרוביו: האם לא יהיה טוב יותר להקציב לו לעני נדבה הגונה בכל יום, ולחסוך ממנו וגם מרבינו טרחה יתירה? השיב הצדיק, הרוכל מאמין כיום שהוא סוחר מצליח המרויח את לחמו בכבוד, מדוע לקחת ממנו שמחת נפשו. אהבת ישראל מהי הרה"ק רבי משה לחייב מסאסוב זיע"א היה אומר: לא הייתי יודע אהבת ישראל מהי עד שלמדתי ישראל" מגור זיע"א (יומא דהילולא ב' אדר). מסופר על יהודי ירושלמי שהשתייך לעדת הפרושים, שנתקף בכאב לב חזק, הוא סירב בתחילה לשמוע מהרעיון להיכנס אל הרבי ה"בית ישראל" ולהתייעץ עימו, ולכן הלך להתייעץ ברופאים, אך כל דרכיו ונסיונותיו בנושא העלו חרס בידו. משכלו כל הקיצין, נכנס האיש אל הרבי והתאונן על רוע מצבו. "אין כמו תפוחים יפים לכאב לב" ענה הרבי בקצרה, אמנם כן רבי, ענה היהודי בכאב, אך תפוחים עולים כסף רב ואין יד כל אדם משגת לקנותם. הרבי שתק והיהודי יצא כלעומת שבא. למחרת היום נשמעו דפיקות על דלתו של האיש, אברך מחסידי שבת קודש ב' אדר הרה"ק רבי אהרן אריה ב"ר מאיר הגדול מפרעמילשאן (תקע"ג) הרה"ק רבי יוסף ב"ר שבתי מראשקוב הרה"ק רבי יצחק מאיר מזינקוב ב"ר אברהם יהושע העשיל מאפטא (תרט"ו) הרה"ק רבי ישראל (בית ישראל) ב"ר אברהם מרדכי מגור (תשל"ז) יום ראשון ג' אדר הרה"ק רבי מרדכי יפה ב"ר אברהם (הלבוש - שע"ב) יום שני ד' אדר הרה"ק רבי יהודה לייב ב"ר יוסף (רבי לייב שרה'ס (תקנ"א) הרה"ק רבי זאב וואלף מטשארניאוסטראה ב"ר נפתלי צבי (תקפ"ג) יום שלישי ה' אדר הרה"ק רבי ישעיה מפראגא ב"ר יעקב משה (תרכ"ח) יום רביעי ו' אדר הרה"ק רבי דוד מאוסטראה ב"ר מרדכי טעבל (תלמיד הבעש"ט - תק"י) יום חמישי ז' אדר משה רבינו בן עמרם (ב"א תפ"ח) הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב ב"ר משה יחזקאל (תקפ"א) יום שישי ח' אדר הרה"ק רבי אליהו הכהן ב"ר שלמה אברהם (שבט מוסר תפ"ט) הרה"ק רבי גרשון מלאצק (תלמיד הבעש"ט - תקמ"ה) זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל אמן זאת מחקלאי פעם שכן אחד. הרבי מגור עמד בפתח, הושיט לו שמעתי חקלאי מבוסם במקצת שקית ואמר: לכם שלח הרבי שואל את חברו, האם אתה אוהב זו. שקית כשפתח היהודי את אותי? בטח, השיב אני חברו השקית תפוחים בה מצא גדולים אוהב אותך מאד. האם אתה יודע מה חסר לי? חזר ושאל הראשון. וכי מנין עלי לדעת מה חסר לך? מה יודע אינך אם השני. תמה חסר לי אמר הראשון, כיצד יכול אתה לומר שאתה אוהב אותי? אהבת ישראל של ה"בית ישראל" הזולת ואהבת חסד של חוט ה"בית הרה"ק של בקרבו להט אדומים ומתוקים. כעבור מספר ימים נשנה המעשה, אותו אברך שוב הגיע ובידו שקית נוספת, "הרבי שלח" אמר ועזב את הבית. כך נמשך הדבר מספר שבועות עד שחדלו כאבי הלב וחלפו כלעומת שבאו. היהודי לא גמר להלל ולשבח את הרבי על עזרתו. "אין בעל מופת כמו הרבי מגור" היה שח אחר כך אותו יהודי באוזני רבים מבני ירושלים. א) לימוד מקרא בלילה (ד') בבין השמשות אין איסור לומר מקרא. (שו"ת כ"ב) "מי יהודה" או"ח סימן ב) פרק שירה מסתבר שמותר לאומרו בלילה (קונטרס "גם אני אודך", תשובות מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, ח"ג סימן ס"ט) ג) מי שאין מוחו מיושב בלילה ללמוד שאר דברים, כי אם מקרא, בוודאי שצריך ללמוד מקרא מאשר שילך בטל. (שמעתי מהגרח"ש הלוי סגל שליט"א בעל "בירורי חיים" בחסות רשת חנויות גל פז נדבת הר"ר יצחק הרטמן הי"ו לע"נ אמו החשובה מרת מרגלית ע"ה ב"ר שמואל מאיר נלב"ע ח' אדר תנצב"ה

30 בס"ד ג ל יו ן 677 פ ר ש ת ת ר ו מה תשע"ח אס ור ל ק ר א ב ש ע ת ה ת פ ל ה נ א ל ש מ ר ע ל ק ד וש ת ה ג ל יו ן ב' אדר תשע "ח 17/02/2018 פרשת תרומה הפטרה: וה' נתן- מלכים א ה כניסה יציאה ר "ת תשע"ח ב' אדר תרומה פרשת פניני עין חמד פ ר ש ת ת ר ומ ה הט רח ו ה ע מ ל " אב נ י ש הם ו אב נ י מ ל א ים ל א פ ד ו לח ש ן" )שמות כה, ז( שואל רבינו חיים בן עטר זצוק"ל )'אור החיים' הקדוש(: מדוע כתוב אבני שוהם ואבני מילואים, מופיעים אחרי כל האחד-עשר דברים שתרמו למשכן, לכאורה הם היו צריכים להיות לפני זהב וכסף כיוון שהם מעולים מהם? ומתרץ וזה לשונו: "ועוד נראה על פי דבריהם ז"ל שאמרו בגמרא )יומא עה ע"ב(, שהעננים היו מביאים את אבני השוהם, אם כן משולחן גבוה היו מביאים בלי טורח ויגיעה, ובלא חיסרון כיס, אשר על כן סדר נדבתם אחר כל הנדבות, שמביאים מכיסם על ידי הטורח". עכ"ל. אנו לומדים מדבריו, שבעצם הקב"ה אינו חפץ בי ק ר והחשוב, אלא בעמל וטורח. כאשר משהו מגיע אחרי יגיעה וטורח וחיסרון כיס, אף אם יהיה קטן בערכו, הוא חשוב עשרת מונים יותר מדבר גדול, אשר נתרם בלי עמל וחיסרון כיס. כמו שאמר התנא באבות )פרק ה משנה כ"ג(: "לפום צערא אגרא". לפי מידת הטורח וההשקעה, שאדם משקיע בנושא, כך תהיה התוצאה. אצל הקב"ה המדידה אינה בכמות אלא במאמץ, דהיינו האתגרים, ההתמודדויות והמאבקים, שמנהל האדם עם יצרו - ולבסוף כובש אותו וגובר עליו. עלינו לדעת, שאין הקב"ה רוצה לצער את האדם, ואם כן, מדוע השכר ניתן לפי גודל הצער? אלא שהטורח והצער עבור קיום המצווה הם אות וסימן למידת נכונותו של האדם להקריב קורבן עבור המצווה, ועד כמה המצווה יקרה וחביבה בעיניו. ולכן הקב"ה מונה את מתנת הנשיאים בסוף, ללמדך, שבניין המשכן משקף את אהבת היהודי לה', עד כמה הוא מוכן להקריב מעצמו לעבודתו יתברך, וככל שזה יותר בעמל ויגיעה, הוא יותר יקר ונעלה לפניו יתברך. אנחנו מוצאים בתורה את מעלת ההקרבה העצמית, כתוב בפסוק: "ו נ פ ש כ י תק ר יב ק ר בן מ נ ח ה לה' ס ל ת י ה י ה ק ר ב נ ו" )ויקרא ב,א(. ודרשו חז"ל: "אמר רבי יהודה: "מפני מה נשתנתה מנחה, שנאמר בה נפש מכל הקרבנות שלא נאמר נפש? אמר הקב"ה: 'מי דרכו להביא מנחה - עני, מעלה אני עליו, כאילו הקריב נפשו לפניי!'". נתאר לעצמנו, כאשר עולים לרגל, העשירים באים בפרים ואילים - כולם שמחים ואף גאים בקורבנותיהם, וביניהם מגיע יהודי עני ומסכן עם מעט סולת, וליבו נשבר בקרבו על מצבו השפל. אולם לפני ה' יהודי זה אינו מקריב סולת בלבד אלא את נפשו לה', וחשיבותו יותר גדולה מהעשירים שמביאים פרים ואילים, כי העני מביא, ממה שעמל ויגע, ובכך הוא מראה את אהבתו לבורא עולם. 1/4 677 גיליון י "ם 18:41 18:04 16:51 ת "א 18:37 18:01 17:09 חיפה 18:38 18:02 17:09 ב "ש 18:40 18:04 17:11 לרפואת כל חולי ע"י ובכללם ציון בן צ'חלה ולרפואת והצלחת יוסף ליאור בן דליה אפרת וב"ב זש"ק, פרנסה טובה ובריאות איתנה לאליהו ניזרי בן ימנה וגלית בת מסודי רפואה שלמה לאיידה חיה בת אסתר ולילד אלחנן רפאל בן איריס ולילד אורי חיים בן שלי העלון מוקדש להצלחת יצחק אריאל בן טובה חגי חיים וב"ב שמואל אימן בן אסתר זרי שגית בת רותי משפ' שטרית דביר בן נלי רחל מאיר ישראל בן רחל ברכה- יראת שמים ליאור יהושע סומך וב"ב גלית בת מסודי יהודה אריה בן רחל ברכה ארז בן שושנה רונן אברהם וב"מ קסירר אפרים וב"ב רחל ברכה בת פדילה דליה ארז מזרחי וב"ב נעם יצחק בן רחל ברכה חי הפקות ואירועים יוסף ליאור בן דליה אפרת הצלחה בכל העניינים שלמה ודנה דוד וב"ב אריה ושרה לוי וב"ב י.מ.י.ש כדורי אקבלי יוסף חיים בן נסכה שולמית ומרדכי חיים דויטש וב"ב זיווג הגון וכשר במהרה אורן בן אסתר רונית בת סימי תרצה בתיה בת ימנה נינט סיון בת אסתר עמית בת טובה יוסף בן רוחמה נתנאל בן ג'ינה אילן בן ג'וליאט אסף בן סופיה דוד עומרי בן יהודית מיטל בת מלכה מאיר בן שרית ואליהו טליה עדן אסתר בת שולמית יפית בת ג'ינה שירי ימנה בת שולמית שמעון בן שולמית אנאל חביבה בת שולמית אורן בן נעמי שושנה שירה בת סילביה זרע קודש בר קיימא גלית בת מסודי אליהו נזרי בן ימנה אילנה בת רוחמה שמואל אימן בן אסתר זרי סיון בת אסתר רחל מרים בת יהודית נועה בת מזל טוב משה מנחם בן רחל דניאל בן שרה ואושרית בת שושנה רפואה שלמה מאיר ישראל בן רחל ברכה יצחק בן עזרא ימנה ניזרי בת סטה- בריאות ואריכות ימים מרדכי ניזרי בן פרחה- בריאות ואריכות ימים מאיה בת עדי דליה אפרת בת נעימה סימי בת סוליקה שלו בן מזל פחימה אורן בן אסתר דינה בת מזל יהודית אסתר פראדל בת חיה- בריאות ואריכות ימים נעם יצחק בן רחל ברכה נעמי בת רחל שירה שילת בת אורלי אפרים בן שרה תמר פורטונה בת מיסה אסתר בת סוליקה מוריה בת רחל ברכה נחום בן כיריה יהודה אריה בן רחל ברכה טובה בת אורה יפה בת שרה-הצלחה ורפואה רחל בת זוהרה מישא אסתר בת זהרה שאול בן סילביה עינת בת רחל ברכה בנימין בן יקוט רינת רחל בת עפרה יצחק בן פנינה רחל ברכה בת פדילה דליה יצחק בן רבקה רונית בת סבריה קסנש בת דגטו יצחק בן חנון רפאל אבידן בן תקווה ר' אליעזר בן עטיה העלון מוקדש לעילוי נשמת מרים בת שרה ע"ה בברכת שבת שלום הרב אליהו חיים פנחסי שליט"א חבר הרבנות המקומית מבשרת ציון העלון מוקדש לעילוי נשמת משה בן גורג'יה

31 ש וא ל ומ ש יב בה ל כ ה א ס ור ו ה ת ר- ח ל ק ב' ההלכות מוקדשות לעילוי נשמת משה בן גורג'יה ז"ל מה הדין אם אדם חתך מאכלים בסכין של גוי? להלן סיכום ההלכה מפי ר' אליהו חיים פנחסי, מתוך ספרו 'הכשרות למעשה': מותר מעיקר הדין לקנות מהגויים פירות חתוכים, כגון סברס וכדומה, כשהגויים חותכים אותם בסכין שלהם. מקורות: כן כתב הרמ"א )יו"ד סימן צו ס"א( אם יש ספק אזלינן לקולא. ופסק השו"ע )יו"ד סימן קכב ס"ו( סתם כלים אינם בני יומן. ומ"מ בעל נפש יחמיר שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות. וכ"כ בספר מעדני השלחן )ס"ק קעב(. ומכל מקום, בעל נפש יחמיר ויקנה מהם את הפירות עם קליפתם, או שיביא היהודי סכין מביתו. וכן הדין, מה שמצוי כיום בחנויות שקונים אבטיח או שאר פירות שאינם חריפים, כשהם חתוכים, מותר מעיקר הדין לקנות מן הגוי היות ועל פי רוב יש להם סכינים מיוחדים לכך. מקורות: רמ"א )יו"ד סימן צו ס"ד(. ועיין להגרי"ש אלישיב זצ"ל בספר אהל יעקב )עמוד שכג(. אולם בעל נפש יחמיר בדבר. מותר לכתחילה להרתיח תה או קפה בפינג'ן, שהרתיחו בו חלב בתוך 24 שעות, ולשתות את התה או הקפה בארוחה בשרית, ובלבד שהדיחו את הפינג'ן יפה בחומרי ניקוי. אולם, לדעת בני אשכנז לא יעשה כן לכתחילה ובדיעבד מותר. מע ש ה ח ס ד הגאון רבי חיים סולובייצ' קי מבריסק זצ"ל היה ידוע במידת הצדקה שלו, שהייתה מעל ומעבר להשגתנו. כך, למשל, ביתו של הצדיק היה פתוח לרווחה, כפשוטו, ממש הפקר, וכל מי שרצה יכול היה להיכנס אל הבית, למצוא לעצמו דבר מה לאכול, לתפוס מיטה וללכת לישון. לא אחת אירע, שכאשר ביקש הגאון בעצמו לשכב על מיטתו לאחר יום של עמל תורה מפרך, ראה שמיטתו כבר נתפסה על ידי אחד האורחים. במקרה כזה, חלילה לו מלהעיר את האורח. מה עשה? הוא היה עוקר את אחת הדלתות מציריה, מניח אותה על הרצפה וישן עליה את שנתו הקצרה, כאשר למחרת הוא, כמובן, המשיך לעמול בתורה כרגיל. ל קב לת ה ע ל ון ח נ ם ב - ג ון, ח הה,, ז ו וג ה ר פ ו אה ש ל מ הה,, ל הצ ל ל וי נ ש מת,, ל נ ת ן ל הק ד יש א ת ה ע ל ון ל ע פ נ ות ל רב לשאלות לשאלות נ א ל לח א ת כ ת וב ת ך א ל: מ יד י ש ב וע ב וע,, ש פ נ ות ל ל יא ור בטל" ח ז ר ה ב ת ש וב ה וכו"- נ א ל א ל י ה ו חי ים פ נ ח ס י PnineEH@gmail.com ק וד בש ר ת צ י ון.. מ ש ם 26 א א ת.ד מ ב ור ל יא ור עצ מ ון, רח', רח' הב ר כ ת: : ע כ ת ב ת המע ב ט ל' 2/4 677 גיליון תשע"ח ב' אדר תרומה פרשת פניני עין חמד ז כ ות הת ר ומ ה אדם, שזוכה להחזיק תלמידי חכמים, אינו יודע איזו זכות נצחית זו. סיפר רבי יהודה אריה דינר שליט"א, שפעם אחת כאשר השתתף עם הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל בהלווייתו של מחזיק תורה, אמר לו רבי שמואל: "עכשיו אנחנו מלווים תלמיד חכם!". רבי שמואל, הרגיש בפליאתי, שהרי הנפטר לא היה תלמיד חכם. ביקשתי מהצדיק הסבר לדבריו, וכך ענה לי: "פעם אחת הייתה לגאון רבי שלמה אייגר זצ"ל קושיה, ובא אליו בחלום אחד הגבירים, שבחייו החזיק תורה ואמר לו לפליאתו תירוץ לקושיה, ואמר רבי שלמה אייגר, שמוכח מכאן, שמי שהחזיק תורה, לא רק שהוא מקבל בעולם הבא שכר עבור התורה שהחזיק, אלא גם מקבל את כל ידיעות התורה שלמדו בזכותו. אמור נא לי, אם כן, האם איננו משתתפים בהלוויה של תלמיד חכם?!". ג ל וי ס וד ות הת ור ה מסופר פעם על הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל כי התקשה פעם בדין של אישה "עגונה", שבאה לפניו כדי להתירה להינשא, וככל שטרח ויגע לא עלה בידו לפסוק. לכן ביקש ממנה שתבוא למחרת. והנה בלילה בא אליו בחלום הסנדלר שבעירו ואמר לו: "בקשר להלכה של העגונה - עיין בספר פלוני!". התעורר הרב והנה "חלום", לכן קם ונטל ידיו ופתח את אותו הספר ומצא בו את ההלכה המדוייקת. בבוקר שאל הרב אודות אותו סנדלר, ונודע לו שהוא נפטר לפני מספר שנים. הרב הלך אל ה'חפץ חיים' וסיפר לו את כל העניין. ענה לו הצדיק ר' ישראל מאיר: "זה לא פלא! אני מכיר את אותו סנדלר מקרוב, הוא היה תורם לישיבות ולאברכים, ומכיוון שיש לו חלק בתורה שלהם לכן כעת הוא זוכה שבשמים מגלים לו את 'סודות התורה'!" מ נ וי ים הק ד שת ה ע ל ון ל ש א ל ות בה ל כ ה

32 א ם ר אש ונ ים כ מל אכ ים הג א ון ה ר ב ו י הכ ה ן ר ב ינ וב יץ רפפ ור ט זצ"ל ל הרב הגאון רבי לוי הכהן רבינוביץ רפפורט זצ"ל- נולד בצפת ב-כ"ד תמוז ה'תר"פ )1920(. משפחתו מיוחסת לש"ך )אולם אחד מאבות המשפחה החליף את שם המשפחה לרבינוביץ בגלל גזרת הגיוס ברוסיה שמשפחה שבה יותר מבן אחד, יתגייס הבן השני לצבא. וביקש הלה לבל ידעו ששייך לאותה משפחה(. בעודו צעיר התגלו בו מעלות נפלאות, התמדה עצומה וכישרונות ברוכים. לפני גיל תשע כבר התייתם מאימו ואביו ל"ע והוכנס לבית-היתומים 'דיסקין'. בהמשך למד בישיבת 'תורה ויראה'. גדולי הדור שעבר הגדירו אותו כ'חפץ חיים' של דורנו. הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך שאל אותו בהלכות יורה-דעת וכן העיד עליו הגרי"ש אלישיב: "הגדלות של ר' לוי אינה דווקא בגאונותו המופלגת אלא גם בכך שמעולם לא דיבר לשון הרע!". אחר נישואיו התגורר בדירת חדר בשכונת התימנים, כשאפילו ריהוט מינימלי כמעט לא היה להם ובכל זאת המשיך לעסוק בתורה בהתמדה גדולה. מספר חודשים לאחר נישואיו, קיבל סמיכה להוראה מהרה"ג ר' זליג ראובן בנגיס )אב"ד ה'עדה החרדית'( ומהרה"ג ר' שמשון אהרון פולונסקי מטפליק. כאשר לפעמים היו מריבות בין ילדיו, כפי שמצוי לעיתים שילדים או אחים ולא היה יכול להירדם בלילה, עד שהיו רבים, הייתה לו מכך עוגמת נפש מרובה, מתפייסים... רבינו לא רצה להשתמש בכתרה של תורה ועל אף שקיבל הצעות רבנות במשך השנים- לא הסכים להתמנות כרב אלא הגה בתורה כל הזמן מתוך דוחק עד שבלית ברירה של 'תורה ויראה', ובערב למד בכולל בת"ת קיבל על עצמו את משרת מלמד תשב"ר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויהל. כשגדלה המשפחה, עבר עם ששת ילדיו לגור בבתי נייטין בדירת חדר וחצי וכשנולד תינוק הניחו אותו בסלסלת קש מרופדת )לא היה מקום לעריסה על הרצפה(. באותה תקופה נפטרו לו שלושה ילדים ר"ל, והוא קיבל דין שמים באהבה. ענוותן מופלא. מתמיד עצום. ניצל כל רגע ללימוד התורה הקדושה. כאשר התבקש לבית עולמו המו"צ הגאון ר' שלום אייזן זצ"ל, רצו למנות את רבינו כמו"צ בבתי נייטין והחתימו את כל השכנים, רבינו התנגד לכך בכל תוקף ואמר שאם יכתבו שהוא נהיה למו"צ - הוא יכתוב הכחשה... במשך 32 שנים שימש בתפקידו כמלמד והעיד שמתוך כל אותם ילדים שלימד, אף תלמיד לא התקלקל )שפך שיח בתפילות רבות ובדמעות להצלחת תלמידיו(. נפטר בזמן רעווא דרעווין בשבת פרשת תרומה- ב' אדר ה'תשע"ה )2015(. חי כ- 95 שנים. ציונו בהר-המנוחות בירושלים. אביו: הגה"צ ר' גמליאל )כיהן כראש ישיבת 'קישינוב', גאון עצום בנגלה ובנסתר. תלמידיו העידו שלא היה ש"ך שלא זכר בע"פ(. אמו: הרבנית אסתר מירל. זוגתו: הרבנית מיכלא איטא )בת ר' יחיאל מאיר זילבר, מחברה קדישא חסידים(, ובזיווג שני, הרבנית הניה רבינוביץ )נכדת אחותו, בת ר' דוד בטלמן(. מרבותיו: ר' ישראל לב, ר' חיים יוסף קרויזר, ר' מרדכי יהושע קרויזר, ר' הירש קופשיץ, ר' אליהו זלוטניק )חבר בד"ץ 'העדה החרדית'(, ר' אהרן קצינלנבויגן, ר' חנוך העניך פאדווא. מתלמידיו: ר' חיים לוצקין, ר' שמעון אליהו קרישבסקי, ר' יחיאל זילברברג, ר' יוסף משה סופר, ר' מנחם מאניש דייטש, ר' סנדר קרויס, ר' ידידיה ברנדסדורפר, ר' יעקב בלוי )חבר הבד"צ(. בניו: הגה"צ ר' גמליאל )ראש ישיבת 'שער השמים'(, הגה"צ ר' אלחנן יעקב דוד )מח"ס 'מועדי קדשך' ו-'עקבי דוד' ושא"ס(. חתניו: הרה"ג ר' שמעון יוסף זלצמן )נשיא מוסדות חורב(, המקובל ר' שלמה מן )מח"ס 'וזאת התורה' ו'טוב להודות'(, הרה"ג ר' חיים לייב ויינשטיין )מחשובי לומדי שער השמים(, הרה"ג ר' אברהם עקשטיין )מחשובי חסידי ברסלב(, הרה"ג ר' שמואל שמחה הכהן רוזנפלד )ראש כולל שבתי בבית ה'(. הרה"ג ר' נפתלי גולמוב )מחברה קדישא פרושים(. מספריו: מעדני השלחן- על שו"ע י"ד שו"ת מעדני מלכים- ביאורים על פסקיו במעדני השולחן. וללוי אמר ועוד. להלן סיפורים שהעביר לנו הגאון ר' גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מהחומר שכתב אביו, הגאון ר' אלחנן שליט"א לזיכוי רבבות אלפי ישראל: מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל העריצו ביותר. כאשר הוציא את הספר הראשון רצה רבינו להביאו למרן הגרי"ש אלישיב. בנו שאל את הג"ר משה אלישיב, איך נכנסים לאביו, והלה השיב שמביאים קודם את הספר, ואחרי כמה שבועות נכנסים. יומיים לפני המועד שנקבע להיכנס להגרי"ש אלישיב, התקשרו לדחות את הביקור בשבועיים. רבינו רצה לדעת את סיבת הדבר ולכן הלך בנו, הגאון ר' אלחנן לשאול. התברר כי הגרי"ש אלישיב נתן לו עשר דקות לדבר איתו. אבל אחרי שעיין בספר אמר שעם ת"ח גדול כזה, צריך לדבר חצי שעה ולכן דחה את זה לעוד שבועיים, כדי שיהיה לו זמן... בנו היה עימו כשנכנס אצל מרן הגרי"ש ושמע שהגרי"ש אמר לרבינו: "אני לא מבין מהיכן יש לכם ידיעה בכל כך הרבה אחרונים, איך הגעתם לזה?", כמובן שרבינו בענוותנותו לא ענה. הרה"צ דוד בטלמן זצ"ל )בן אחותו( נפטר בגיל 31 והשאיר שבעה יתומים. )היה חמיו בזיווג שני(. רבינו טיפל בהם כמו ילדיו. לאחד מהילדים היה צריך לספר שלושה סיפורים כדי שיאכל. אם היה זה סיפור שכבר שמע- לא רצה לאכול, רבינו היה צריך להכין כל יום שלושה סיפורים חדשים ולא התחמק ממטלה זו, העיקר שהילד היתום יאכל... סיפר הג"ר מיכל הומינר שליט"א: "לפני שנים רבות הגיע אליי יהודי מחו"ל ואמר לי שהוא רוצה להכיר את אנשי ירושלים ובנוסף גם את מחבר הספר 'מעדני השלחן'. היה זה בערב שבת אחה"צ, רבינו ורעייתו עסקו אז בניקוי החצר לכבוד שבת". ר' מיכל לקח את היהודי מחו"ל החוצה ואמר לו: "בוא תביט, הנה, ה'מעדני השלחן'. אותו יהודי היה בהלם: "הייתי בטוח שהיהודי הזה סגור ומסוגר ואין לו זמן לדבר והנה הוא עוזר לאשתו לנקות את החצר". תשע"ח ב' אדר תרומה פרשת פניני עין חמד 3/4 677 גיליון

33 מ ד ה כ נ ג ד מ ד ה להלן סיפור מופלא המעובד מ'איש לרעהו' ויש בו כדי ללמדנו כי מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם וכאשר האדם גומל חסד עם אדם אחר- בורא העולם דואג בעצמו לאותו אדם. לפני מספר חודשים התבקש לבית עולמו הישיש ר' אפרים ב"ר ישראל מינצר ז"ל. מוצאו היה מהעיירה 'גדוף' הסמוכה לקראקוב, פולין. משפחתו ניהלה שם מאפ ייה, אך יהיה נכון יותר לקרוא לעסק 'גמ"ח', שכן באופן קבוע הם חילקו לחמים ומאפים לעניים ללא תשלום. ואולי נכון יותר לכנות את העסק 'הכנסת אורחים' שכן התנור המ וסק משך אליו אורחים שונים שביקשו ללון במקום וגם לזכות בארוחת חינם על הדרך... העיר קראקא, שאיכלסה בעלי עסקים יהודים רבים, משכה אליה 'משולחים' לא מעטים. רבים מהם התביישו ללון בעיר, והעדיפו להגיע ל'גדוף' בלילות. אם המשפחה הייתה מכינה להם מרק חם, והבנים בצעירותם - וביניהם ר' ישראל - היו מסייעים בחלוקת המזון, עד שהם עזבו ללמוד בישיבות. כך נמשך עד מלחמת העולם השנייה, שנפתחה עם כיבוש פולין בידי גרמניה. בד"כ דחקו הגרמנים את יהודי הפריפריה לכיוון הערים הגדולות )כדי שבהמשך יהיה קל להשמידם(. אך בקרקוב פעל נוהל הפוך, גירוש יהודי העיר לפריפריה כדי שהעיר תהפוך במהירות לנקיה מיהודים. וכך החלו משפחות פליטים, על מטלטליהן, לגרור את עצמן לתחומי המאפייה של מינצר למגורי עראי-קבע... והמאפייה? היא המשיכה לעבוד! 'חגורת החנק' הגרמנית הלכה והתהדקה. משפחת מינצר הבינה שעליה להיפרד מהמאפייה, בטרם ייטלו אותה מידיהם בכוח. בהחלטה מהירה העבירו את המאפייה לשכן גוי שהיה עימם בידידות. הלה התבקש בתמורה להמשיך לספק להם מאפים חינם. הגוי עמד בהסכם והעניק מזון בשפע לא רק למשפחת מינצר, אלא גם ליהודי הסביבה. חלפה תקופה וכל יהודי 'גדוף' הועברו לגטו. יום אחד, באמצע המסדר, הכריז גרמני בקול: "מי כאן פחח?" האח הגדול מבין ארבעת המינצרים הרים את ידו "תמיד הייתי בעסק הזה!" הוא היה בחור-ישיבה שמקסימום ידע משהו על אפייה, אבל הבין שכך גוברים הסיכויים לשרוד... "אתה בטוח?" שאל הגרמני- "בטוח!". שלושת אחיו החרו-החזיקו אחריו: "כולנו פחחים!". איזור תעשיה ענק. עוד אחד מרבבות)!( תעשיות באירופה שהגרמנים ש עבדו, שדדו, גזלו וחמסו לעצמם. ארבעת 'הפחחים' הועברו מהגטו, ונמסרו לידי בעל המפעל- גוי פולני. "אני לא אוהב יהודים", אמר המנהל בפגישתם הראשונה, "אבל את הגרמנים אני שונא יותר - הם גזלו ממני את מפעל חיי! אז אנחנו לא הולכים לעבוד כאן כדי לעזור לגרמנים הארורים"... "שניכם", פקד המנהל על שניים מתוך ארבעת האחים, "תישנו תשע"ח ב' אדר תרומה פרשת פניני עין חמד לע"נ בעליית הגג. נעים שם. התפקיד שלכם לעקוב. בכל פעם שאתם שומעים את מכוניות הפורד של הגרמנים מגיעים, אתם יורדים, מתריעים, וכולם מתחילים 'לעבוד' בפחחות... הגרמנים הטילו על הפולני הזה, את האחריות לתקינות כל גגות המפעלים באזור. מידי פעם, כאשר חשש שביקורת גרמנית תגלה שאין עבודה, ואז יפונו היהודים מהמקום, היה יוצא בלילות לא יאמן כי יסופר! - ובעזרת פטיש ענק חולל נזקים קשים לגגות של מפעלים באיזור. כמה פעמים התקיימה ביקורת, הוא תמיד ידע על כך קודם, ודאג לסדר 'עבודה'! מידי לילה היה יוצא הפולני, וחוזר עם עשרות כיכרות לחם. בין 35 ל- 40! ומוסר אותם למינצרים. אז לא רק שהם לא רעבו ללחם, הם גם הרוויחו כסף מהכיכרות שמכרו. ותאמינו או לא, 'המלון' הזה נמשך במשך שנתיים שלמות! באחד מן הימים הודיע המנהל: "היום בלילה או לכל המאוחר מחר בלילה, הגרמנים מגרשים מכאן את כל היהודים. חבר'ה! המצב שלכם קשה, אבל אני אומר לכם מה לעשות. אל תסמכו על הבטחות הגרמנים, תתפסו ידיים ורגליים ותימלטו על נפשותיכם!" אבל איך נמלטים? הרי איזור התעשייה כולו משמש בפועל כמחנה כפייה לעובדים, והוא מוקף חומה. בתזמון מדויק להרהוריהם הושיט המנהל מ ספר י-ענק ופטישים ממאגר כלי העבודה של בית החרושת... הם הבינו את המוטל עליהם! באותו לילה הייתה סערה חורפית אדירה. מזג אוויר מצוין לבריחה... המינצרים הודיעו על התכנון ליהודים רבים אשר עבדו במפעלי התעשייה. 85 מהם אזרו אומץ להצטרף. מצוידים במפה ובהוראות שמסר להם מנהל המפעל, פרצו 'הפחחים' פ רצה ועשרות היהודים שעטו קדימה. "ישר! לא ימינה לכיוון הגרמנים, ולא שמאלה לכיוון הרוסים" - כהוראת הפולני. הם רצו לפחות עשר ק"מ במעבה היער, בגשם שוטף וברוחות סערה. רק אז הרשו לעצמם לעצור ולבחון את מצבם. הם המשיכו לשהות ביער, מידי פעם שמעו יריות קרובות או רחוקות ותיארו לעצמם שזאת החזית שמיקומה משתנה. בשלב מסוים שרקו היריות בקרבתם, והם נשכבו על הארץ במשך שלושה ימים! לפתע גילו אותם חיילים מונגולים, ששיתפו פעולה עם הרוסים. הם ניגשו להוציאם להורג, אך האח הבכור שדיבר רוסית הסביר, שהם נמלטים מהגרמנים-אויבם המשותף. המונגולים התרצ ו, העבירו אותם מאחורי קו החזית וכך ניצלו. במשך כל שנות המלחמה )בפולין הייתה המלחמה ארוכה ביותר!( לא ידעו האחים לבית מינצר רעב. תמיד היה להם מזון ובשפע! מעולם לא הוצרכו לעבוד באמת ומעולם לא הוכו! ההסבר שלהם ברור: 'מידה כנגד מידה' על כל העזרה שהגישה המשפחה ליהודים באותה מאפייה ב'גדוף'!!! עושה אירוע שמחה באולם שמחות וברצונך להפוך אותו לכשרות "מהדרין- גלאט"? צוות משגיחים תלמידי חכמים ידאגו לכך בכל אזור בארץ. ההשגחה החל מזמן הספקת הבשר ועד למנה האחרונה. בפיקוחו של הרב אליהו חיים פנחסי שליט"א )הנייד באישור ועדה רוחנית( הרב עובדיה יוסף בן גורג'יה זצ"ל הרב שמואל בן שמחה דרזי זצ"ל הרב יצחק בן תפאחה כדורי זצ"ל הרב שבתי בן אסתריא אטון זצ"ל ולד יחיא בן יוסף ז"ל הרב מרדכי צמח בן מזל אליהו זצ"ל הרב יעקב בן מרגלית זצ"ל סעידה בת תופחה ע"ה מאיר מורד בן שושנה ז"ל יצחק בן ברקו דב ז"ל אסתר בת בלה ע"ה שמואל בן רבקה ז"ל אביבה בת איירין ע"ה גאולה בת טובה ע"ה שרה בת נרקיס ע"ה נעמי בת כתון ע"ה משה בן רוזה ז"ל אברהם בן יונה ז"ל עמירם בן דבורה ז"ל אביגדור בן ג'ולי ז"ל מרים בת בלה ע"ה אביחי בן אסתר ז"ל יצחק בן חביבה ז"ל ר' עוליאל ישועה בן סטה מקנין זצ"ל מסעוד בן יקוט ז"ל צדיק חכם בן חזלה ז"ל נעימה בת גורג'יה ע"ה אהרון )אורי( בן רבקה ז"ל דרור יהושע בן ארץ מיוחס ז"ל מזל בת שמעון ע"ה שני בת אסתר ע"ה דוד בר חסיבה ז"ל חי זיזי בן קלרה ז"ל דב בן יצחק ז"ל יוסף בן מרים נוסרת ז"ל מסודי בת חביבה ע"ה רפאל בן אסתר ז"ל יוסף בן סעדה ז"ל סוליקה בת עישה ע"ה רחל רפאת בת השמת ע"ה יונה בן סעדה ז"ל שמעון בן שמחה ז"ל אסתר בת נעמי ע"ה סלים בן פרחה ז"ל יעקב בן אסתר ז"ל ברכה בת מרדכי ע"ה ר' דב בן בנימין אלתר ז"ל יעקב בן סלימה ז"ל לטיף בן פרחה ז"ל מאיר בן נעמי ז"ל יפה בת רבקה ע"ה אורה בת נעימה ע"ה ספירנס תקווה בת נעימה ע"ה דניאל רפאל בן חגית ז"ל זילפה בת רנדה ע"ה תנצב"ה שרה בת מורברי רחל ע"ה שמעון בן חנה ז"ל מישא אסתר בת זהרה ע"ה יהודה בן סעידה ז"ל אביבה לושי ע"ה אלון בן סעדה ז"ל גורג'יה בת נעימה ע"ה אברהם בן דינה ז"ל עפאת בת השמת ע"ה כל נשמות עם ישראל 4/4 677 גיליון

34

35 íéðéðòä ïëåú äîåøú úùøô. íäéìàî åùòéé åéëøöå 'ä ìò åáäé êéìùé - äéìàî úéùòð àéäå א. äøöä úòá åãåòá åúòåùé ìò 'äì äãåî çèåáä Y äçîùá ïéáøî ב. åãòá øåîâé 'äå åúìëé ìëë äùòé Y 'éöçå' äîà 'éöçå' íéúîà ד. äòðëää ïéðò Y åðéú úåîã ו ז ז äìéôúä úåáéùçå úåîîåø Y íéôðë éùøåô 'õò'ë éùå á äàáä äãåáòá íãàä úåáéùç ø éò Y íéèéù éöò ח ט åì áéèäì åäòøì úåàåùð åéðôù éîá àìà 'äì õôç ïéà Y åéçà ìà ùéà áåè áøì äëæé åúìåæì åðåîîî éðòîä Y äîåøú éì י (íéìåãâä íò) íéðè ä úà áéùçäìå íîåøì 'êåðéç'ä éëøã Y áäæ íéáåøë יא יד טו טז äðéëùä úàøùä ïîæ Y íëåúá éúðëùå äðéëùä åéìò äøùúå ùã úé Y ùã î éì åùòå íééðéò úøéîù é"ò äðéëùä úàøùä Y ïëùîä úàå äøåúä ñò éãé ìò äðéëùä úàøùä - úåãòä ïåøà עימוד שווארץ: דוא ''ל: schwartz16@bezeqint.net

36 dyxtd x`a à באר הפרשה והיא נעשית מאליה - ישליך יהבו על ה ' וצרכיו ייעשו מאליהם éëøãá øùåé áéúð åðãîìì (ïúùøôá) ò"éæ 'ìàøùé éøáã'ä øëéë éðééðòá ïåâë áåàëîå éùå íãàì àåáá,äðåîàä ìùëå åîò ìá åáìå,íéáåàëî øàùá åà (äñðøô -) íçì åîöò úà êéìùé,ïîæä úãøèå úåàìúä áåøî ìáñä çåë ùà àåäù ä"á ä ìà øîåìë 'øåàì' éùå ä ìë íò ãçé íéìäú) 'àðù äîë... à äéìàî úéùòð àéä äúòîå,äìëåà äîåøú ïúùøôá äù î øåäè áäæ úøåðî úéùòå',(àì äë) äùî äéäù éôì' é"ùøáå,'äøåðîä äùòéú øëéëä úà êìùä,äùîì ä"á ä åì øîà,äá äù úî "äøä äá æîø.(.èë úåçðî) 'äéìàî úéùòð àéäå øåàì א. באמת אמרו, אין הפרנסה נקנית לא בחכמה ולא בכשרון ומעש, אלא הכל בגזירת עליון. כמה שנאמר ÈÏ Ó) Î ) 'עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה''. וביאר ב'ילקוט הגרשוני' ÈÏ Ó) Ï ) בשם ספר 'משיבת נפש ', כי העני יושב בביתו ומהרהר לעצמו, מה רבה ה'רחמנות' עלי, של שלא ניחנתי בחכמה ופיקחות ע"כ עני אני ראה זה פלוני העשיר שהינו מלא בדעת ובחכמה, וחכמתו עומדת לו לעלות במעלה העשירות יותר ויותר, כי בחכמתו הרבה יודע הוא היאך לנהל מסחרו, ומצליח בה להגדיל רווחיו עד אין קץ. אף העשיר יושב בביתו וחושב שחכמתו היא זו שהביאה לו את העשירות הרבה, ומוכיח לעצמו ממעשי העני, שאין לו לחם לאכול מאחר שהוא פתי ואיש בער. אך כאשר עשיר ורש נפגשו והכל רואים את שניהם יחדיו, ורואים שגדלה חכמתו של העני פי כמה וכמה, ואין עשיר זה אלא איש בער ולא ידע, אז יענו ויאמר עושה כולם ה' הקב"ה מוריש ומעשיר, לא החכמה תביא עושר לבעליה, אף לא הטיפשות תחסיר לחמו, וראיה מהעני והעשיר הללו, שהעני עולה בחכמתו מעל העשיר, ועשיר זה כטיפש יחשב לעומת העני, ובע"כ תאמר, שהכל מאת הקב"ה הוא מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, בחשבונות של מעלה, עושה כולם ה'. וכשידע 'כלל ' זה תשלו נפשו ותשקוט סערת רוחו בעסקו סביב פרנסתו כי ידע שהכל תלוי בידי שמים ולא במעשיו כלל. וביד כל אחד מאתנו להעיד על חכמים מופלגים שכל 'חכמה ' שהכניסו ב'עסקיהם ' רק הביאה אותם לידי היזק והפסד, ולעומתם ידענו גם ידענו כמה 'שוטים גמורים ' שלא פסקו מעשות 'טעיות' ושטויות בעסקיהם ואפילו טעות אחת לא החסירו בחייהם, וכל אלו רק העלום לגדולה ולעשירות. צא תאמר, אין העשירות והעניות ממעשיהם של בני אדם, אלא ב'כרוז ' שיצא מן השמים איש פלוני יעני איש פלוני יעשר... ואם תאמר 'הוריני את הדרך לעשירות', תשובתך ע "י התפילה, וה 'חכם' המשכיל להבין כי כל השפע בידי ה ' והוא טמון בתפילה יגיע לידי כך. הנה איתא בגמרא ÔÈ Ò) ˆ.) 'כל מי שיש בו דעה לסוף מתעשר', ומקשה המהרש "א דבפסוק מצינו להיפך - 'לא לחכמים לחם ' ( Ï È ), Ë ומבאר המהרש"א בהקדם דברי הגמרא במסכת נדה (Ú:) 'מה יעשה אדם ויתעשר אמר להן ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו, הרבה עשו כן ולא הועילו, אלא, יבקש רחמים ממי שהעושר שלו', ובזה תבין את כל דברי הגמרא ב'כפתור ופרח ', מי שיש בו דעה הכוונה שאחרי שהוא מתעסק במשא ומתן הוא בא לידי הכרה כי לא בחיל ולא בכח יגבר - לא המשא והמתן יביא לידו את שפע פרנסתו, ופותח פיו בתפילה אל ה' דעה כזו תעשירנו... ומה שאמרו לא לחכמים לחם היינו לחכמים הסומכים על חכמתם.(ÂÈ "Ú) חזיתי לאימרה יאה משמיה דר' גד'ל איזנר זצ"ל שאמר מהו החילוק בין העובד כשכיר אצל בעה "ב לבין ה 'עצמאי' ÒÈÂ Ë ÂÂ Ú )...' כי השכיר מצפה ל'ראשון ' והעצמאי מצפה ל'אחד (ÒÚÊÈ Ï ÂÈÏÚ Â Ï Ò Á ÂÚ ÂÈ ÈÓ) ÔÙÂ.(Ë 'ÔÚ ÈˆÈÈ ' ÌÚ Âˆ ÒÈÂ Ë Â Ú ÔÂ, ÂÁ Ì'È 'ÔÚË Ú' שהשכיר מקבל את משכורתו הקבועה ביום הראשון בחודש למניינם או בר"ח, ואילו העצמאי מרגיש את האמת כי אין לו אלא לבטוח בכל כוחו באחד יחיד ומיוחד. עומדים אנו בתחילת חודש אדר שבו אמרו ÈÚ ) (.ËÎ 'משנכנס אדר מרבין בשמחה '. והנה אמרה תורה ÂÓ ) È ) È 'וכל פטר חמור תפדה בשה', ויש בו כדי לרמז, דכאשר נולד לאדם חמור והוא מתחיל לראות ברכה בעמלו וולדות לחמוריו, הרי אפשר שיחשוב כי מעתה מובטח הוא שפרנסתו תבוא לו ברווח ובשופי, וח "ו ישכח שבכל עת הינו נצרך לחסדי ה' ורחמי שמים, לאידך גיסא, בענין חינוך הבנים, שהקב"ה ציוונו לחנכם לתורה וירא"ש, כדכתיב

37 á באר הפרשה - תרומה,äçîùá ïéáøî æà äòåùéä äàá øáëå øãà 'àöéùî' øîåì à ééã éë,ò"éæ õéæãàîî äãéãé ìåàù éáø "äøä øàáîå ìù íðééæ éìë åäæå,äçîùá úåáøäì ïéëéøö 'äøöä úòá' íäì øöá àøéå' åñôä ìò ò"éæ åéáà íùá àéáîå.ìàøùé äøö úòá éëå,äù å (ãî å íéìäú) 'íúðø úà åòîùá,íú òö úà åòîùá,øîåì åì äéä,ë"à,äðø íéòéîùî dyxtd x`a. á äîåøú - 'êìëìëé àåäå êáäé 'ä ìò êìùä' (âë äð מרבין בשמחה הבוטח מודה לה' על ישועתו בעודו בעת הצרה àúéà ïéáøî âøãà ñðëðùî' (.èë úéðòú) 'îâá äçîùá ïéáøî òåãî,á"ö äøåàëìå, ã 'äçîùá åì äéäå,äøö úòá æà åéä ïééãò éøäå,øãà 'ñðëðùî' ÌÈ ) Ê)  'ושננתם לבניך' ונאמר ÈÏ Ó) Â) Î 'חנוך לנער עפ"י דרכו'. בזה יימצאו רבים הסומכים ובוטחים על השי"ת שידריכם בדרך הישרה וחושבים לעצמם, מדוע עלינו להשקיע כל כך הרבה בחינוכם. לכן אמרה תורה בענין פרנסתו וקנייני עולם שלו 'וכל פטר חמור תפדה בשה', תיבת בשה עולה ב'ראשי תיבות' ה'כל ב 'ידי שמים, שיזכור שכל פרנסתו היא אך ורק מאת ה '. לאידך במצות פדיון הבן אמרו ( Ó (ÊË ÁÈ 'ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים ', חמש ר"ת ח'וץ מ'יראת ש 'מים, לרמז שעל האדם להשקיע הרבה בחינוך צאצאיו, לחנכם ולהדריכם ללכת בדרך האמת, ולא לסמוך על ה ' בלא שהוא עצמו יעשה חלקו. כנגד שני דברים אלו אמרו ( Ȉ (:ÂË הרוצה שיתקיימו נכסיו (Ï' (ÌÈÈÓ Â ÌÈÈÁ - ÌÈ יטע בהן אדר', שבו אמרו 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', 'בשמחה' ר"ת ה'כל ב 'ידי ש 'מים ח'וץ מ'יראת שמים, וממילא יתקיימו שניהם. ב. הנה כתיב  ÈÓ È) Â) ÊÈ 'ברוך הגבר אשר יבטח בה ' והיה ה' מבטחו', ולכאורה צ"ב, שנראה ככפל לשון - שהרי הבוטח בה ' מבטחו בה', וביאר הרה "ק מקאריץ זי"ע בשם הרה "ק רבי מענדיל המגיד מבאר זי"ע È Ó ') Ú 'ÒÁÈÙ Ó Â ÂÓ Â ) כי כל איש מישראל אכן בוטח בהשי"ת שיזמין לו פרנסתו, אלא שבמחשבתו סומך שפרנסתו זו תבוא על ידי סיבה. כגון, החייט יחשוב שיזמין לו השי"ת להרוויח ע"י שאדון גדול יזמן אצלו תפירת בגדים נאים, החנווני יסמוך שהקב"ה יזמין לידו קונים טובים שירוויח הרבה בסחורתו וכן כיו "ב. נמצא שיהודי זה בטחונו על השי"ת אבל המובטח שלו הוא על דבר אחר ÓÂÏÎ).(ÏÈÚÏ ÈÒ ÏÚ Â Ú Ó  ÎÈÓÒ לפיכך אמר הכתוב 'ברוך הגבר אשר יבטח בה '', אך לא די בזה, אלא אף 'והיה ה' מבטחו' - שמבטחו על ה' ולא בסיבה פלונית... ואף אם הוא אכן 'משתדל' לפרנסתו, אך אין מחשבתו נסובה שמשם תבוא פרנסתו ÙÒ ) Ê È (È ÚÓ "Ú " Í ÂÏÚ ) È Ó Â.(Ë" Ú Ì וכך כתב ה'מלבי"ם ' על הפסוק ÌÈÏÈ ) Î ) 'אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים', כי שני מיני אנשים הם, יש מי שנושא עיניו אל האמצעים שדרכם תבוא ישועתו ועזרתו, ולהם הוא 'מצרף ' את תפילתו, זה האיש אינו נושא השמימה אלא את לבו על דרך שאמרו חז "ל ÂÓ È) :) 'המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה', אבל דוד המלך אמר, 'אליך נשאתי את עיני', לא רק את ליבי הרימותי אליך, כי גם עיני נשאתי אליך, לא שמתי מבטחי בשום 'חשבון' כי ממקום פלוני ופלוני יבוא עזרי, רק גם עיני נשואות אליך... Ï Ó ÎÂ) Â È Ó ÂˆÚ "ˆ " - È ÈÓÂÙ.( ÚÂ È È Ï Í È ג. הנה הא דאמרו חז "ל ( Ì) 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' הובא להלכה בשו "ע Á" ) Ò" ), 'ÈÒ ואילו 'משנכנס אדר' לא נכתב בשו "ע ( È Ó ), וכל כך למה, כדי שלא יוכלו לצאת יד"ח השמחה בלימוד ההלכה בלבד על דרך שאמרו ÂÁÓ) È.) 'כל העוסק בתורת... כאילו...' רק יקיימוה בפועל ממש. עוד ייאמר בה, כי ב'אב' כתוב היאך ממעטין בשמחה במשא ומתן וכו', וכאן לא נכתב במה וכיצד מרבין, כי אין לומר למי שזכה בלאטערי (ÂËÂÏ) במה לשמוח, אלא הוא עצמו ישמח בכל העולה לפי מצבו. ד. בדרך צחות שמעתי, שעל כן נקטו חז"ל בלשונם ÈÚ ) (.ËÎ 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה ', ולמה תלו הא בהא, אלא, שהרואה את חברו אוכל בשר שמן בתשעת הימים שבין ר"ח אב לתשעה בו, ומשמח ב'כלי זמר' וכדו ', בוודאי יצעק עליו בקול רעש גדול שהוא פורץ גדר וישכנו נחש ( Ú" Á"Â,( "ÈÒ כי אפילו התינוקות יודעים שבימים אלו נהגו איסור באכילת בשר ושתית יין, כיו"ב ממש 'משנכנס אדר מרבין בשמחה ', שאם יראה את חבירו בפנים נפולות יוכיחו על כך בכל תוקף, וידרוש ממנו להסיר עצבות מלבו ולשמוח בשמחה של מצוה. מנהג צדיקי בית זידיטשויב היה שלא לומר 'תחנון' בכל ימי חודש אדר, וטעמם עמם בדרכי הרמז והסוד  Â)

38 â באר הפרשה - תרומה íéìäú àø ð òåãîå,úåù á ïä éë úåìéôú åúåø ì éåàø àìà.áåèä ìò øîæîù åîë úåçáùúå úåøéù íäù åáìá äìòå,äòåùúá çèåá äéä äøö úòá óàù,åøåàéá éáì çèá åá' åîöò àåä øîàù åîëå,òùåð øáë åìàë äéäå,(æ çë íéìäú) 'åðãåäà éøéùîå éáì æåìòéå éúøæòðå,äòåùúä åéìà äòéâä øáë åìàë øøåùîå åúøöá çîù úòá íâ éë,äìéäúå äøéù ïåùìî 'íéìäú' àø ð ïëìå åáìá äòå ú äðåîàä äúééä éë,øøåùî 'éä åððçúä.äøéùä åáìá äìòå,òùååéù ïëìå é"ùøáå,(à åè úåîù) 'øéùé æà' íéä úøéùá áéúë íã åî ïîæ ìò äøåî 'æà' éøäù,øéùéù åáìá äìò úàéøá íãå î åðééäå,á âö íéìäú 'æàî êàñë ïåëð' åîë) íä éë äàøå íéä ìà äùî áø ù úòá,øîåìëå,(íìåò,òùåð äéäéù çèá éë,øéùéù åáìá äìò 'äìåãâ äøö'á çèåá ãåàî å éöäá øùà åéáà éðôì ãéçé ïá åîë àåäå ìë ïàöúå' (ë åè úåîù) áåúëá åøîàî é"ôò,øáãä øåàéáå ïéàî,ùøãîá äù îå,'úåìåçîáå íéôåúá äéøçà íéùðä åéä úåçèáåî àìà,úåìåçîå íéôåú øáãîá ïäì åéä íéôåú åàéöåäå íéñð íäì äùåò ä"á äù øåãáù úåéð ãö äàø,'íúðø úà åòîùá íäì øöá àøéå' ù"æå.íéøöîî øáë íúøöá íãåòá - 'íäì øöá' ìàøùé éðá éë ä"á ä ïëì,åðéëä øùà äøéùä úà - íúðéø úà íéòéîùî äìéìç àöîð øùà ìàøùé ìëì ãåîéì ïàëî.íòéùåä ä"á äù äãéúòä äòåùéä ìò øîæîå øùå äøö úòá. "äìëò,åøæòá éáø ïúç) ì"öæ ùéìæééî áåã ãåã éáø ïåàâä áúë (ò"éæ úòã úååçä ïúç äéäù, ñåèìàôî ïäëä øæòìà æ"éòë åàø ð òåãî øàáì,(à"ô øúñà úìéâî) 'ãåã øåà' åøôñá àìî àåä éøäå,'íéìäú' íùá ãåã ìù åéúåìéôú äéä äáøãà,ë"àå,åéìò åàáù úåøö ìë ìò úåìéôúá ÔÈ.( Á ÏÎÏ ÏÂ Ì Â Ï ÌÈÎÏ Ó Â ÌÈ È ˆ Ì Â Ï Ï ÌÈ ÂÓ ÌÈ ÔÈ Â, Ù ÏÎÏ ÂÂ פעם נדברו הני תרי גדולים - הרה"ק רבי יצחק אייזיק מזידיטשויב זי"ע עם הגה "ק ה 'ישועות יעקב' זי"ע, שאל הישועות יעקב את ר' אייזיק מה טעם מנהג זה אבל אבקש, שהרבי יענה לי טעם עפ "י נגלות התורה ולא על פי החסידות ותורת הח "ן. ענהו הרה"ק מזידיטשויב, הרי זה פסוק מפורש... אך הישועות יעקב לא זכר היכן ומהו הפסוק האומר כן... ענהו הרה"ק, הרי כתיב ( Ò Î ) Ë 'והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב ', הרי לך, שכל החודש 'יום טוב' אריכתא, ושפיר יש טעם על פי נגלה לבל נאמר בו תחנון. ואף שאין הכל נוהגים כן לענין תחנון, מכל מקום הוראה יש כאן, שכל החודש זמן גבוה ונעלה הוא, ויש לנצל כל יום ויום בו כיום טוב ומועד, לשאוב ממנו רוח הקודש והתעלות בעבודת ה '. ובספר 'שיח שרפי קודש' ÌÈ ÂÙ) Î) וז"ל. הרה"ק ה"ר אברהם מסוכטשוב זי"ע היה רגיל לספר בפורים מעשה מן קראקאווער פיאק ÂÎÈ ' ) (' Â Ó ששתה יי"ש ונשתכר שתי שבועות קודם פורים ושתי שבועות אחר פורים, כי אמר שבאמת קשה על המן הרשע, שהי' רוצה להרוג ולאבד את כל היהודים ח"ו, איך קבע זמן רק על יום אחד, אולי כמה וכמה מהיהודים מטמינים את עצמם בתוך בורות שיחים ומערות, ולא יוכל להרוג אותם ביום אחד, והי' צריך להגביל זמן עכ "פ לכל חודש אדר, כמו שנפל לו הפור בחודש אדר. והה "ק הר"א מסכטשוב ז"ל הי' מפליא קושיא זו, ותירץ בשם הפיאק הנ"ל, אשר גם בזה עשה המן רשעות, וחשב אולי לא יוכל להרוג אותם והיפך יהי' - כמו שהי' באמת, ויעשו ישראל אותו היום יו "ט, יהי' להם יו"ט רק יום א', ולא לשמוח כל החודש, ואמר הפיאק אני יודע כוונת המן הרשע שכוונתו למעט שמחתנו, אבל באמת השמחה הוא בכל החודש לכן הנני שותה שתי שבועות לפני פורים ושתי שבועות לאחר פורים, והבן עכ"ל. ולעניננו אין כאן הוראה לדידן לקיים 'עד דלא ידע' בכל החודש, אבל זאת נזכירה, לקיים 'ידע ' את קדושת וגדולת כל החודש, לנצלם כראוי וכיאות. ורמזו בשם הגר"א דהא איתא בגמרא ÏÈ Ó) È :) שכשהפיל המן פור הוא הגורל ונפל בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבז ' באדר מת ובז ' באדר נולד, וצריך ביאור, מדוע שמח כשראה שבסופו של דבר עלה גורלו לי"ד בו והרי בז ' מת משה, אלא מכאן, שיום זה משפיע על כל החודש, ואם לרע אמרו כן, עאכו "כ שכשנהפך לטובה, וודאי שכל החודש 'בר מזל טוב' הוא... וכבר מצינו בירושלמי (Ù" " ) תני בשם רבי נתן כל החדש כשר לקריאת המגילה מה טעמא 'והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה' ( Ò Î ). Ë ואף להלכה איתא בשו "ע Á"Ù ) (Ê"Ò 'המפרש בים והיוצא בשיירה ואינו מוצא מגילה להוליך עמו וכו ' יש אומרים שקורא אפילו מתחילת החדש '.

39 ã באר הפרשה - תרומה,ì"éåòå,(úåîéìù úåãéî í ìçá ô"ëò íäì äéä ùãå ä éìë øàùå) éøáã ìò ò"éæ àìæòáî é"øäîä "äøä ìù åùåøéô òåãé éë,áåè øöé äæ áåè - ãàî áåè äðäå' (æ è ø"á) ùøãîä áåè'ä åäî äéìéàî äìåò ääéîúäå,'òøä øöé äæ ãàî õôç åðéàù äæ,ïëà éë øàéáå...òøä øöéä úàéøáá 'ãåàî éððä øää úâñôì òéâà íà ø åøîàá,'ãàî áåè'á àìà àåä åìà úåáùçîá éë,'òøä øöé'ä åäæ,äãåáòá ìéçúî,íåéå íåé íäéìà åøîàá,íìåòä éðá ìë úà ùàééî ìéçúäìî êì êìë Y äâøãîä íåø úà âéùú àì àìéîî åìàë úåàåøä åððéò ïëà...äãåáòä éëøãá èòî åìéôà,ãàî äåáâ úåìòì,ãàî ãò úåìòúäìå ìéôòäì íéöôçä íðéàù,éøîâì íéøáùð íä éøä íãéá äìåò øáãä ïéàùëå,éðçåøä í ìçá íéçîù íðéàå,íäì ùéù äîá íé ôúñî,'éì äåù åððéà' áåù íäéúåôéàù ìë íäì ïéà íà àìà ìéôäì íîåæä,íä øöéä úöò åìà úåáùçîù úîàäå éàãåá,ïëà.'òøä øöé äæ ãàî' åøîàù åäæå,úçù øàáì êãéàì êà,ìåáâ àìá úåìòúäìå úåâùäì óåàùì êéøö éë úòãìå,äìåãâë äðè úåìòúä ìëá çåîùì ùé àñéâ. æ 'úé åãåáëì äùåòù äðè äìåòô åìéôà 'ä éðéòá ø é ìëå,åäöìçéå åéìò ìåîçéå ä åöîá åðáæòé àì åéáà éë éàãåá éë,øúåé äòåùéá ïåçèá ìãâé ä æç åúøöù ãåò. ä äìîç åéìò àìîé êøãáå áå øèòéô "ãáà ì"æ ïåàâä å"îàà ùøéô äæ íìùà êéøãð íé ìà éìò' (âé åð íéìäú) áåúëä ïééòå,'øåãú àì øùà áåè' (ã ä úìä ) áéúëã,'êì úåãåú äéàøå äøö úòá øåãéì éøùã (ìáà ä"ã :á) ïéìåç 'ñåú éìò øùàë ù"æå,(ë çë úéùàøá) åúøö úòá øãðù á òéî éåðéë 'íé åìà') øåãðì éàùøù äøö úòá åðééä êéøãð íé ìà åðòéùåúù,êì úåãåú íìùàù çåèá éððä,(ïéãä úãéîì àø à ììäî' (ã çé íéìäú) ù"æå,äòåùéä ìò êì äãåàå åììäà òùååäì éðà êéøö øùàë - 'òùåà éáéåà ïîå 'ä. å ç"çôãå åðòéùåéù ïåçèá ìãåâá ãéî אמתים 'וחצי ' אמה 'וחצי ' יעשה ככל יכלתו וה ' יגמור בעדו ïúùøôá éöçå íéúîà,íéèù éöò ïåøà åùòå' (é äë),'åúî éöçå äîàå åáçø éöçå äîàå åëøà úåøåáù åéä ïåøàä úåîà òåãî íéùåøéôä äá åáø øáëå ה. ובזה מבאר את הידוע, דהנה כתיב ÂÓ ) ) 'ואלה שמות בני ישראל הבאים', וסופי תיבות שלהם עולה 'תהלים ' ÏÚ ) Ì), ÌÈ ÂË וכן אמרו חז"ל ( " "ÚÙ È" ) יעקב אבינו כ "ב שנה שהיה בבית לבן עוסק בספר תהלים ואינו מובן, ויתבאר עפ"י האמור לעיל, כי כשהיה יעקב במצוקה בבית לבן שביקש לעקור את הכל ודוב אורב היה לו, בטח בישועה ועסק בספר תהלים שהיה משורר להשי"ת כאלו כבר נמלט ממנו, וכן בני ישראל בבואם למצרים לגלות, בטחו בגאולה והיו משוררים לד' כאילו כבר יצאו מגלות, וזהו הרמז בס "ת תהלים. ו. מן הענין להזכיר כאן מה שהעיד נכדו הגה"צ ה'בנין צבי' מווייצען זצ"ל שמאמר זה היה לו לחיזוק עצום בימי הזעם ועברה ימי ה 'מלחמה' האיומה, וכדבריו בקונטרס 'זר זהב' Ù"ÂÒ) Á" )... Ì' È Ó' Â" È ÒÙ,ÈÁÈ והנה מקום אתי פה להודות להשי"ת על מה שלערך ששה חדשים שעבדתי בעיר בראנשווייג בתואר 'אויטא מעכאניקער' ˆÈÈÓ) (ÌÈ Î Ô Ó והי' עבודתי כל היום לנקות חתיכות ברזל ומתכות מהחלודה שעליהם, והיתה לי אפשרות להטמין בתוך התיבה את ספר התהלים עם פירוש 'תפלה למשה ' מכ "ק זקיני הגה"ק מאוהעל זי"ע ולגמור תהלים כמה פעמים ביום, אף שהס 'ס' השומר עלינו עמד מרחוק והי' פחד שלא יתפוס אותי בזה וכמובן, ודברי כ"ק זקיני [הגאון האדיר מלאסק] הנ "ל הי' לי לחיזוק גדול בעת ההוא שאף בתוך הצרה הגדולה לשורר ולזמר בבטחון חזק שהשי"ת יוציאנו ממצר ועוד נזכה להודות ולהלל להבורא ית "ש מתוך נחת והרחבת הדעת דקדושה ולראות בישועתן של ישראל וגאולה קרובה בב"א. ז. מעשה נורא מביא רבי ניסים גאון, ומשם נשכיל כמה ימין ה ' פשוטה לקבל שבים, ועד כמה חשוב לפני המקום כל התגברות של אדם  ), Â Â Ò Â, ÂÎÈ Â È Ó Ô ÌÈÒÈ ÂÈ Í,Ì È"  : 'ÒÓ ˆ ÈÂÈ Â ÌÈ ÂÓ Â ÌÈ ÏÁ '), מעשה באיש יהודי ושמו נתן, הלה משפל אנשים היה והרבה לחטוא ולפשוע רח "ל בגרועות שבעברות. אמנם, פעם אחת עצר בעצמו על פתחה של עבירה, ולא עבר על דעת קונו, כעבור כמה ימים פגש בו רבי עקיבא בנתן זה הרוכב על גבי החמור, וראשו מאיר כחמה בצהרי היום, בהילו נרו עלי ראשו. זימן את תלמידיו ושאלם מי הוא אדם זה, ענהו התלמידים הלא זהו נתן בעל עבירה השפל. אמר ר"ע לתלמידיו, האם ראיתם על ראשו דבר מה, ענו התלמידים לאמר, לא ראינו מאומה. ויאמר להם, מהרו והביאוהו אלי. ויבוא נתן לפני ר"ע שאמר לו,

40 ä באר הפרשה - תרומה úà âéùäì ïåéîãá åäëùîéù æîøî 'äîà íéùéîç äåáâ íúåà ìë úà âéùäì éëãøî ìëåé àìù éãé ìòå,íìåë ìëåé áåùå 'úåìëùåîá ùáúùé' íéøòùä íéùéîç.åçöðì åãéá àäé àìéîîå,åàéèçäì ìáà íãàäî ù áîå ùøåã ä"á ä ïéà,åì øîàð úàæ àúéà êëå,åãòá øåîâé 'äå 'åðåöø' úà àìà ãöî äðäã,(à"ìøú äîåøú) ò"éæ 'úîà úôù'ä "äøäî äùòå äàøå' (î äë ïúùøôá é"ùø àáåä) ì"æçá áéúë ãçà äùòîá äùî äù úð - øäá äàøî äúà øùà íúéðáúá êãéàìå,'ùà ìù äøåðî ä"á ä åì äàøäù ãò,äøåðîä äéäù éôì - äøåðîä äùòéú äù î' (àì åñô íù) åøîà úà êìùä,ä"á ä åì øîà,(.èë úåçðî) äá äù úî äùî äùòú áúëð àì êëì,äéìàî úéùòð àéäå øåàì øëëä úéùòð óåñáì àìéîî íà,á"öå.(é"ùøá àáåäå íù àîåçðú) ãâðë àåä ïåøàä éë,úåøåáù ïåøàä úåãéî åéä äæìå àì íà óà Y äøåúá ñåòù éîì úòã ãîìì,äøåúä úåãéî' úðéçáá êðéä ïééãòå äâéøãîä íåø úà ïééãò úâùä çåîùì êì ùé ïééãò,íéàöç ø úâùäù 'úåøåáù. ç êîò 'ä éë äòéãéá æçúäìå úéöçî àéáäì ä"á ä äååéö ïëìã,æ"éòë åøàéáù åðåöø ïéàù åðì úåøåäì,íìù ì ù àìå à ééã ì ùä åìéôà àìà,úåîìùáå íìù ì ùá à ååã ä"á íå îä ìù íå îä éðéòá áåùç åúìåëé ìëë äùò íàù,'úéöçî'á ø. è äìòîä íåøì òéâäù éîë ùé íéøáãë (ãé ä øúñà) ïéé øéçî åøôñá à"îøä øàéá åìàä äåáâ õò úåùòì ïîäì ùøæ äøîàù íòèä,íìåòá åàøáðù äðéá éøòù íéùéîç äðäù,äîà íéùéîç õò'å,(:àë ä"ø) 'ðä øòù úà âéùä àì åðéáø äùî åìéôàå בני אור גדול מאיר ביקר על ראשך, ובידוע אצלי שאתה הוא מיורשי העולם הבא, הודיעני מה דבר גדול עשית. סיפר לפניו נתן שעצר בעד תאוות לבו מלעשות דבר עברה אחת, ועשה כן על אף שהוא בעל עוון גדול, וכבר עבר כזאת וכזאת, אך הפעם עצר עצמו. השתומם ר"ע על הכוח הרב שהיה בו להתאפק, ויאמר לו, אכן, דבר גדול עשית ולכן משחך הבורא באור גדול על ראשך. והנה כל זאת בהאי עלמא, ובעלמא דאתא עאכו "כ תתגדל ותתקדש בזכות מעשה זה. עתה בני שמעני, שב לפני ואלמדך תורה הרבה. ויעש כן, וישב לפני רבי עקיבא, ויפתח הפותח ואין סוגר את דלתות לבבו בתורה, ויהי לימים מועטים גדל האיש נתן עד כי גדול במאד מאד בתורה, ונעשה הוא עצמו תנא קדוש. והוא הוא רבי נתן צוציתא הידוע לנו משמעתתא דבי רבנן. מכאן תצא הקריאה להחשיב כל פעולה טובה אפי' אם אינו נוהג כן תמיד רק עתה פעם אחת, וכרבי נתן שאף אחרי שכבר חטא רבות רח "ל עצר בעד תאוותו פעם אחת ויחידה, ומזאת הפעם עלה ונתעלה להיות אחד מהתנאים הקדושים, מעתה יתחדש ויתגבר כל אדם, מבלי לחשב באיזה מצב הוא נמצא, וכל התגברות והתגברות כוחה רב עד מאד בשמי שמים. ח. הדברים אמורים אף בעניני העבודה שישמח בחלקו ועבודתו שהקב"ה מזמין לו בכל עת לפי מצבו. כה זעק הרה"ק ה 'בית אברהם' זי"ע מנהמת לבו ÌÈ ÊÓ) Ú ) 'ÓÚ Á" Ô וז "ל. 'פתח להם נועם ורצון לפתוח שערי רצונך' ÓÊ),(ÛÂÒÎ וצעק ( " ) בקול, ס 'איז פאראנען וועלן דאווענען, ס'איז פאראנען וועלן לערנען, אבער וועלן וואס דער רבש "ע וויל, דאס איז גאר עפעס אנדערש...,Ì Â),' ÈÙÏ 'ÏÏÙ 'Ï Á Ôˆ  ÚÂ Ì È ( ÓÎ ÈÙ Â Â ÈÏÚ Â Ú Â Ê ÂÈÙÏ ÈÓÚÓ " Ó ÁÂÓ Ï ˆ Ï Ï, ÂÓÏÏ Ôˆ Ú È È וזוהי הבקשה 'פתח להם נועם ורצון - לפתוח שערי רצונך' מיר זאלן וועלן וואס דו וויליסט ( ˆ ˆ.(Â Ó ט. לא רק ברוחניות אמרו כן, כי גם ( ÂÈ Â) בגשמיות ייאמר כן, וכבר איתא במשנה (  ) 'איזהו עשיר השמח בחלקו ', וידוע פירושו של הרה"ק ה 'כתב סופר' זי"ע (Ú " ) בפסוק שבפרשת משפטים (Î Î ) 'והסירותי מחלה מקרבך' איזהו מחלה שהוא ב'קרבו ' של אדם, הוי אומר מי שאינו מרוצה ממצבו ואינו שמח בחלקו... וכך היה אומר הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל על עצמו, שהוא תמיד מלא שמחה וחדווה מאחר שהוא נמוך קומה, וממילא אינו רואה אלא את חצי הכוס המלאה ( È.(... Ó ÈÎÂÓÏ Ì È Â Â Á וכך היו זקני ירושלים אומרים ÂËÓÂ),(Ú"ÈÊ ÔÚÏ ÒÓ " Ì אל תתעצב אל לבך בראותך כי חצי מכוסך ריקנית, כי האמת אגיד, אינך אלא טועה, מעולם לא הייתה הכוס כל כך גדולה, מעיקרא הייתה הכוס קטנה ומלאה כולה... כלומר מדוע גמרת בדעתך שלפי רוממותך... מגיע לך כך וכך...

41 å באר הפרשה - תרומה דמות תינוק ענין ההכנעה ïúùøôá,é"ùøáå,'áäæ íéáåøë íéðù úéùòå' (çé äë) úéá'ä "äøä øàéáå.'íäì åðéú óåöøô úåîã' æîøì àáù (úåîå î øàùáå úøåôë ä"ã à"éùú) ò"éæ 'ìàøùé åéäù íéáåøëä ïéòë åúâùäá äìòðå 'äåáâ' àåäù éî íâù äòéãéä êåúî åîöò úà òéðëäì åéìò ïééãò ïåøàä ìò éððä' (à àì íéìéäú) é"ùø áúëù åîëå,' åðéú' àìà åðéàù. é 'êãâðì ìèåî íìåâë íéìâøå íéãé åì ïéàù éîë êéìò êëå ãåîìì ùéù ò"éæ 'úîà éøîà'ä "äøä åéáà øîà øùàë,íéð äòáù äá åéäù äøåðîä úøåöî ïë äùåìùå äæî äìòîì äæ ãçà ãöî íéàöåé íéð äùåìù çåøî äéä êë åøáçî ìåãâ äéä øðäù ìëëå,éðùä ãöäî àöîð àåä øúåéá ïè ä äð ä úàæ úîåòìå,éòöîàä øðäî øðä àéä äøåðîä ø éòù òåãéëå,éòöîàä øðì úåëéîñá åøéàé äøåðîä éðô ìåî ìà' (á ç øáãîá) áúéëãëå éòöîàä øúåé áø àåä 'ïè 'ä ìëù êãîìì,'úåøðä úòáù.äðéëùä úàøùäì ìëù íòèä øàáì (é äë ìéòì) íéøåèä ìòáä áúë åëøà éöçå íééúîà',úåøåáù åéä ïåøàä úåãéî éî ìëù ãîìì,'åúîå éöçå äîàå åáçø éöçå.åîöò ìéôùäìå øáùì êéøö äøåú ãîåìù 'éç) ò"éæ 'í"éøä 'éç'ä "äøäî àúéàù åîë àîøâ ùãåçáù.ù'ø ì'ã óåì'à ú"ø ø"ãà éë (øãà í"éøä øáëå äîàå ïîæäå òåãî,ìòåôá äúåùòì äùî éãéá äéä àìù äéìàî äùòéù ùà ìù äøåðî åì úåàøäì äìéçúî åëøöåä áìá íãàä ïåöø é"ò éë,'úîà úôù'ä øàáîå.äúåîë,úåùòì ìåëé åðéàù äî Y øàùä øîâð úîàá ùôðå äöøéù ùà ìù äøåðî åäåàøä äæìå.åîöòî äùòð äùòéúù ìòô øáë äöøù ïååéëîå,äúåîë úåùòì àåä ïë,à"ôùä ïåùìëå.øåàì øëëä êéìùéù é"ò äéìàî íãà çëá ïéà éàãåå éë,ìàøùé ùéà ìëî äåöî ìëá øîâð - íãàä ïåöø éôë ø,êøáúé åðåöø úåùòì,íãàä ïåöø éãé ìò ïë íâ àá øîâä íå î ìëîå.åîöòî,êøáúé åðåöøå ïååëî òãéì (ùà ìù äøåðî) åì åàøäù äæå äìòîì äéäù ø,êøáúé åðåöø úåùòì äöøù éãé ìòå.ì"ëò,åîöòî äùòð äæì,íãà çëî àéãäìå øùà ä"ã î"åú) ò"éæ 'øôåñ íúç'ä "äøä áúë äàøé,éúîåøú úà åç ú åáì åðáãé øùà (åðáãé íéàéùðä ïåâë,åãé éã àöîé àìå åáì åðáãéù éî æîåøã åàöî àìå íéàåìéîå íäù éðáà ïúéì íáì úáãðá åöøù ïî úèé ìá íéððò é"ò íäì ä"á ä àéöîäå íãé éã ùéà ïàë æîøã åðééäå,åàéáä íéàéùðäå åñôá é"ùøôë ïéîæà éðà éë,éúîåøú úà åç ú ïúéì ìåëé àìå åáì åðáãé íäù,äøåúä éùøôî ìëá àáåî úåèùôá,øîåìë) éáì úáãðá åì äáøãàù,ïàë ùãçî ñ"úçä åìéàå,ïëùîä úáãð àéáäî åìöòúð íéìåëé åéä àìù äî íéîùä ïî ä"á ä íäì ïéîæä íúå åúùä ìãåâì.(íîöò úåçåëá àéáäì י. בכלל ההכנעה, להיות מהשומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים, והיא ידועה כסגולה לפעול אז כל מיני ישועות, כי קולו של המתבייש ואינו משיב נשמע בשמים ממעל מיד, ביום שלישי העעל "ט כ "א שבט תשע "ח סיפר לי אברך שזה עתה הינו חוזר משמחת הברית שערך גיסו,( Ú ÂÂ ) וזה דבר המעשה, לפני כשנה התקלקל העלעוויטע "ר ( ÈÏÚÓ) שבבנין מגוריו ( Ï,( ÙÒÓ והיה נראה כי הוצאות התיקון יעלו כעשרים אלף שקל, מיד לאחר הפסח נתאספו כל השכנים ודנו יחדיו בסדר התשלומים בין כל השכנים, באמצע האסיפה הציע האברך ÙÒÓ ) "Ï) וכה אמר היות והבנין ישן נושן הוא, אולי עדיף להשקיע אחת ולתמיד בחידוש כל המערכת, במקום התיקונים שההמעלית דורשת מחדש בכל 'שני וחמישי'... ויהי ביום ז' אייר תשע "ז - מקץ שבועיים ימים ועדיין לא נעשה דבר, ניגש האברך ליו "ר 'וועד הבית' ובירר אצלו מה נעשה בדינו מה הוחלט לגבי הצעתו הנ"ל, הלה ÔÓ ) ÌÂÈ ÂÈÏÚ Ú Â Â (ÌÂÈ פתח פיו והחל גוער באברך בקולות וברקים 'קרימע קאפ ' ( (ÌÂ Ú שכמותך... מסכנים ה 'מחותנים ' שלך... וכהנה וכהנה, האברך ניסה לפייסו שרק העלה הצעה ותו לא מידי, אך השכן בשלו - ממשיך לשפוך עליו קיתון של רותחין ו 'דלי של שופכין' במשך חמש דקות, כשבני ביתו של האברך שומעים הכל מתחת לדלת ביתם. האברך שחפו פניו 'שמע חרפתו' ולא השיב, ומכיון שידע ש'עת רצון' היא השעה הזאת וזמן מסוגל לקבל התפילות, מיד היסב פניו אל הקיר ליד לוח המודעות, ושפך שיח על אחותו המצפה לזש"ק כבר שמונה שנים מנישואיה, ואכן, מקץ תשעה ירחים נולד לה בן למזל "ט, ומשם הוא חזר בשעה שסיפר לי עובדא נוראה זו.

42 æ באר הפרשה - תרומה úåàøåð ìâìâ àìå,ì"æå (ë øô) åäéìà éáã àðúá åðéöî ìù åøëùá àìà íìåòì ïîä úà àéáäå ä"á ä úéáá ùåáç äéäù äòùá çðàúîå äëåá äéäù ââà éòøæ ãáàé àîù éì éåà øîàå (êìîä ìåàù åøñàùë) ïéøåñàä ìù äìéôúå éëá óàù åðãîììå,ì"ëò,íìåòä ïî íìåòì íâ,åðúéøëðù äöåø äøåúäù ìîò òøæî Y äæë òùø.ìàøùé éðáî ùéà úìéôúì å",úìòåô æàå åéúçú åîöò òéðëéù ãçå ãç ìëî ù áî ä"á ä äæ.åëåúá åúðéëù úåøùäìå øåãì àåáé פורשי כנפים רוממות וחשיבות התפילה עצי שיטים עיקר חשיבות האדם בעבודה הבאה בקושי כ'עץ' ïúùøôá åúåà úéôöå,íéèéù éöò ïåøà åùòå' (é äë) æîøî ïåøàä äðä.'õåçîå úéáî øåäè áäæ ãåîéìá íãàä úãåáòì æîøîå (úåçåìä åçéðä åáù) 'äøåú'ì øîåìë,áäæ àåä äìéçúî éë.äéúååöî íåé áå äøåúä àá ë"îçàì,ì ðá åì äàá äãåáòäå åì øéàî ìëäù äãåáòå äøåúá ãéîúéùë óåñáìå.ùáé õòã àéîåã éùå ä ïåøà' äøåúá åîù àø ð ë"éôòàå.áäæë úåîéòðä åì àåáú,'õò'ä ù"ò àìà úàø ð 'äãåáò'ä ïéà éë,'íéèéù éöò øáâúî àåäå íãàä ìò íéøáåòù íéøåñééäå éùå ä øîåìë. àé úåîåöòúå æåòá íìåòìå íéáåëéòå 'úåòéðî' åéðôì ãåîòá ùàééúé àì,íãàä ìë äæ äáøãà éë,åéðôá ãéîòî øöéäù íìåò àøåáì ùé òøä øöé íäá ïéàù ïåéìò éëàìî éøäù åðøöé øåáò àìà äðéà åðúéìëú ìëå,íéîùá íéáø 'ìåãâä ùøãî'á àúéà ïëå.õåçîå úéáî åðéìò äù îä éëå,'åðôöú õåçîå úéáî øåäè áäæ åúåà úéôöå' ïúùøôá ïúùøôá,'äìòîì íéôðë éùøô íéáøëä åéäå' (ë äë) åùàøá äìåñô äáùçî úø ðî íéîòô,äðä,íéáåè íéùòîå úååöîå äøåúî ï éø éðà ïä,íãå øùá ìù éøáãì àð òîùé íìåà,éúòååù ìå ì 'ä áéù é òåãîå åéäå ä"ã äîåøú úùøô) ò"éæ 'äîìù úøàôú'ä "äøä åì ïúé åììä úåùâøä ììâá à åã äáøãà éë (íéáåøëä,éàãë åðéàå éåàø åðéàù ô"òà íðç úðúî øöåàî ä"á ä "äåæá àúéà äðäã,íéáåøëä ïî ãåîìì øùôà äæ øáãå ìàøùé éðá åììôúäù äòùá íåéá íéîòô ùìù éë (.èð â"ç) ìëáå',äìòî éôìë íäéôðë åùøôå úåéç íéáåøëä åìáé,úåéç åá äéäé áäæ úëéúçù,äæë ñð äéä àì ùã îä äìôúä úòáù íéáåøëä éãé ìò úàæ òéãåî ä"á ä äéäå àìù êéà íéæîøî åéä íâå...äìòîì íäéôðë íéùøåô åéä äéòùé) áåúëä øîàù êøã ìò,åîöò úà íãàä ùàééúé åðì äàøäù,'ùáé õò éðà ïä ñéøñä øîàé ìàå' (â åð íâå,íéìéëùî éìòáå íééðçåø åùòðù íéáåøëá ä"á ä,úåçáùúå úåøéù íéøîåà íéáåøëä åéäù "äåæá øàåáî øáã óà êôäð äìéôúä éãé ìòù åðééäå.'çë ïúåð äæå ùéà ìë ãéáù åðãîìì,ìéëùî ìòáå éðçåø øáãì íîåã ïéà åîöò ãöîù ô"òà äìéôúä éãé ìò íîåøúäì ìàøùé.ùîî åá יא. ואדרבה, בזמנים ומצבים קשים משיג יותר מאשר בימים כתיקונם. בחור יתום שסבל מרורות בחייו מקשיים בסולם העליה, ולכל מקום שפנה נתקל בקשיים רבים ומכשולות לאין ספור, נכנס אל הרה "ק ה'פני מנחם' זי"ע ובכה לפניו במר נפשו על כל הקשיים האלה המוצאים אותו בכל עת ובכל שעה, זאת בנוסף להיותו יתום ובודד בעולמו, והתבטא לאמר שמן השמים מעמידים לו מכשולות באופני חייו ואינו יכול לנסוע בהם כרגיל ובמנוחה. נענה הרבי ואמר, הנה שני כלי רכב ישנם בעולם. יש רכב רגיל שבו נוסעים בני האדם ממקום למקום, ויש את ה 'טנק ' (Ë ) שהוא כלי רכב לעתות מלחמה. והנה בעוד שהרכב הפשוט נוסע במהירות גדולה מבלי כל קושי, הרי שהטנק נוסע לאטו ואינו יכול למהר בדרכו כל כך, סיבת הדבר נעוץ בשרשראות הברזל הכבדים החגורים על אופני הטנק, הם אלה המונעים מעמו את הנסיעה המהירה מחמת כובדם. אך מאידך גיסא במקום הרים וטרשים אי אפשר לרכב הרגיל לזוז ממקומו כלל, ואילו הטנק לא די בכך שהרי הוא יכול ליסע בכל מקום שהוא, אלא יש בכוחו אף לשבר סלעים ובתים ולנסוע כאוות נפשו כשבדרכו רומס הוא את כל הבא בדרכו, ואף כוח גדול זה אין לו אלא עבור אלא השרשראות הכבדות השוברות ורומסות את הכל. אף אתה כן, סיים הפני מנחם כי אלו הקשיים הנערמים בדרכך ואינם נותנים לך להמשיך בקלילות ובמהירות, דייקא הם אלה המביאים לך כוח רב בידך לשבור ולנתץ את כל כוחות הרע ולהתעלות בקרבת אלוקים באופן שאין לשער. כי דייקא מתוך הקושי יכול האדם לצמוח ולגדול בעדי עדיים, ולפום צערא אגרא.

43 ç באר הפרשה - תרומה,æîøìå.úéáä ìà íäéðô åéä åðåöø ïéùåò ïéàù äòùáå úåáùçî áåùçì - 'åéçà ìà ùéà íäéðô' øùàëù íéùåò' íéáùçð æà,åäòøì ùéà áéèéäì äîáå êàéä åè'íå î ìù åðåöø. åè øúåéå àø ðä ãìåðù åðéúë úåøéáòî é ðä óàù,åøîà,(àèç àìá åðéúì æîøî íéáåøëù :ä äëåñ 'ééò) 'àéáø' äåáâ ùéà Y äìòîì íééôðë éùøåô àåäù àìà ãåò àìå 'íå î ìù åðåöø éùåò' àø ð åðéà ïééãò,äìòîå åîëùî åøáç ìà åéðô úåéäì,åéçà ìà ùéà íäéðôå äéäéù ãò íà ìàøùéî ùéà ìëì òééñìå øåæòì,ìàøùé éðáî åéçàå áéùäì óàå Y æè åäòøì åìùî øúååì,äùòîá íàå øåáéãá - úéáä ìà íäéðô äìéìç íàá éë.äòø úçú äáåè åì,éì äîì (åòöîàá) 'õò' õåçîå úéáî äôåöî àåäù øçàî, áé íéîëç éãéîìúì çáù ïéà òøä øöé àìîìà,êì øîåì (áì æè éìùî) øîåà àåä ïëå, âé ïøöé ïéùáåëù ïçáù àìà úà ùáåëä øåáéâ åäæéà ïðúå,'øéò ãëåìî åçåøá ìùåîå'. ãé ì"ëò,åøöé איש אל אחיו אין חפץ לה' אלא במי שפניו נשואות לרעהו להטיב לו ïúùøôá,äìòîì íééôðë éùøåô íéáåøëä åéäå (ë äë) ùéà íäéðôå úøåôëä ìò íäéôðëá íéëëåñ ò"éæ 'ìàøùé úéá'ä "äøä íùî íéøîåà,åéçà ìà åðåöø ïéùåò ìàøùé åéäùë,(.èö á"á) ì"æçá àúéà äðäã,åéçà ìà ùéà íäéðô íéáåøëä åéä éæà íå î ìù יב. וכבר אמר הגה "ק ה'חזון איש' זי"ע שמה שביטלו חכמים את יצרא דעבודה זרה ÓÂÈ) (:ËÒ אין זה נחשב 'מעלה ' לבני ישראל, אלא אדרבה הרי זה מורה על פחיתות העם, שכל כך נחלשו הדורות עד שכבר אין בכוחם לעמוד בקשרי המלחמה כנגד הצר הצורר, דהרי לכך נוצר האדם, וזוהי תכלית חייו להתייגע במלחמה עם יצרו הרע. יג. אחד מחסידי הרה "ק רבי מנחם נחום מראחמיסטריווקא זי"ע היה דבק בתהלוכות רבו, וכל תנועותיו והילוכיו היו כרבו...( ÂȈÈÁ ) נענה ואמר לו הרבי, אם תרצה להעתיק את אורחותי, עדיף שתתחיל שלא לעשות את כל מה שאני איני עושה, מאשר לעשות את אשר אני עושה... יד. הרה"ק ה 'דברי שמואל' זי"ע,ÌÈ ÂÙ) Ì) È Ù"ÓÎ Â המשיל ואמר, לאיש שהיה נגוע ב'טיפה המרה', ולא היה שוהה בין 'שתיה ' ל'שתיה' אפילו כדי שיעור שתיה... ואף היה מכלה כל ממונו על כך, בושה וחרפה היו מנת חלקם של כל בני משפחתו הנכבדה, ואין לאל ידם להושיע, עד שבחסדי שמים מצאו דרך ומסילות בלבבו, והבין מיודעינו שמספיק ביזה את עצמו ובני משפחתו, וקיבל ע"ע 'לסיים ' מסכת שתייה ושכרות. בהבטחה שמהיום זה והלאה שוב לא יגע כלל במשקה המשכר, יהפוך להיות כאחד האדם ואף ירוויח את מעותיו בידו. למחרת היום היו רגליו של השיכור מוליכות אותו מאליהם אל בית היין לשתות עד דלא ידע, אך על אם הדרך עצר בעצמו וצעק, הלא אמש קיבלתי על עצמי שלא לשתות עוד מדברים המשכרים, ומיד חזר לביתו מנצח את יצרו, אך עד מהרה מצא עצמו מהלך שוב ומתקרב ל'בית המזיגה ', כשתפס את עצמו, ניער עצמו בחזקה מה לך נרדם, קום וברח לך לביתך, ומנע רגליך מנתיבתם של השיכורים... לפנות ערב כשראה שבעזהשי"ת עמד בנסיון, אמר, מעתה ראוי הנני לקבל מתן שכר על כך ומה שכרי הראוי כוס משקה הגון כדת וכדין... אין כל נפקא מינה בין אותו שיכור מסכן שבעומדו בנסיון כבר הרגיש שעליו ליתן דרור לנפשו ותאוותיה, למי שקיבל על עצמו קבלות טובות, ומכיוון שכבר עמד מעט בנסיון, הרי הוא כבר 'צדיק הדור' וכבר נותן לעצמו דרור וחופש מקבלותיו. טו. ולא זו בלבד, אלא שמדה זו מביאה לכפרת עוונותיו של אדם, כמו שפירשו צדיקים 'ÈÚ) ÂÎÂÒ ÓÏ Ù " (ÌÈ Â Î ÂÈ Â שכאשר פניהם איש אל אחיו - בלא מחלוקת ושנאת חינם, והוא מתפלל על זולתו להטיב לו, אז יזכה אל הכפורת מלשון כפרה וסליחה. טז. כידוע החל הרה"ק ה'דברי יחזקאל' משינאווא זי"ע להנהיג את קהל עדתו כרבי ומנהיג עוד בחיי אביו הרה"ק ה 'דברי חיים ' זי"ע ( È Ê ). Ï ÂÒ ÂÏ ויבוא יהודי אחד וסיפר ל'דברי חיים' במעלת בנו כאשר נוכח לראות בגאונותו ולמדנותו הכבירה, נענה ה'דברי חיים' ואמר, נו, בכך ראוי הוא לתואר 'גאון' אך עדיין אינו נכלל בכלל 'רבי'. המשיך היהודי לספר על עבודתו בקודש של הרה"ק משינאווא בתפילותיו בהתלהבות והתעניות והסיגופים אשר הוא עורך בקביעות, ואף על זה נענה ה 'דברי חיים' ואמר, אכן, בכך ראוי הוא להיקרא 'צדיק' או 'קדוש ' אך עדיין אינו 'רבי'. עד שסיפר לו היהודי, שכבר היה מעשה ביום הקור כשירד מן השמים שלג חזק, והלך ה 'דברי יחזקאל' ברחובה של עיר, והבחין ביהודי שלא היה לו מעיל וכולו רועד מקור, מיד פשט את מעילו ונתנה ליהודי, כשהוא נשאר ללא

44 è באר הפרשה - תרומה ìò ïéòéîùî øãàá ãçàá' åøîà ïëì,(.èë úéðòú) íéøçàì åéñëðî ïúéù éãé ìò éë (à,á íéì ù) 'íéì ùä çé äçîùá úåáøäì äëæé. çé íéøáãä àúéàãë 'ïåîî ìòá' åðéàù éîì óà íéøåîà íéîòô 'á áúëð ïëìù (à"éøú) 'íéãéñç øôñ'á éë øîåì (á é,ã àé) úååîî ìéöú ä ãöå 'éìùî' øôñá åãéá ïéàù éî óà àìà,'úåòî'á à ååã äðéà ä ãöä äæ íâ,ä ãöì íäéúåòîî åðúéù íéøçàì øîàå úåòî øúåé äùòîä ìåãâ' (.è á"á) åøîà éøäå.áùçé 'ä ãö'ì.'äùåòä ïî úìåâñå éìë'ä éøáãëå íìåòä äæá 'úåøéùò'ì ä ãöä éöò ïçìù úéùòå' (åë -âë äë) ïúùøôá 'ø é 'úåòáèä' éë.ì"æå,'áäæ úåòáè òáøà åì úéùòå...íéèù íìåò úåçìöä éë øåëæéù íãàì æîøì àáå,íä úåìåâò éãé ìòå,ìåâòä äæ úòáèë íìåòá øæåçä ìâìâ íä äæä äìòéù,åðééäå.íééðòì åðçìåùî ñðøôé åæ äøéëæ úðúî àìà åðéà åùåëøå åôñë ìë éë ãéîú åúáùçîá áéèäì åðåîîá ùîúùäì åì ùéå...'ä úåöøáå,íéîù ìëåé äîá ïðåáúî åðéàå åäòø éøåçàì åéðô úà áéùîù íééôðë éùøåôî àåä íà óà éæà,ìàøùé éðá åéçàì áéèéäì áùçð ïééãò,íå îì íãà ïéá úå ãöá âäðúî àåäå äìòîì ïéáá úåøéäæä àåä íéø éòä ø éò éë,åðåöø éùåò åðéàë. æé åøáçì íãà לי תרומה המעניק מממונו לזולתו יזכה לרב טוב ïúùøôá äîåøú éì åç éå ìàøùé éðá ìà øáã (á äë) äøåúä äðä,åáì åðáãé øùà ùéà ìë úàî óà úëééù 'äîåøú úùøô' ìëù éàãååáå,àéä úéçöð ' ä ä"á ä éë,úåììëá ä ãöå äáãð éðééðòì,åðà åðøåãá úîåøú éì ç äîåøú éì åç éå,åéðáî ãçà ìë úà äååöî ãñçå ä ãö àð äùò,êøáçì êìùî ïúå íéùòîå ïåîî äáøä øëùå,ê ãö êéðôì êìäé æàå,ïåéáàä êéçà íò.ê ìç úðî àäé èøôá åîë,äçîùä ùãåç éøòùá íéøåîà íéøáãä (ã"ìøú íéì ù) ò"éæ 'úîà úôù'ä "äøä áúëù 'äçîùá ïéáøî øãà ñðëðùî' åøîàù ïååéëîù כל מלבוש חם לגופו. כשמוע ה'דברי חיים' כזאת, מיד הסכים ואמר, אכן, אם כן, ראוי הוא לאותו איצטלא להיות 'רבי'. במעלה זו נתייחדו רועי ישראל לדורותיהם, שנתנו כל אשר להם לאחרים ולא השאירו לעצמם כלום. ביותר ביאר הרה "ק רבי חייקל מהמדורא זי"ע דלכן כרת הקב"ה 'ברית מלח' ( Ó,(ËÈ ÁÈ כי כל מהות המלח הוא לתת טעם במאכלים אחרים, אבל הוא עצמו נשאר במליחותו, אינו נהנה בכלום ואינו משתבח בכהוא זה, וכן היא עבודתנו, לתת כל אחד משלו להיטיב לזולתו, אף שאינו מרוויח מאומה. וכל מהות חייו ורצונו יהיה להיטיב לכל הברואים, ולא יעמוד על שלו, וק "ו שיזהר בכבודם שלא לצערם רק לכבד כל איש מבני ישראל בכבוד הראוי לבני מלכים. יז. פעם נענה הרה "ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע בעת 'רעוא דרעוין' באש להבה. זרק את עצמו על הכסא וראשו מאחור וזעק: בכל צרתם לו צר... הנה יכול יהודי להיות תלמיד חכם ובר אוריין, יהודי מכובד. אך באם הוא פוגע אף בשערה קלה מראשו של יהודי הרי הוא מאבד את כל חשיבותו ואינו שווה מאומה. כי אכן עיקר גדול מאד הוא הנהגה ראויה בין אדם לחברו, והבאת שלום בין בני ישראל. בדומה לכך ביאר אותו צדיק וקדוש זי"ע את דברי חז "ל שאמרו ÂÎ ).) אם רואה אדם ייסורים באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ולכאורה צ"ב מדוע לא יתלה מיד בתחילה ב'ביטול תורה ' - כי היא חיינו ואורך ימינו, ומדוע רק אחר שפשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. וביאר בקדשו, כי כל עוד שיש לאדם פגם בעניני בין אדם לחברו עליו לתלות בזה ולא בביטול התורה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה, ונמצא שכל עוד שלא תיקן מידותיו, מה לו לדון בענין ביטול תורה, כשאת 'ההקדמה' לתורה עדיין לא קיים. יח. מעשה באיש עשיר שמזונותיו היו מצויין לו ברווח ובכבוד, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, ולא חסר לו מאומה, מלבד דבר אחד, והיא מידת השמחה, פעם נכנס בצר לו אל הרה "ק ה'בית ישראל' זי"ע ותינה בפניו מדוע רחוק הוא משמחת החיים... ענהו הרבי בקוצר אמרים, 'פתחת שקי - ותאזרני שמחה...' כלומר שיפתח את כיסו וארנקו לפרנס אחרים משלו, עי"ז יזכה לסיפא דקרא להיות מלא שמחה, כי כך הוא טבע העולם, שהנותן למען אחרים מסיח דעתו מצרכי עצמו וממילא אפשר ל 'שמחה ' לחול עליו.

45 é באר הפרשה - תרומה èøô ìë ãàî ãò áéùçéùëå,íéðáä äùòî êøò úåîîåøå ìò äæá áéäàé,íäéùòîáù äðè ä óà äìåòô ìëå áäæ ìù íéùòî ïëà úåùòì,íéøùé éëøãá úëìì åéàöàö úà åáäàé íîöò íäù íâ äî) íéøùéå íéáåè íéùòî Y øåäè.(íéùòîä øùåéá íúëøãä íäî åìá é ì áå íéøåîäå íéøåää äë ø"ùøä íùá ì" åöæ øòðæàåå ù"øâä ïøî øîåà äéä 'äëìîä øúñà'ù åðéöî 'øúñà úìéâî'á,ì"öæ ùøéä åéúåðåéñð ìë íòå Y éãåäéä éëãøîì äúåðîàðá äøàùð äãîò,äàöåî ïéàîå àéä éî äéôî àéöåäì ùåøååùçà ìù éëãøî éë äúãìåî úàå äîò úà øúñà äãéâä àì'å,ïúéà éðùøã øîåà øáãäå,(é á øúñà) 'ãéâú àì øùà äéìò äåéö äúåäù óà ìò åæë úåðîàðá ïîæ êøåàì äãîò ãöéë Y ìëá,ùåøååùçà ìù åìëéäá - òùøä úéáá êë ìë áø ïîæ äúéä øùàë' ùîî äãåãì äúåáéåçî úà äùèð àì úàæ äáåùúäù,øàéáå...äæä àìôä äø êàéä,'åúéà äðîàá êìäúî éëãøî íåéå íåé ìëáå' - àø ä êùîäá øîàð êëì,'äá äùòé äîå øúñà íåìù úà úòãì êìîä úéá øöçá úéá øöç ãò åîåéá íåé éãéî òéâî éëãøî,ïðåáúäå ïéá àìà åéååéö ìò øåáòú àìù äøéäæäì ìéáùá àì,êìîä åæë úåîéîçå úåøéñî.äá äùòé äîå äîåìù úà úòãì ãîìð åðîîå,ãòå íìåòì øåäèä êåðéçä úà úøîùî íéðáäå íéãéîìúì úåøéñîå úåîéîç áåøá Y åðà åðéîéì ìë óà ìò øùåé éëøãá åëìéå,íéøîåùî åéäéù äëæð...ïåøçàä øåã éùå å úåðåéñðä äøéúé äøéîùå 'íéøãâ' ãéîòäì åðà íéáééåçî íà åðéðá úà äòã ìéëùäì åðì ùé, ë äæë øåãá óàå åã ôåäù ïåîîä úà åãéá øéàùéå 'ä åäøæòé æà,åäòøì.àéîù ïî åãéá íééðòì åìëàîå åðåîîî ïúé íà éë,'ø é éìë'á ùøéô äæä ìâìâë óåñ åì ïéàù øëù åøëù åì íìåùé éæà èé ááåñìî ñåô åðéàå,óåñ åì ïéàù. èé ãåò כרובים זהב דרכי ה'חינוך' לרומם ולהחשיב את הקטנים (íéìåãâä íò) ïúùøôá àúéà äðä,'áäæ íéáåøë íéðù úéùòå' (çé äë) íéîìåò úéá éìë ìëù (é äùøô åøúé) àúìéëîá øàùì ä"äå óñë ìù åúåà ïéùåò áäæ ìù íäì ïéà íà íéáåøëä ãáìî,(ã"ä â"ô äøéçáä úéá í"áîø) úåëúî éðéî øåãå íéðáä 'êåðéç'á ìåãâ ãåñé.áäæî àìà íúåùòì ïéàù ò"éæ ïéìáåìî àøéôù øéàî éáø ö"äâä ïàëî ãîì ãéúòä úå åðéú ìò íéæîøî 'íéáåøë'äù (äîåøú úùøô úòã éøîà) 'íéðè 'ä íéàø ð éîøà ïåùìáù (:ä äëåñ) àøîâá àúéàãë äøåúä úåîå îá àåä íëåðéçå íîå îù,øîåì àáå.àéáøë úåèåøô'áå úåðè á úëìì øåñà äæáå,ùãå ä ïåøà ìòî Y øåãéää úéìëúá úåùòéäì êéøö ìëä ø 'úùåçð ìù.áäæ åìåë éúòîùå êøãä éë,äá óéñåäì à"èéìù ãçà 'íëç'î åîîåøé íäéøåîå íäéøåäùë,íéðáä úçìöäì éùòî ìò åæéøëéå,íäéùòî úà íäéðéòá åáéùçéå íúåà,øåäè áäæë äúåà éðà äàåø,äðè äìåòô ìëá Y íéðáä íðéà íäéùòî éë íéãéîìúäå íéðáä éðéòá úåàøäî å"çå úåáéùç áàä ìéãâäá éë,'úùåçð úåèåøô' àìà íéååù יט. כתב ה'רבינו בחיי' (Î Î ), בפסוק 'ועשית שלחן עצי שטים ' כי 'שטים ' ראשי תיבות ש'לום ט'ובה י'שועה מ 'חילה, ובאמת, אף הארון והמזבח היו עשויים ( Ì) מ 'עצי שטים ', כי הארון והמזבח מביאים על האדם את אלו הברכות. והוסיף לומר, כי אף בסיבת השולחן יבואו לאדם כל אלו הטובות, כלומר על ידי הצדקה וחסד שעושה על שולחנו. ודרשו ÂÎ ).) על הפסוק Ï ÊÁÈ) Î ) Ó 'והמזבח... זה השלחן אשר לפני ה '', ואמרו חז"ל, פתח במזבח וסיים בשלחן, לומר לך, שבזמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר, עכשיו שאין ביהמ"ק שלחנו של אדם מכפר. וזוכה על ידי שלחנו בעשיית צדקה וחסד לשלום טובה ישועה וברכה. כ. בימיו של הרה "ק המהר"י מבעלזא זי"ע רבו המשכילים ופורצי הגדר, ולא היה עצה כי אם לקיים בעצמם 'הפרדו מתוך העדה הרעה הזאת', והקים את אגודת 'מחזיקי הדת', ובס "ד קבלו את הכרת השלטונות, כך שקביעת 'תקנות הקהילה' עברה לידיו. באחד הימים ניגש אל המהר"י אחד המשכילים ושמו ד"ר ביק אשר כשמו כן הוא... ופתח את פיו בדבר שטויותיו וכי לא נראה לרבי שיש למצוא איזו דרך אמצעית (Ï È), Ï ÂÎ Î ' ÈÂˆÈ ' מדוע לא יהלך הרבי באמצע, ויתפשר להתחשב מעט עם דעתנו... הוליכו המהר"י בסמוך לחלון הבית, ואמר לו, הבט מבעד לחלון וראה 'מי ומי ההולכים' משני צידי הרחוב מהלכים להם בני האדם, ובאמצעו הוא מקום הילוך הסוסים,( Â Î Ó Â) אמור מעתה, זה ההולך באמצע אינו אלא סוס...

46 àé באר הפרשה - תרומה,'íùî ææ åðéàå íéìùåøéá åúéá éäéå íåéá 'á åà äòù àåä êë éë úîçî úàöì àìù çøëåîäå øäæåîä ïëàå.åîöò ãåáëá ìæìæìå øãâä õåøôì ïåéñð ìë åì ïéà åãåáë ãìéä úà åà íãàä úà 'øåâñú' íà åìéôà,äúòî øåîà æåæé àìù åìéôà - íéîåöîöå úåøéîù éðéî ìëá åäååöúå Y åãåáë' àåä êë éë àåä øáãä íòèù òãé íà øéòäî äáø äçîùáå Y ãâðë ïåöø ìë åá øøåòúé àì 'åúøàôúå íåùî,êìå ì òîùé 'ïåöø'îå,åðååöú øùà ìëë íéé é,áåúëá ùåøéôä àåáéå,åúøàôúå åãåáë åäæù àåä òãåéù íéååù íäù Y íéãéîìúä åìà íéáåøëì òéãåäì êéøöù úøîùî'ì íä íé å æ íúøàôú ãåáë úø é ìãåâìå,áäæ.íé æç íéâééñå äùåã éøãâá 'ãåáë ושכנתי בתוכם זמן השראת השכינה ïúùøôá áúë,íëåúá éúðëùå ùã î éì åùòå (ç äë) àìà øîàð àì 'åëåúá' éúðëùå ' ä 'êéùìà'ä ùøãîä éøáã éôì øúåéáå.ãçàå ãçà ìë êåúá Y 'íëåúá' éúøëî ìàøùéì ä"á ä øîà' - ïúùøô ùéøá (à âì ø"åîù) åì äúéäù êìîì ìùî,äîò éúøëîð ìåëéáë éúøåú íëì äîò êìéì ù éá,äàùðå íéëìîä ïî ãçà àá,äãéçé úá àéä úéãéçé êì éúúðù éúá,êìîä åì øîà,åöøà ìà,ìåëé éðéà äìèú ìà êì øîåì,ìåëé éðéà éðîî ùåøôì äùò Y êìåä äúàù íå î ìëáù éì äùò äáåè åæ àìà ä"á ä øîà êë...íëìöà øåãàù ãçà ïåèé éì éì åùò ãçà úéá íéëìåä íúàù íå î ìëá...ìàøùéì ò"éæ 'ïøäà úéá'ä) ùã î éì åùòå øîàðù,åëåúá øåãàù.(äæ ùøãî éøáãá åñòì íéëøáàì äååöî äéä úîâåã,íãòá 'äáåè' àìà íäá ïéàù åðéãéîìúå áéáñ,'øåäè áäæ úåøöåà' áéáñ íéãéîòîù äøéîùä,íéìáçîå íé éæî íäá åòâôé ìáì íéëìî úìåâñ íéøãâá åçîùé íîöòá íä éøä úàæ åðéáé íéãéîìúäùëå åùéâøé íîöò íä,äáøãà,íúåà åáäàéå íéâééñå åñðé àì æàå,íéâééñäå íéøãâä éëëåúá 'íéðâåîå íéøåîù'.'éìãâî úåîåç' õåøôì,ì"öæ õéáìàåîù ç"øâä éøáãá àð ïðåáúä,äðä åöéå úåîì ãåã éîé åáø éå' (è-à á 'à íéëìî) áéúëã àåäå àøâ ïá éòîù êîò äðäå...øîàì åðá äîìù úà äúà íëç ùéà éë åä ðú ìà,äúòå...úöøîð äìì éðìì íãá åúáéù úà åúãøåäå åì äùòú øùà úà úòãéå ïéäé ìáì åéìò ã ôå éòîùì àø,äîìù äùò äî,'ìåàù éòîù àöéù äùòî òøéàù ãò, àë íéìùåøéî úàöì ùåã ä 'êéùìà'ä íùá ç"øâä øàáîå,åäåâøäå íéìùåøéî 'çøëä'ä,áåøä é"ôò éë,äîìù ìù 'åúîëç' äúééä äî úà õåøôì çøëåî àåäù ãò,íãàä áìá úåãâðúä íøåâ óàù äîìù òãé ïàëîå...(ò"éö àéø) åãòá åøãâù øãâä,íéìùåøéî úàöì äáéñ ìë éòîù äàø àì äúò ãò íà úàöì åúåà 'úçøëî'ä äáéñ àöîé éàãååá øáë äúòî éøä ì"öæ ñå ðéô ù"øâä äæ ãåñé ìò äù ä.íéìùåøé éøòùî éìëî ä"ô) í"áîøä ìù å ñôî (øåîà úùøô,ïåùîù úøàôú) ææ åðéàå' íéìùåøéî úàöì øåñà ìåãâä ïäëäã (æ"ä ùã îä à ååãá â"äëä åàöé äæ éååéö ììâáù åðéöî àìå 'íùî éøäù,øîåì ùé úåèùôáå.(õøéúù äî ù"ééò) íéìùåøéî (ìåãâä ïäëä ìù) åãåáëå åúøàôúå' - íù í"áîøä ïåùì ãáìá åúéáì àìà àöé àìå íåéä ìë ùã îá áùåé äéäéù éë כא. ומביא האלשי"ך הקדוש, וז"ל, ואמרו, כי סופר להם מעשה שהיה ממלך, שלשמע עיר תהילה הלך לראותה במרחקי ארץ, והיה סמוך לה 'גשר' - ראשו אחד לעיר והראש השני לכפר קטן, בהגיע המלך אל הכפר, יצא בכלל מקבלי פניו זקן בן שמונים שנה לקראתו, ויאמר למלך על מה חרד אדוני כל החרדה Â Ï) Ê ), ÈÚ Ï אמר לו, לקול תהלת העיר הזאת באתי עד הנה, אמר לו הזקן, חי ראשך אדוני המלך, כי נולדתי בכפר הלז, והנה נא זקנתי באתי בימים, ולא עברתי הגשר הזה לראות העיר הזאת מיום הוולדי ועד עתה, אמר לו המלך הנה אני גוזר עליך שלא תעבור, כי ביום עוברך את הגשר מות תמות. אמרו, שלא שקט, לא נח ולא שלוו הזקן עד שעבר ביום ההוא את הגשר, וראה את העיר, ויוגד הדבר אל המלך, וישלח אחריו, ויאמר לו - הלא שמונים שנה עצרת כח לבלתי עבור לראות העיר, ועתה כאשר ציוויתיך שלא תעבור את הגשר, לא באה עליך השמש עד שלא באת אליה, אמר לו, כאשר הייתה הבחירה בחירתי חופשית לא היה לבי מכריחני, אך עתה הייתי כמי שנתון בבית כלא, לבי דופק באמור, למה תמנע מכל האדם לראות את העולם, ולא יכולתי להתאפק על לבי, עד שאמרתי 'יהי מה' אעבור, ועברתי, ועתה הנני בידך, ועד"ז יתבאר, שחשב שלמה כי כמקרה הזה יקרה לשמעי, שמכיוון שיעכב את בחירתו מעזוב את שערי ירושלים, מיד ידחנו יצרו עד שיהא מוכרח לעבור, ויפול בשחת זו ותתקיים צוואת דוד אביו.

47 áé באר הפרשה - תרומה åðéúåáà íò äéä øùàë - ùîî åðéìò äðéëùä úàøùä. áë ùîî íáø á ïëåù äéäù Y áúë äî é"ôò (äîåøú úùøôá) ò"éæ 'ìçð éáøò'ä "äøä äùò ïåéøôà (é - è,â ù"äù) åñôá êéùìàä ùøéôù úééùò ïéðòá äåîúì ùé éë,àåäå.'åë äîìù êìîä åì éîùå íéîùä àìä,ù"úé åúðéëù íù ïåëùì ùã îä úéá ïéðò êà.úéá úåðáá òöá äîå åäåìëìëé àì íéîùä,äáø äáäàá åúáãð ïúð ìàøùéî ãçà ìë,àåä ïååëîä äáäàå äàøéä äìà úåãîå,åáì ïåöøå,íéîù úàøéå ìë åäæå,íãàä úåãî ìëáù øçáåîä àåä,ïåöøäå íãà úåéäá éë òåãéå,éìàøùéä ùéà êåúáù äùåã ä úàøùä åîöò ìò äæá êéùîî äìà úåãîá åîöò ùã î øùà íå î ìëáå,äìà úåãî áäåà é"ùä éë,äðéëù êà.íù äøåùå åîöò íöîöî ìåëéáë,äìà íù íéàöîð ïééðòá äîåøú úùøô øôåñ íúçá àáåä) 'äãé ò'á øàéá äæ êðéçùë êìîä äîìù ìù åúù á úà (äøèôäá åðîò åðé åìà 'ä éäé' (æð,ç 'à íéëìî) ùã îä úéá úà åúù á éäî àìôé äøåàëìå.'åðéúåáà íò äéä øùàë úåáàä ìöà åîù ïëéùù éôë åúðéëù úà ä"á ä äøùéù ãåòå.'ä ùã îå ïëùî ììë äéä àì íäì éøä,íéùåã ä äîìå äî ìò 'åðùèé ìàå åðáæòé ìà' ù éá òåãî,äù é àãç àéùå ã àìà.ùã îä úéá úééðá ìâøì ä"á ä íáæòé í åä àìù äúò ãòå úåáàä éîéî éë,äúøáçá àöøúéî ìà íáéì åøäéèù äæá,íááìá ïëùî íäì åùò ùã îä íùôð úà êøáúé åì åáéø äù äî äéä 'úåðáø 'äå,'ä ù éá,úéáä úà êìîä äîìù äðáùë êëì,äãéçéä àúø á äðéëùä úàøùäì úéá ùé äúòîù é"ôòàù ïééãò êùîéå 'åðáæòé ìà',àðà,íå î ìëî àéøôåùã כב. וכבר שמענו 'טענה' בקרב מחננו תינח בימים מקדם כשהיו בני העולם זכים קדושים וטהורים להם נאמר 'ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד', אבל 'מה תאמר ומה תדבר' לבני דור האחרון הדוויים בגלות הגוף והנפש 'לא ראו מאורות מימיהם' וכי גם להם ייאמר 'ושכנתי בתוכם'. שמע נא לדברי הרה"ק ר"ר אלימלך מליז'ענסק זי"ע ÌÚÂ),( ÈÂ "È ", ÈÂ ÍÏÓÈÏ וז"ל, 'שמעתי משל מתוק מפי אדומ"ו הרב המגיד דק"ק ראווני זלה "ה ( Â " È Ó,(Ú"ÈÊ ËÈ ÊÚÓÓ והוא, שאנו רואים שכעת אשר אנחנו בגלות המר, יש בני אדם שזוכים לרוח הקודש בקל יותר מבימי הנביאים שהיו צריכין השבעות והתבודדות רב כידוע, כדי שישיגו הנבואה ורוח הקודש. ואמר משל נפלא ומתוק, למשל המלך שהוא במקום כבודו בביתו, בחצירו בפלטין שלו, ויבוא איזה אוהב המלך וירצה להזמינו לסעודתו לביתו, אזי בוודאי יכעוס עליו המלך, כי אין זה כבודו של מלך לצאת מפלטין שלו לבית אחרים - גם אם תהיה הסעודה גדולה עד למאד. ובלתי אפשרי שיזמין את המלך לביתו עד שיכין כל הכנות ויעמיד מליצים ופרקליטין גדולים שימצא חן בעיני המלך שיבוא לסעודתו. 'אבל כשהמלך נוסע בדרך ורוצה ללון בדרך אזי כאשר ימצא מקום נקי באכסניא נקי אף אם בית המלון הוא בכפר, אם הוא רק נקי אזי זה בית מלונו ללון שם. והנמשל מובן ממילא, בזמן שבית המקדש קיים והיה שכינת כבודו בבית קדשי הקדשים, אז אם היה אדם רוצה לשאוב רוח הקודש או נביאות היה צריך עבודה גדולה וכו ' אבל עתה בגלות המר שגם השכינה קדושה גלתה עמנו, ובעוונותינו הרבים היא 'נע ונד בארץ' ותשוקתה מאד למצוא מקום דירה לשכון בה, ואם מצאה מקום מנוח, מקום נקי - אדם שהוא רק נקי מעבירות וחטאים אזי שם היא דירתה'. נוראות למדנו כאן, שבקל נוכל בדורנו שיבוא הקב"ה לשכון בתוכנו, בתנאי שנטהר עצמנו מן החטאים, ובפרט בימים הללו, שכל הבא ליטהר מעלתו רבה יותר מאשר בימי הנביאים, ודורות האחרונים הם המוכשרים להתעלות בתשובה וטהרת לבב. והן הן כוונת דברי חז "ל Â ÂÎ ) Á:) ששאלו זקני אתונא את רבי יהושע בן לוי 'מציעתיה דעלמא היכא', פירוש היכן אמצעו של העולם, 'זקפה לאצבעתיה, ואמר להו, הכא', ובפשטות הכוונה שדחה אותם בקש, ולכן זקף את אצבעו והראה על המקום שעמד בו שהוא אמצעו של עולם, וכאשר שאלו אותו מנא ליה הא, אמר להם שיביאו חבלים למדוד, אמנם הרה "ק רבי מרדכי יוסף מאיזביצא זי"ע פירש עומק דבריהם [כי בודאי לא היו חז"ל מביאים בגמרא שיחה בטילה שדחה ריב"ל לאותם זקנים ], שכוונת השאלה היתה על מקום בית המקדש שאמרו 'ÈÚ) ÓÂÈ :) שהוא באמצעו של עולם, ושאלו זקני אתונא היכן מקום השכינה, ולכך הראה להם 'כאן' היינו באצבעו כנגד הלב, כי כל אחד בונה בית המקדש [זה הבגד שבשר ודם תופר עבור הקב "ה כביכול] על ידי התגברותו נגד אש התאווה של היצר הבוער בקרבו, וביד כל אחד ואחד לבנות מקום של השראת השכינה בקרבו ובפנימיותו.

48 âé באר הפרשה - תרומה ìë úùåã äéä ïàë àöîð ïàëå,ìàøùéî ùéàå ùéà ìë. âë øåîàëå äðéëù úàøùä íù ïëì,ãçéá ìàøùé äðä Y (áùéå 'øô ùéø) ùåã ä ä"ìùä áúëù äî òåãé úåéùøôì úåëééù íäì ùé äðùä ìë ìù íéãòåîä' 'øô ìåçú ïë ìòù åøîà øáëå.ì"ëò,'ïäá úåìçù ìò äøåî 'íëåúá éúðëùå' éë,øãà ùãåçá íìåòì äîåøú ùéà ìëì äðéëùä úàøùä ìù ïîæ àåäù øãà ùãåç í"éøä 'éç) í"éøä 'éçä øîàù åîëå,àåä øùàá ìàøùé úåùòì ìàøùé ùéà ìë êéøö äæ ùãåçáù,(øãà ùãåçì àá ä"á äù íù ìò 'øãà' àø ð ïëìå,ïëùî åîöò.åðáø á ìåëéáë øåãì àúéàå øøåòúî øãà ùãåç ìëá éë (íù) 'í"éøä 'éç'á åäæå,ìàøùéì ä åùú (ìåëéáë ìöà) äìòîì íâ ìàøùé ùéà êéøö ïëáå,äøéã ïåùìî øãà ùåøéô äëæéù ãàî åúùéù - úøòåá ä åùú åáìá øøåòúäì.åîù êøáúé åéðôì ãåáòì íéøáãë äîåøú) ò"éæ íéðéò øåàîä "äøä áúë åììä (.èë úéðòú) ì"æç åøîàù äî ìò (åç éå ä"ã ã"éá äéä ñðä ïîæ éøäù,äçîùá íéáøî øãà ñðëðùî úìéçúî øáë äçîùá úåáøäì êéøö òåãîå åá å"èáå (á"ä à"ô ä"ø éîìùåøé) àúéàã äî éô ìò øàáîå.ùãåçä ùãåç ìëì íòè ùéå,'ìááî íäîò åìò íéùãçä úåîù' äîì øãà ùãåçä íòèå',íùä åúåàá à ååã àø ð òåãî íéùðà óåøéö úùåã ì ãçà ùéà úùåã äîåã åðéà úåáà 'ò) òãåðë äðéëù úàøùä úëùîä ïéðòì íéáø åðúðå,åúáãð ïúé ìàøùéî ãçà ìëù 'ä äåö ïëìå.(æ"î â"ô úåáãðîå,úéøùôà øúåéä äáø äáäàá íäî ãçà ìë ìàøùé ììë úùåã íù óøèöð àöîð,úéáä äðáð äìàä äðéëù úàøùä ùã îä úéáá æ"éò àìéîî êùîðå,ãçéá ììë úùåã óåøéöì êéùîäì éåàøù úåàð øúåéä ïôåàá "îäéáî äùåã å äàøéå äáäà øåà çøæ àìéîîå,ìàøùé óñåúðå 'ä éðô úà úåàøì íúåìòá èøôáå,ìàøùé ììëì øùàëå,äìçúá øùàî øúåé ìàøùéî ãçà ìëá äùåã úàøùäå äøéúé äùåã ãåò åôéñåä äùåã íäá óñåúð úàøùä íù øúåé ãåò óñåúð øùàëå, "îäéá ìà äðéëù "îäéáî øúåéå øúåé äøéúé äùåã ãåò çøæ éæà,äðéëù ìàøùé úùåã óéñåîå ãéîú êìåä äéä ïëå,ìàøùé ìà, "îäéáá ïéôéñåî ìàøùé éë,õ ïéà ãò "îäéá úùåã å øúåé ïéìòúî ìàøùé åéäù ãò,ìàøùéá ùã îä úéáå íäîò ïéìòúî åéä úåîìåòä ìëå,íéðåéìòä íåøî àáöî.íéúðéá åì ì ù àìåì,ìåáâ éìá ãò ù"æå äîìù êìîä åì äùò ïåéøôà,äéîúîë áåúëä...íéöòá åì òöá äî - ïåðáìä éöòî åìù íåìùäù óñëá åì òöá äî - áäæ åúãéôø óñë äùò åéãåîò ïëå,'íéìùåøé úåðáî äáäà óåöø åëåú' õøúîå.ïîâøàå áäæå äî úîàá øáãä úåéðåöéç éë ì"øå,ìàøùéì éåðéë àåä úùåã å äáäà óøèöð ì"ø,óåöø åúåîéðôá ìáà,åá òöá כג. משל המשיל הרה "ק בעל התניא זי"ע "Â ÈÏ) ( "ÏÙ לאדם פשוט והדיוט שללא כל סיבה ידועה החל המלך לחבבו, וכ "כ גברה אהבת המלך אליו עד שפנה ובא לדור עמו תחת קורת גגו בביתו הפשוט של אותו הדיוט, וכי נוכל לתאר את גודל חיות נפשו ורוממותה של אותו אדם פשוט על זכייתו התמוהה להיות קרוב אל המלך השליט. כיו"ב, על כל איש אשר בשם ישראל יכונה, להאמין בכל לבו, שריבון העולמים מלך מלכי המלכים 'הממליך מלכים ולו המלוכה ' אוהבו בחיבה יתירה ובידידות עזה שאין ערוך לה. והוא ית' מתאווה שיהיה לו דירה בתחתונים, ויורד ממכון שבתו השמים לשכון את דכא, וכשיקבע אמונה זאת בקרבו תגל נפשו על קרבת האלוקים שזכה בה. 'ועל זה תיקנו ליתן שבח והודיה לשמו ית' בכל בוקר, ולומר, אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו - כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ, יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו, הוא יחוד ה' האמיתי אשר אפילו בארץ מתחת אין עוד מלבדו וזו היא דירתו בתחתונים'. עפי"ז מבאר את דברי חז"ל ÂÎÓ) Î.) 'בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר Â Á) ) וצדיק באמונתו יחיה', שלא בא לבטל מהם את כל מצוות התורה ולהשאיר להם רק מצווה אחת גרידא, אלא אדרבה, כל מצוות התורה תלויות במצווה אחת זו, וז "ל. כי ע "י האמונה לבדה יבוא לקיום כל התרי"ג מצות, דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה כאלו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ "ÈÈÚ).( ÂÚ

49 ãé באר הפרשה - תרומה ãáà' íäì øîåìå íùàééì (çé äë é"ùøá àáåä,é àöú íéøáã,éøîâì íìéôäì àåä äöåø äæáå Y ''äî êúìçåúå êøáñ åòæì Y ' ìîò øëæ úà äçîú äçî' íéååöî åðà ìáà,íéîùáù åéáà ìöà àåä ø é éãåäé 'ìë'ù ìåãâ ìå á.àöîð àåäù ïëéäî åéìà áø úäì åãéáå "äøä ìâåñî ïîæä øãà' øîà ò"éæ í"éøä éùåãéçä øúåé ìâåñî ïîæäå,äáäàî äáåùú úåùòì ãåò, ãë 'äáäàî äáåùú äúòå äàøéî äáåùú æàù éøùúî äáåùúá øåæçì ìàøùéî íãà ìëì éåàø,ì"äæá øîà åéøáã éô ìòå. äë äáåùúì ìâåñîä øãà ùãåçá äîéìù äðéëùä úàøùä ïîæ àåä øãàù íòèä øúåéá øàåáî ' ä àìî àø î éøäù íéðåúçúä íò øã íìåò ìù åôåìàå,'êé åìà 'ä ãò ìàøùé äáåù' (á ãé òùåä) áåúëä øáéã äðéëùä úàøùä ùéù éàãå äáåùú ïîæ àåä øãà íàå.ìàøùé ìò ועשו לי מקדש יתקדש ותשרה עליו השכינה áúë úéùòå' åñôä ìò (úéùòå ä"ã :áé úåùøã) ñ"úçä æîø,'íéáåøë äúåà äùòé áùåç äùòî...úëåøô úà) åúåà äùòé äùåã ä åúáùçîå áùåç äùòîù íãàì åë ïåéìò éëàìî Y íéðåéìò íéáåøëë (åîöò íãàä. åë ìò éúðëùå ùã î (á"é äùøô àø éå ø"ãî,äîåøú 'øô èå ìé) éì åùòå' (ç äë) íøîåà ïúùøôá åñôä åäæå 'à ì"ø,øã 'à æîøð äæ ùãåçáù éðôî àåä êë àø ð äøùîù íéðåúçúä íò øã 'åëå íìåò ìù åôåìà àåäù ïîæ ùãåçä ìë àîòè éàäîå,'íéðåúçúä íò åúðéëù úàøùäîå åéàåøá ìà ä"á ä úåáø úäî àåä äçîù.åáù äðéëùä æîø éùàø'ù ò"éæ í"éøä éùåãéçä "äøä éøáãá åðàöî åæîøù ùé.ù'ø ì'ã óåì'à - øãà úáéú ìù 'úåáéú óà äæä ùãåçá åúðéëù äøùî ä"á äù åìà åéøáãá,úåéðçåøá 'íéùøäå íéìã'ä Y íéúåçôäå íéèåùôä ìöà éî äéäé 'éãåäé' ìëì êééù äæ ùãåç éë øáãä íòèå øùà íäì ãéâä éë' (ã â) øúñà úìéâîá ù"åîë,äéäéù àìå éãåäéä éëãøî áåùå áåù íù øîàð êëå.'éãåäé àåä íöò àéä úåáéùçä ø éò éë åðì úåøåäì - éãöä éëãøî.(.ãî ïéøãäðñ,àåä ìàøùé àèçù é"ôòà ìàøùé éøäå) éãåäé åúåéä ìàøùé øá (:èë úéðòú) åøîàù äîî úàæ ãåîìì ùé ïëå øãàá äéùôð éöîéìå 'åëå éøëð éãäá àðéã äéì úéàã òåá ì ìãúùé éøëðä íò ïéã åì ùéù éîù Y äéìæî àéøáã àìå,ìàøùé ìæî çìöåîå àéøáù øãà ùãåçì ïåéãä ïîæ...åàì íà àåä øåîâ éãö äæ 'ìàøùé' íà åìéç øëæð.øãà ùãåçá åìæî íîåøúî àåä øùàá éãåäé ìë àìà,àåä ìîò úééçî ïîæ äæ ùãåç éë,øáãä àîåçðú) íèìåô ïðòäù 'íéìùçð'ì ìôèð ìîòå øáñäå כד. פעם אחת ישב הרה"ק השר שלום מבעלזא זי"ע בשוה "ט בפורים, ובתוך דבריו אמר כי עתה הוא זמן תשובה, ואף שלא מצינו להדיא בדברי חז"ל שפורים הוא זמן תשובה לכל, אך יש ללמוד זאת מהכח המסור לבית דין לעבר את השנה, ואף שלכאורה אוכלים ישראל חמץ באדר שני שהיה צריך להיות פסח, והיאך ביכולתם לדחות את הפסח מזמנו הקבוע, אלא מבואר שיש כח ביד חכמים לברוא ולחדש מציאות של זמן, ומאחר שקבעו שחודש זה הוא חודש אדר שני אם כן נוצרה כאן חלות זמן שעדיין לא היתה ונדחה חג הפסח לחודש הבא, וממילא אף בידינו לעשות את יום הפורים לזמן תשובה. באותה שעה ישב הרה"ק רבי שלום מקאמינקא זי"ע בין המסובים, ותיכף ומיד מצא רמז לדבר בלשון הכתוב ( È È) Ó 'כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים', לולא אותיות 'אלול', ור"ל אם באלול התמהמהנו ולא חזרנו בתשובה הרי כי עתה בפורים שבנו שהזמן מסוגל עתה לתשובה, וראיה לדבר זה פעמים ז"ה בגי' י"ב ורומז על חודש שנים עשר הוא חודש אדר שיש ביד חכמים לעשותו 'פעמים' ולעבר את השנה לב' אדרים, והרי שבידם לחדש מציאות של זמן. כה. הרה"ק הבית ישראל זי"ע היה אומר פעמים רבות בשוה"ט בשל "ס ששבת הוא זמן תשובה, פעם שאלו אחד מדוע אומר זאת הרבי לקראת סוף וצאת השבת שכבר אין זמן לשוב בתשובה ולא מיד בתחילתה, נענה לו הרה "ק שהתשובה היא 'ברגעא חדא ובשעתא חדא'. כלומר שדי בהרהור תשובה של אמת להתהפך לגמרי. כו. וממילא הרווחנו לאלו המתלוננים ואומרים, וכי נהפך למלאכים, רצוננו להיות כאחד האדם ולא יביטו עלינו כמי שאינו מן הישוב, מעתה אפשר להיות להם להיות מלאכים 'בסוד', על ידי מחשבתם הטהורה בלא שתדע מזה בריה אחת בעולם, ובהנהגתם יתנהגו בין בני אדם כאחד מהם.

50 åè באר הפרשה - תרומה ïëùî íåùòéå íäéøáéà åùã éù - ïôåâá åùòéù åðøîàù éúù 'åùòú ïëå' 'åùòå' øîà äæìå,äðéëùì äáëøîå.ïôåâì úçàå ïëùîì úçà íéîòô ואת המשכן השראת השכינה ע"י שמירת עיניים ïúùøôá...úåòéøé øùò äùòú ïëùîä úàå',(à åë) óåöøô,é"ùøáå,'íúåà äùòú áùåç äùòî ãöî øùðå äæ ãöî éøà,ïàëî ãçà óåöøôå ïàëî ãçà øîàî,ñééåå à"øâäì 'íéøîàîä øöåà' 'ééò) íé éãö åøàéáå.äæ úùåã ìò æîø êøãá (íééðéò úùåã ïéðòá ãåä àøåð øîàî,æè 'ïëùî' úåéäì äëæé íééðéò úøéîùáù Y íãà ìù åéðéò åîë,íééðéòä úøéîù ìò æîøî 'øùð' äðäù,äðéëùì äãåäé éøáãá øàáì 'íééç çøåà' úìéçúá øåèä çúôù åúåà äîéãå,ïéòä úåàø ãâðë Y øùðë ì éåä' àîéú ïá ïéòä úåàø àåä êë øéååàá èù øùðä øùàë éë øùðì úåéúåà 'äéøà' ë"åîë.'òøá úåàøî êéðéò íéöòúù øîåì éøä åéðéò ìò øîåù íãàäù éãé ìòù åðãîìì,'äéàø' äùòð ïëùîäå,'äì ïëùî úåéäì åîöò úà ùã î àåä.íééðéòä úùåã éãé ìò äðáðå ãåñéá úåùòì ïúùøôá ïàë øîàð äðäù (íù) ùøéô äæ úåãòä ïåøà éáâ ìòù úøåôëä ìò 'íéáåøë' (ãë â úéùàøá) øçà íå îá åðéöî êãéàì,íéùã ä ùãå á íã î ïëùéå' ïãò ïâî íãàä úà ä"á ä ùøéâù øçàìù 'íééçä õò êøã úà øåîùì 'åëå íéáåøëä úà ïãò ïâì éîìåòìå ãòì äæ éøä 'éì' øîàðù íå î ìë - 'íëåúá 'íéîìåò éîìåòì' øîåì ùé íå î äî,øåàéá êéøöå.íéîìåò àì åðì ïéàå úéáä áøçð íåéäë éøä,ùã îä úééùòá "äøä øîà ïëå) íéøôñá åøàéá àìà.ùã î àìå ùãå (à âì äáø) ùøãîä éøáã é"ôò (ò"éæ àæìòáî ã"éøäîä åùò íéëìåä íúàù íå î ìëá åðúàî ù áî ä"á äù óà êééù äæ 'øåãà'å Y åëåúá øåãàù ãçà ïåèé éì øåáéã äáùçî'á åîöò úà íãàä ùã îù éãé ìò,íåéäë åáø á íå î àåä ïéëî äæá,åéùåçå åéøáà ìëá 'äùòîå. æë 'ä åá ïåëùéù äæáå ïëå' (è åñô) é"ùø éøáã úà í"éáìîä ùøôî úåøåãì øîåì êééù äî äøåàëìå.'úåøåãì,åùòú úà àéáäì íéã îå.íìåò úåøåãì íéé ïëùîä ïéà éøäå àìà,øîàð àì åëåúá - íëåúá éúðëùå - 'êéùìà'ä éøáã.åîöò ùã éù é"ò äëæé äæìå.ãçàå ãçà ìë êåúá,íëåúá äøåú äøîà éøäù,äùåã ä åæá êééù ìàøùé ùéà ìëå. çë íëåúá ììëá ìëäå,íëåúá éúðëùå íéùøåôîå,(ì"æéøàä éøåâî) äøåúä ìò 'ê"ù'á íéøáãä àì,'íëåúá éúðëùå ùã î éì åùòå'.ì"æå ìë äéäé ïîöò åùã é íà,øîåì,ùã î àìà ïëùî øîà,ùîî íëåúá éúðëùå åäæ,äðéëùì äáëøî íäî ãçà ïëùîä æåîø ãçà ìë éë,úéùòå àìå 'åùòå' øîà äæì äîì æåîøì àìà...íéáåøëä,áìá æåîø ïåøàä,åôåâá מעשה באשה אחת שהוצרכה לאיזה ישועה גדולה מאד למעלה מדרך הטבע, ובאת לפני הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע והזכירה עצמה לטובה, אמר לה הרה"ק היאך אוכל לאושיעכם, וכי מלאך אני, אמרה לו האשה, לא, אלא שהרבי גדול ממלאך, נענה הרה"ק ואמר לה 'דאס יא' ÔÎ ),(ÌÈ ÌÈÂÎ ופעל עבורה ישועה גדולה. הרה "ק מהרי"מ מזינקוב זי"ע אמר פעם לבחור שהביט עליו, מה לך כי תעמוד ותביט עלי, א"ל הבחור כי ענין גדול הוא לתיקון הנפש להביט על הצדיק, אמר לו הרה"ק, כתיב ÈÚ È) Î ) Ò 'ועמך כולם צדיקים ', אם כן 'תיקון' גדול יהיה לך אם תביט ותתבונן בעצמך... כלומר שאז באמת יעלה ויגיע להיות צדיק. כז. וכן איתא ב'תרגום יונתן' על הפסוק ÈÚ È) (ÊË-ÂË Ï 'עוצם עיניו מראות מרע הוא מרומים ישכון' - 'יהא בית משרוהי בית מקדשא', והיינו שהוא עצמו וביתו יהא 'בית המקדש ' ממש. כיוצא בו אמר ה'דברי ישראל' זי"ע (Ù ' (ÌÎÎÂ È ÎÏ Â Ó È Â " È Â Á כי הגן עדן של בני ישראל הוא בעולם העליון, וגן עדן של הקב "ה הוא בהאי עלמא בתוך נפש הישראל המקדש עצמו. כח. הסבא מקלם זצ"ל ÓÎÁ) Ú" ) Ó Ó Á" ÒÂÓÂ כתב, וז"ל, ואמר חכם אחד לעשיר שהיה מתנשא נגדו בשביל עשרו, אמר לו, האדון שלך הוא עבדי, ואתה עבד לעבדים, ולחנם אתה מתגאה, פי' כי הוא עבד נמכר לעבודת תאותו, והחכם אדונו של זה העבד הנמכר לתאוותו, כי התאוה מסור בידו, עכ "ל. הרי מבואר במליצת לשונו, שמי שהוא משועבד לתאוותיו הוא עבד לתאוותיו, ומי שהוא משוחרר מתאוותיו הוא מלך ואדון על תאוותיו, ולכן קרא למי שהוא עבד לתאוותיו 'עבד לעבדים', כי בעל תאוה הוא עבד לתאוותיו, והחכם הוא אדון לתאוותיו, ונמצא הבעל תאווה עבד לעבדו של חכם.

51 æè באר הפרשה - תרומה åéúåðååò ìë ìò íãàì åì úøôëî äøåúäå äøåúä.úåðáø ä ìëî øúåé äðä éúðëùå ùã î éì åùòå (ç äë) ïúùøôá áéúë àì 'åëåúá','êéùìà'ä éøáã åàáä øáëå,íëåúá øàáúðå.ãçàå ãçà ìë êåúá,'íëåúá' àìà øîàð àåäå,äøåúä ñò é"ò äæì íéëåæ åììä úåøåãáù,íéøôñá úëøá úåëìäá (øîàã ù"îå ä"ã,æ"î ç"åà) ç"áä éøáã é"ôò äéäðù,äúéä íìåòî êøáúé åúðååëã'.ì"æå,äøåúä úåéðçåøå úåîöòá åðúîùð íöòúúù éãë äøåúá íé ñåò úîà úøåú ä"á ä ïúð ïëìå.äøåúä àöåî øå î úùåã å áãúù éãë åðúàî çëúùú àìù,äðúîá ìàøùéì ç"îøá,ïéãéâ ä"ñùå íéøáéà ç"îøá åðéôåâå åðúîùð åéä íàå.äøåúáù äùòú àì ä"ñùå äùò úååöî ìëéäå äáëøî äîä åéä úàæä äðååëä ìò äøåúá íé ñåò ìëéä éë íáø á ùîî äðéëùä äúéäù,êøáúé åúðéëùì...äúøéã úòáå äðéëùä äúéä ùîî íáø áå äîä 'ä éë,úåøåãì Y åùòú ïëå é"ùø éøáã éîð åøàåáé äæáå ' êåúá ïëùîä úà íé äìå úåùòì åðéãéá íìåò úåøåãì ïëà êåúî ììåò úìá á äøåúä ñò éåáéøá,ãçàå ãçà ìë ùé äúòîå,'äìáç éëàìî' íä íéáåøëäù,é"ùø ùøéôå ìéãáäì åà íéùã ùãå íä íéáåøëä íàä ïðåáúäì éðå éú) "äåæä éøáã é"ôò àåä øåàéáä àìà.äìáç éëàìî íà,ïëàå,íééðéòä 'á ãâðë íä íéáåøëä éðùù (:çé øäåæ ìáà...íéùã ùãå äæ éøä úëåøôì ãòáî íä íéáåøëä íäéðéòå øéò ìù äáåçøá Y ïãò ïâì õåçî å"ç íä íà,øîåìë,äìáç éëàìî ïëà íä æà åà...äø ðä ìë úåàåø éøä äöåç åàöé ìáì 'úåöéçî'á íäéìò øîåù íà øù íàå,äðåéìòä äùåã á ùã úîå íéùã ùãå äæ ïéà éæà ì"çø úåø ôä êøãá äöåç úåèèåùî íééðéòä.íäî íéìåãâ äìáç éëàìî êì êëå "äøä åéáà íùá (úåòåáù) íäøáà úéáä ùøéô éæçîì 'úåîã à'á øîàðù ïåùìä ìàåîù éøáãä åîöò úà øåîùéù',àúù éøéâ úåë ïéò àôðàá øåãëäå åá úåøéì íéöåøù åîë úåøåñà úåéåìëúñäî èë'åéðô ãâð. èë ארון העדות - השראת השכינה על ידי עסק התורה éåñéë àø ð ïëìù,ïúùøôá 'øåîä øåøö' ìòá ìò æîøî ïåøàä éë,'úøåôë' íùá 'ïåøà'ä áúë כט. השומר עיניו ינקה מכל רע, וכה אמר הרה "ק ה'בית ישראל' זי"ע בלשון הכתוב ÌÈ ) Ê) Î 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו ', שאם שומר על עצמו שלא יכשל עד ש 'עינינו לא ראו ' זה האיש יכול לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה '... הוסיף לאמר עוד 'ובעל השור נקי' Î) (ÁÎ 'שור' הוא לשון ראיה ÂÓÎ) (ÊÈ Î Ó,' Â ÏÂ Â Â Ú ÏÂ Â ' שאם הוא בעלים על הראיה אזי יצא נקי בדינו. דברים חוצבים להבות אש אלו אמר הבית ישראל לאחד שנכנס אליו בשנות נעוריו בעודו בישי"ק וביקש הדרכה, א"ל הרה "ק 'זיי אפגעהיטין' ( È,(Ú Ó ÂÓ שאלו הבחור כיצד יהא שמור מכל רע אזי השיב לו כנ"ל שישמור את עיניו. ל. סיפר הרה"ק רבי אשר מסטאלין זי"ע שפעם שלח הצאר הרשע ניקולאי ימ "ש לאחד ממחנות צבאו, שביום פלוני ובשעה פלונית יבוא לבקרם - לראות את נאמנותם אליו ואל המלכות, כל אנשי הצבא התכוננו בהכנה דרבה לקראת הצאר, ניקו וצחצחו את בגדי הצבא אשר להם, כמו כן הכינו את תרמילם שבו מכניסים את 'כלי זיינם' - מחשש שמא יבדוק הצאר את התרמיל, כן עשו כל העם, לבד מחייל אחד שאהב את ה 'ביטערע טראפ' ÙÈË),( "ÈÈ Y Ó והיה נוהג לצאת ולשתות לשכרה בכל לילה ולילה, אמנם, משרבו הוצאות שתייתו וכבר לא היה מי שילוונו מעות, הלך החייל ומשכן את כלי זיינו ושאר החפצים שבתרמילו בעד מעות, וקנה בהם עוד ועוד משקה, עתה כשעבר הקול במחנה שהצאר מגיע לבקרם, הלך חייל זה חיש מהר מילא את תרמילו בקש ותבן בכדי שייראה התרמיל כשל כל החיילים, בהגיע היום המיועד הגיע הצאר למחנה ו'כולם נסקרים לפניו...' והנה עבר הצאר ליד 'שיכור' זה, ויצווהו לפתוח את תרמילו קבל עם ועדה, אך למותר לומר שמשראה הצאר במה התרמיל מלא בקש ותבן, העניש מרה אותו ואת הממונים עליו. סיים הרה"ק מסטאלין, פשיטא שלא היה לו לאותו רשע רוח הקודש, אלא משראהו עומד בקומה זקופה בלא נשיאת עול, הבין שאינו נושא כלום. והמשיך בדבריו, שאברך המהלך בקומה זקופה ללא נשיאת עול סימן הוא שאין בפנימיותו ולא כלום.

52 æé באר הפרשה - תרומה íéã äì êéøöù â"òàã - ïúð úåøåäì,ïåôöá åîå î î"î,äøåú àéäù äøåðîì äñðøô éëøö àåäù ïçìåù íàù,äøåúä ìù åúòéá é"ò àìà åúñðøô òá ð àì äòåá åúñðøô ä"á ä åì òá é,òá åúøåú òá é,åðéáø äùî úëøáá øëùùéì íãå ïåìåáæ ïëå,úðîåæîå ïééò) êìäåàá øëùùé úåëæá àìà ïåìåáæ úëøá ïéà î"îå.(úîùå ä"ã ã"ë,åùòå ä"ã ã"ì î"åú ïåöøë äçîùá úåáøäì äëæðù ù"áùáà éðôìî 'àåä êåôäðå' åðá íéé úé ùãåçä äæáå,àøåáä.à"áá ìàåâ ïåéöì àåáá ø"äé. àì íëëåúá åðëùî àäéå äáø äòéâéå ìîò úåëæáå áø òôùì äëæé 'íéúò úåòéá 'å äøåúä 'øôåñ íúç'á àúéà.áåèä ìëå äñðøôá õåçî ïçìåùä úà úîùå' (ïçìåùä úà úîùå ä"ã) ïúùøôá ïëùîä òìö ìò ïçìåùä çëåð äøåðîä úàå úëåøôì ïçìåù íéã ä ïàë,'ïåôö òìö ìò ïúú ïçìåùäå,äðîéú äøåúì íéîãå æ"äåò éëøöå äðëä,ïëà éë,äøåðîì íðîàå,(é"ùøì åùåøéôá 'ïùãä úîåøú'ä ìòá à"éøäî ù"îë) áåúëì íéã î äøåðîå ïçìùä ìù 'íîå î úåòéá 'á ïçìåùã áúëù äî éðôì (äðîéúá àéäù) äøåðîä íå î לא. והנה, רבים מתאוננים לאמר אכן, רצוני עז ללמוד תורה ולעסוק בה בשקידה וביגיעה. אך מה אעשה והמקום אשר הנני נמצא אינו ראוי עבורי לעסוק בתורה, או המצב שהנני שרוי בו מפריע בעדי מלקבוע עתים לתורה. ומבאר ה 'חתם סופר' זי"ע ( Â,(ÌÈ ÙÒ ÂÓ Ó דלכן אמרו מקום הארון היינו מקום התורה ולומדיה אינה מן המדה אלא היא למעלה מן הזמן ומן המקום. ללמדנו שלא יביט על המצב או על המקום שהוא נמצא, אלא בכל מצב בכל עת ובכל שעה יפנה לעסוק בתורה, וממילא יאירו עיניו בתורה. עוד פיתוי רגיל היצר לפתות את האדם, שממילא אין לימודו לשמה, ועדיף לו שלא ללמוד. תשובתו בדברי הגר"א כי זה גופא מתחבולות היצר לפתות האדם שלא ללמוד כי אינו לשמה, ובאמת היצר מרתת ( Ì) מלימוד כזה, כי בוודאי גם לימוד כזה משבר ומכניע כוחו של יצר, וכך כתב הגר"א ÏÚ) Î ) Î ÈÏ Ó וז"ל. כי גחלים אתה חותה, כלומר, ובזה שאתה לומד שלא לשמה הוא גחלים על ראשו, שאין רצונו שתלמוד שלא לשמה רק לפי שעה, שסובר שבזה יפתה אותך שלא תלמוד כלל אבל באמת אין רצונו גם בזה, שגם זה גחלים על ראשו.

53 פניני פרשת השבוע בס"ד גיליון מס' 168 נושא השבוע: החזקת תורה פרשת תרומה כיצד זכו 3 ילדים להעניק שנת חיים? בטבעות הארון יהיו הבדים )כ"ה, ט"ו( אם ננסה לתאר לעצמנו רגע מכונן, היסטורי ומרגש בחיינו, נוכל לדמיין רגע נפלא ומיוחד, בו אנו מתבשרים כי דמות עילאית, צדיק נשגב מדור קדום, מגיע לביקור אפוף הוד בשכונת מגורינו. הבה נצא לרגע למסע במנהרת הזמן, ונדמיין כי אנו מתבשרים כי בעוד שבוע ימים יגיע לא אחר מאשר רבן של ישראל ה'חפץ חיים' זצ"ל, לקבלת קהל בעירנו. לא מזמן פורסם מחזה מרגש, שהסעיר את העם היהודי בכל העולם, ובו נראה ה'חפץ חיים' מתהלך במסגרת 'הכנסיה הגדולה הראשונה' שקיימה אגודת ישראל, לפני כתשעים שנה. הדבר עורר הדים, רבבות צפו בו בהתרגשות אין קץ. אשרינו שאנו יכולים לראות גדול עולם מדור קדום, ולו מבעד למסך! עתה, נדמיין שהוא בכבודו ובעצמו מגיע, ועומד להרעיף מברכותיו על כל הבאים לביתו. נקל לתאר את ההתרגשות הגדולה, את התכונה הכבירה, את התחושות המרוממות. כל אחד מאיתנו היה מכין עצמו ברטט לקראת הרגע הגדול, נערך מראש עם המילים המדוייקות אותן ירצה לומר, ומתכונן עם רשימת נקודות בהן יבקש להתברך. לא רק אנשים המתמודדים מול מצוקה בריאותית, חינוכית או כספית יעמדו בתור לברכתו, כל אחד מאיתנו - גם הבריא, המאושר והעשיר ביותר, היה מפנה את כל יומו ואץ רץ לתפוס מקום טוב בתור לברכה הנדירה הזו. ברכה של ה'חפץ חיים'! וכשהוא יבוא... - אין לתאר, אין לשער. רועדים מהתרגשות ורוטטים מציפיה, היינו עומדים כולנו בתור הארוך לקבל את ברכתו. גם אם זה יקח שעות, גם אם זה יצריך עמידה ממושכת על הרגליים, גם אם נצטרך לצום שעות ארוכות או לשלם הון תועפות. הכל כדי לקבל את ברכתו של אותו צדיק נשגב, הברכה של ה'חפץ חיים'! ואותו 'חפץ חיים' בעצמו, בספרו 'ליקוטי מאמרים ומכתבים', חושף כי יש משהו הרבה יותר חזק ועוצמתי, ברכה הרבה יותר חזקה מברכה של צדיק נשגב! גילוי מפעים על משהו שחזק הרבה יותר מברכת הצדיק הגדול בעולם, והוא - להתברך מפיו של בורא עולם בכבודו ובעצמו! כן, לא פחות ולא יותר: בורא עולם מברך אותנו, הוא המרעיף עלינו את הברכה, הוא שיכונן את ידינו ויאמץ אותנו, הוא שיעניק לנו את ברכתו שתשמור עלינו ותשפיע על חיינו שפע אושר וברכה. איך מגיעים לברכה הזו? איך זוכים להתברך מפיו של בורא עולם בכבודו ובעצמו? איך זוכים בברכה הטובה בעולם? התשובה היא שתי מילים: 'החזקת תורה'. החזקת תורה היא הברכה הטובה בעולם, ההשקעה הנבונה ביותר, וגם השותפות היעילה ביותר. התמיכה בלומדי התורה, לקיחת חלק בהחזקת מוסדות התורה, בקיומם של לומדי תורה! משאלה תחת הגשר... הגאון רבי חיים ברים זצ"ל זכה לעסוק בהחזקת שתי משפחות של עמלי תורה, בשליחות הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל. פעם אחת, לאחר שתמך במשפחות והודיע לרבי יחזקאל על הצלחת השליחות, הוסיף וקרא בהתפעלות: 'איזו זכות נפלאה יש לרב, לעסוק עד כדי כך בהחזקת התורה!' 'אכן כן', נענה רבי יחזקאל לעומתו, 'אך הזכות הזו אינה באה בקלות... הבה אספר לך: בתקופת מגוריי בלונדון הבירה, מדי יום ביומו בדרכי לבית הדין שם כיהנתי כדיין, הייתי עובר תחת הגשר ועוצר למנוחה קלה. לא הוצרכתי לעצור למנוחה, אלא ששם הוזלתי דמעות כמים בתפילה נרגשת לבורא עולם, ודבר אחד ביקשתי: שיזכה אותי להחזיק תורה! שישים את חלקי עם מחזיקי התורה! שתהיה לי הזכות הכבירה להיות חלק ממחזיקי התורה! - זה כל מה שביקשתי, זו היתה תמצית שאיפתי, לצורך זה עצרתי והתפללתי מדי יום בדמעות שליש!' את הסיפור הביא הרה"ג רבי משה יוסף שיינערמאן שליט"א בספרו 'אוהל משה', כפי ששמעו בעצמו מפיו של רבי חיים ברים זצ"ל, וללמדנו בא: כל אחד יכול לזכות בזכות החזקת התורה, אך צריך לשאוף לה, לרצות לה, להתפלל לזכות בה. הבה נשאף להיות ממחזיקי התורה, אם בתרומה ממונית, אם בסיוע לגיוס כספים, אם בסידור הספרים למען עמלי התורה או אפילו הכנת כוס תה עבורם. גם עקרת הבית המסייעת לבעלה וילדיה לצאת ללימודם זוכה באחוזים ב'ביזנס' הטוב בעולם, הוא החזקת התורה. הבה נתמוך בתורה בכל מאודנו, כי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר בכל העניינים! לעילוי נשמת ר' שלמה פרץ ז"ל בן מאיר הלוי גולדשמיט (אריאלי) 'ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת!' - נקבע בתורה במעמד הברכות ההיסטורי טרם כניסת עם ישראל לארצו, 'ואמר כל העם אמן'. זו ברכה חקוקה בסלע, בתורה הקדושה, מפיו של בורא עולם. מי שמקים את התורה, מי שתומך בה ומחזיק את עמודיה, מי שתומך בלומדי תורה ובמוסדות תורה - הוא המבורך מפי הגבורה, מפיו של בורא עולם! פרשת השבוע פותחת ב'ויקחו לי תרומה', וממשיכה בתיאור בדי הארון - אלו המחזיקים את ארון הקודש, את לוחות הברית, את עמוד התורה. התורה אינה אומרת 'ויתנו לי תרומה', אלא 'ויקחו לי תרומה'. כי כאשר יהודי תומך במטרות של בורא עולם, הוא הרבה יותר לוקח מאשר נותן, הוא הרבה יותר מרוויח ממה שהשקיע. סמוך לזה אנו מצווים על בדי הארון - מחזיקי התורה, כי זו הדוגמא הטובה ביותר: כאשר יהודי מחזיק תורה, הוא משלם בכספו וזוכה לשותפות עם בורא עולם. כשיהודי מוסר מממונו ומכוחותיו כדי לאפשר לאחרים ללמוד תורה, הוא זוכה בברכת שמים משתלמת וכדאית שבעתיים על הכוחות והכסף שהשקיע. כאשר יהודי תורם להחזקת לומדי התורה, הוא קונה בתרומתו זכות כבירה ואצילית, שמזכה אותו בברכת שמים צמודה! וברכת שמים זו ממתינה לכל אחד מאיתנו. לא רק גביר גדול יכול לזכות בה, אלא כל אחד שמסייע בתרומה קטנה כפי יכולתו להחזקת התורה, כל מי שזוכה להסדיר תנאים נוחים לעמלי התורה, כל מי שמעודד את עמלי התורה במילה טובה או בטפיחה על השכם, ועל אחת כמה וכמה - נשות ישראל הזוכות לתמוך ולסייע לבעליהן ולילדיהן לעסוק בתורה אף שהדבר דורש מהן מחירים כבדים ומאמצים כבירים - זוכה להתברך מפי בורא עולם בכבודו ובעצמו. הרי אין מי מאיתנו שלא היה רוצה לזכות בברכה כזו, וכל כך קל, זמין ונגיש לזכות בה. כמה כדאי להימנות על עצי החיים המחזיקים בעמוד התורה, כי ככל שנשקיע יותר מזמננו וכוחותינו, כספינו ומאמצינו, להחזקת התורה, לסייע ללומדי תורה, לפעול להוספת לומדי תורה, להגביר את קול התורה - כך נזכה ליותר ברכה, ליותר שפע, ליותר הצלחה, ולהרבה יותר אושר. הרי כבר הובטחנו: 'ותומכיה - מאושר!' פוליסת ביטוח לשנה! בני המשפחה אמנם היו בסוד העניינים, אך גם אותם הפתיעה התשובה המצערת והכואבת אותה שמעו מהרופאים. אימם, הרבנית מלכה ע"ה, כבר היתה חולה מזה זמן, ובכל זאת - עדיין התקווה פיעמה בליבם. עד שהגיעו תוצאות בדיקת הסי.טי., וניפצו את התקווה. הרופאים הסבירו שהתוצאות לא מניחות מקום לספק, המצב חמור ממה שחשבו בתחילה, ולמעשה - כבר כמעט לא ניתן לעשות כלום. המחלה מתפשטת בצורה נוראית, הרבנית בסכנת חיים.

54 אבי המשפחה, הגאון רבי יוסף שיינין שליט"א, מיהר לעדכן את רבו הגאון רבי ראובן גרשונוביץ זצ"ל, בבחינת 'מי יש לו חולה בתוך ביתו יילך אצל חכם'. הוא סיפר על התוצאות הכואבות של הבדיקה ועל מסקנותיהם של הרופאים, שמעמידות את עקרת הבית בסכנת חיים ואת המשפחה כולה בטלטלה עזה. רבי ראובן שמע את הדברים, ומלבו נעקרה אנחה כבידה. הוא חיזק את ראש המשפחה בדברי אמונה וביטחון, הרעיף אמרות חיזוק שיסייעו לעמוד בנסיון הקשה. כשנדרש לשאלה מה ניתן לעשות כעצה טובה ומועילה ברמה המעשית, הרהר רבי ראובן ארוכות והשיב תשובה מסעירה: 'בעת הזאת, הזכות הגדולה ביותר היא החזקת תורה, זכות העומדת להגנה ולהצלה מכל רע. אני מציע לחפש בין תלמודי התורה ילדים שאין להוריהם לשלם את שכר הלימוד הנדרש, ולכן סכנת עזיבת לימוד התורה מאיימת עליהם, ולממן עבורם את שכר הלימוד. כך, בהשקעה טובה בהחזקת לימוד התורה - תקנו לעצמכם זכות כבירה לרפואת אם המשפחה!' רבי יוסף לא הרהר ולו לרגע, ובירר בקרב תלמודי התורה על ילדים שהוריהם לא מסוגלים לעמוד בתשלומי שכר הלימוד. על אתר עמד ושילם בגינם את הסכום הדרוש, ומאותו רגע ואילך - עמדה לזכות האשה זכות כבירה במיוחד של החזקת תורה. לצד הרופאים שפעלו לרפואתה והתרופות שנטלה, עמדה לימינה זכות כבירה של לימוד התורה של ילדי תשב"ר... ואכן, ההשקעה הטובה והריווחית בעולם לא איכזבה. שלושה חודשים חלפו, ובבדיקת סי.טי. נוספת - התבשרו בני המשפחה על שיפור ניכר במצב. הרופאים הופתעו, לא האמינו כי נס כה גדול מתחולל לנגד עיניהם. מה שהם לא ידעו, שזכות החזקת התורה פועלת מאחורי הקלעים, מסייעת ממרומים לאשה להתגבר על מחלתה... כשרבי יוסף התבשר על השיפור, התרגש מהמידע החדש ושוב הלך לספר לרבו - רבי ראובן גרשונוביץ, כשפיו אינו פוסק מלמלל מילות הודאה ותודה נרגשות לבורא עולם על הנס המופלא. רבי ראובן שמח מאוד על השיפור, אך היטב ידע והבין כי המצב עדיין לא פשוט... האשה עדיין חולה, עדיין זקוקה לרחמי שמים מרובים. הוא שב והציע: 'אני מציע שתמשיך להחזיק את לומדי התורה הצעירים, צא וברר על עוד ילדים הזקוקים לעזרה בתשלום שכר לימודם, כדי שיזכו לשבת ולעמול בתורה. המשך החזקתם יהיה כ'קרבן תודה' על הנס והשיפור שהתחולל, וגם יעניק זכות כבירה להמשך חיי אשתך כנגד כל הסיכויים. הרי גם עכשיו השיפור הוא מפתיע ובגדר נס, אך המחלה עדיין כאן, ובכל רגע עלולה להכריע את גורל חייה. אין לך זכות שתשמור ותגן עליה כמו החזקת התורה!' - סיים רבי ראובן את עצתו. רבי יוסף שכבר הכיר את עוצמת הסגולה שבדבר, לא הוצרך למילות זירוז נוספות. הוא שב לתלמוד תורה סמוך, וביקש לשלם את שכר הלימוד של ילד אחד לשנה שלימה, בתשלום אחד, מראש. הוא המשיך לתלמוד תורה נוסף וממנו לשלישי, כשבכל אחד מהם הוא מאמץ ילד שאין להוריו את היכולת הכספית להחזיקו בלימוד התורה, ומשלם את שכר לימודו לשנה מראש, ביודעו כי זו ההשקעה הטובה ביותר והמבטיחה ביותר! חודש ועוד חודש חולף, מצבה של האם ידע עליות ומורדות, שיפורים ונסיגות. היא הצליחה לשרוד, מנצחת במו נשימותיה את תחזיותיהם הקודרות של הרופאים, שלא ידעו כי אי שם ילד לומד תורה, והזכות שלו מגינה עליה, ומסייעת לה להמשיך בחיים. בני המשפחה היו מאושרים, חשו כי קיבלו אמא במתנה, כנגד כל הסיכויים. כל יום בחברתה, כל שעה שהיא עטרה לראשם - הכל רווח, וקריאות ההתפעלות של הרופאים הן ההוכחה... אך בסופו של דבר, ביום כ"ג בתמוז תשנ"א גברה מאוד המחלה, והרבנית מלכה שיינין ע"ה נלקחה לבית עולמה, וכאן מגיע הגילוי המטלטל והמרגש, שהסעיר את בני המשפחה בימי השבעה. היטב זכרו כי לפני תקופה שילמו את שכר הלימוד להחזקת תורתם של שלושה ילדים למענה, אך לא זכרו מתי זה היה. הם עברו על הניירת והמסמכים, ועיניהם התעגלו בהפתעה כשגילו בקבלה אותה קיבלו מתלמודי התורה, את אותו התאריך, זהה לחלוטין, מסעיר את הלב: כ"ג בתמוז תש"ן. זה היה היום בו בני המשפחה מימנו לשלושה ילדים את החזקת תורתם לשנה מראש. ובאותו תאריך בדיוק, שנה אחרי, עם תום תקופת 'פוליסת הביטוח' של החזקת התורה עבור האם - באותו יום בדיוק ניצחו אראלים, והרבנית נפטרה למגינת כל לב! סיפור מפעים זה, שצוטט בספר תולדותיו של רבי ראובן גרשונוביץ - 'ניצוצי אש', מפי בעלה הגאון רבי יוסף שיינין שליט"א, הוא סיפור שאינו מותיר מקום להרהור או לערעור. זה לא 'בערך' זה לא 'אולי', זה לא 'אפשר'. זה גילוי מטלטל מכבשונו של עולם, שכאשר האשה היתה במצב של סכנת חיים קיומית, כל עוד עמדה לה פוליסת הביטוח של 'החזקת התורה', כל עוד עמדה לה הזכות הכבירה של לימוד התורה - היא זכתה בחיים, בדיוק ברמת התאריך! הבה ניקח את המסר הזה לתשומת ליבנו. החזקת התורה היא פוליסת הביטוח הטובה בעולם, היא המעניקה ברכה ואושר אמיתיים מידיו של בורא עולם. ככל שנחזק את עמודי התורה, ככל שנתמוך בלומדי התורה, ככל שנתאמץ למען עמלי התורה - כך נובטח לברכת שמים אף למעלה מדרך הטבע, שתעמוד לצידנו ותעניק לנו חיי אושר ושמחה! אלו נעליים ריווחיות יותר? אחת הישיבות הטובות והמפורסמות בעולם היהודי של לפני שנות השואה האיומה, היתה ישיבת סלוצק. בהיכל הישיבה הסתופפו טובי התלמידים, שרובם גלו למקום תורה מערים מרוחקות, וכל צרכיהם ניתנו להם על ידי הישיבה. לפיכך, כדי לאפשר לקיים את קול התורה ברמה, עמד מאחורי הישיבה יהודי יקר ונכבד, שבתפקידו הקודם שימש כרב נערץ שישב על התורה ועל העבודה, אך הוא ויתר על התפקיד המכובד לטובת הזכות העילאית לשמש כמגייס הכספים למען הישיבה. מלאכתו היתה יומיומית וקשה, שוחקת ומצריכה מאמץ רב. בעוד קול התורה בוער בהיכל הישיבה, הוא נדד מעיר לעיר ומיישוב ליישוב, מקבץ תרומה ועוד תרומה למען הישיבה. הוא חש כי הוא שותף בעשיה גדולה וחשובה למען הישיבה, אך החל להרגיש כי כוחותיו לא עומדים לו. היטב זכר כי בימים עברו כיהן במשרה רבנית נחשבת - אז ישב על התורה ועל העבודה במנוחת הנפש, ונפשו חשקה לחזור לאותם ימים עליזים, ולהחליף את תפקידו הנוכחי בתפקיד רב... טרם יקבל את ההחלטה הגורלית, החליט לעלות לביתו של רבן של ישראל, הכהן הגדול מאחיו, ה'חפץ חיים' זצ"ל. הוא התקבל בכבוד ובהערכה כמי שתומך בעמוד התורה, והחל לספר על הקשיים בעבודתו, המאמץ הרב שהוא מקדיש, השעות והימים העוברים עליו בנדודיו בניכר, האכזבות הרבות שהן מנת חלקו, ועוד ועוד. כשסיים, הסביר כי לאור כל הנתונים הוא מבקש לשאול את ה'חפץ חיים', האם הוא מאשר לו את ההחלטה לעזוב את תפקידו... ה'חפץ חיים' האזין לדברים רוב קשב, ובירך אותו בברכת 'שיהיה בהצלחה' - אותה פירש האיש כהסכמה. כשהיסב את פניו לצאת, שמע לפתע את ה'חפץ חיים' קורא מאחוריו: 'רק תגיד לי, היודע אתה מה מחיר זוג נעליים?' הוא הופתע מאוד מהשאלה, שנראה כי אינה ממין הענין בכלל, ומשך בכתפיו במבוכה. 'אין לי מושג מה מחירן של נעליים היום', השיב. 'אין דבר', השיב ה'חפץ חיים', 'הבה ננתח יחדיו את שוק הנעליים...' וכך, במשך שעה ארוכה, הם ישבו ודנו במחיריהם של זוגות נעליים, ועל ההבדל בין מחירם אצל הסנדלר המייצר נעליים באופן פרטי, לבין מחירם ברכישה ממפעל נעליים גדול - המייצר נעליים באופן סיטונאי. בתום חישוב מהיר הבינו כי נעליים הנרכשות מסנדלר - מחירן גבוה יותר ועשוי להגיע עד 5 רובל, ואילו נעלי מפעל - נרכשות ב- 3 רובל לכל היותר. 'אם כן', אמר ה'חפץ חיים', 'מי עשיר יותר: בעל המפעל המוכר נעליים ב- 3 רובל, או הסנדלר המוכר נעליים ב- 5 רובל? כמובן - בעל המפעל עשיר גדול בהרבה! עכשיו אשאלך שאלה: כיצד יתכן אפוא שהסנדלר המוכר נעליים ביוקר - אינו מתעשר כחברו בעל המפעל, המוכר נעליים בסכום נמוך בהרבה?' האיש התבלבל לחלוטין, לא הבין כיצד 'צנח' דו השיח הזה לתוך הנושא לשמו בא. למרות שהיה מופתע מעצם הנושא, נענה לשאלה והסביר: 'הרי זה פשוט. אמנם בעל המפעל מוכר במחיר זול, אך הוא מוכר עשרות ואולי מאות זוגות נעליים ביום, פשיטא שיתעשר מכך! הסנדלר - אמנם מוכר במחיר יקר יותר, אך הוא מוכר נעליים בודדות בחודש, וכיצד יתעשר?' 'הסכת ושמע', נענה לו ה'חפץ חיים' במתק שפתיים, 'עתה תבין למה התכוונתי. היום אתה בעל מפעל, מפעל של תורה. אמנם אין מנוחה מושלמת בשעות הלימוד שלך - ולכן 'תג המחיר' של כל שעה כזו מופחת, אך הרווח המצטבר שלך גדול בהרבה, אדיר, אינו ניתן לתיאור! אתה בעל מפעל של תורה, אתה הופך למיליונר, כי הרווח שלך כפול ומכופל שבעתיים! אם תפרוש מתפקידך - המחיר של שעת לימוד שלך יעלה, אך הרווח הכללי - יצטמק לאין שיעור. כשאתה בעל מפעל - אלפי שעות לימוד תורה נזקפות לזכותך בכל יום, אתה מתעשר מרגע לרגע!' ודבריו אלו של ה'חפץ חיים', שהובאו בספר 'בדרך עץ החיים', מפי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל - ראש ישיבת סלוצק, מגלים את גודל הזכות של העוסקים במלאכת הקודש של החזקת התורה, של המסייעים להחזיק את עמוד התורה, וגם של התמכין דאורייתא בעצמם. כשיהודים יושבים ולומדים ואנו מחזיקים את ידיהם, אם בתרומה כספית ואם בעזרה אישית - אנחנו הופכים לבעלי המפעל, אלו שהרווחים הכבירים של מפעלי התורה עומדים לימינם ולסייעם! הבה ניקח את הדברים לתשומת ליבנו. החזקת התורה דורשת לפעמים מאמץ רב, מחיר אישי גבוה, סכומי כסף ניכרים. לא בקלות ניתן לזכות בזכות הכבירה כל כך של החזקת התורה, אבל זה הופך אותנו לבעלי המפעל, לאלו שהרווחים הנצחיים של מפעלי התורה נזקפים לזכותם, ומעשירים אותם ברווח כביר שעומד לצידם בכל תחומי החיים! ככל שנתמוך בעמלי התורה, ככל שנתמסר למענם, ככל שנתאמץ יותר עבורם - כך נבטיח לעצמנו אחוזים גבוהים וניכרים יותר של רווח אדיר בזכויות איכותיות נפלאות, ונבטיח לעצמנו את השותפות התמידית עם בורא עולם, ההופכת לברכת שמים צמודה ואיכותית! משיעוריו של מגיד השיעור הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א לקבלת העלון במייל: @gmail.com לשמיעת השיעורים בדף היומי ובנושאים נוספים חייגו:

55 בס"ד, בכל ענייני הגיליון ניתן לפנות לדוא"ל: פרשת תרומה תשע"ח כל הזכויות שמורות למו"ל. אין לקרוא בזמן התפילה וקריה"ת ויקחו לי תרומה )כה, ב( למה התורה לא ממשיכה מפרשת יתרו לפרשת תרומה? למה התורה "חוצצת" עם פרשת משפטים? אומר בית הלוי תירוץ נפלא הקב"ה אמר כאן למשה רבינו יסוד. אתה הולך לקבל תרומות מבני ישראל, תזהיר אותם! אני לא רוצה לקבל תרומות שלא עברו את המסננת של משפט הצדק. לכן שמתי את פרשת משפטים בין מעמד הר סיני, לפרשת תרומה. לפני שאדם מוציא את התרומה מהכיס, תבדוק אם התרומה הזאת נקיה. אם התרומה לא נקיה, אני לא רוצה אותה בתרומת המשכן! אומר הנביא }ישעיה נו, א{ שמרו משפט ועשו צדקה. ישנם הרבה אנשים שנותנים צדקה. הצדקה שלהם באה, כי הכסף שלהם לא כשר. לדוגמא: יש בן-אדם שמשלם 20 שנה ביטוח על הדירה. כמה עולה ביטוח?! 100 לחודש. חלפו להם 25 שנים. לילה אחד הוא נסע לחתונה, נכנסו גנבים רח"ל, וגנבו את כל מה שהיה לו בסלון. מזמינים משטרה... מגיע בבוקר ויקטור השוטר, שם אבקה כדי לבדוק תביעות אצבע... "מה לקחו?" "לקחו הכל, חוץ מחמותי. לא נישאר לאשתי אפילו עגיל אחד!!! " ויקטור השוטר כותב הערכת נזק "30,000$". שולחים לחברת הביטוח... ברש"י: תחשים לא היה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו וכו' עד כאן. ויש לדקדק מנין לו לרש"י ז"ל שתיבת ססגונא הוא פירוש על תיבת תחש ששש ומתפאר, דלמא שמו כן הוא בלשון ארמי כמו כל שאר מלות. ועוד קשה למה עשה רש"י ז"ל פירוש על התרגום דוקא כאן במלה זו. ויש לבאר דהנה ידוע דלכל ברוך ה', אחרי 30 יום, הוא מקבל צ'ק מחברת מנורה! 186,000 ברוך ה', לא הכל שלי..."ריבונו של עולם, מזמן רציתי לתרום לבית הבהמות והחיות היה אדם הראשון קורא להם שמות וכל נפש חיה אשר הכנסת פרוכת יפה, גם לראש השנה וגם לכיפור, זה עולה. 18,000 ה או יקרא לו אדם שם הוא שמו לעולם. ואחר כך בדור הפלגה נתחדשו הרבה לשונות והלשון הארמיגם כן נתחדש באותו הזמן. והנה רש"י ז"ל כתב כאן רושם על זה "לע"נ זכריה בן שלום, נדבת חברת מנורה". מנורה תרמה את הפרוכת, זה לא שלו. כי הרי לא גנבו לו את דתחש לא היה אלא לשעה זו לצורך בנין המשכן. נמצא דבשעת דור הפלגה לא היה תחש בעולם וגם השתא ליכא. אם כן קשה למה קרא אותו התכשיטים! התרגום ססגונא מנין לו לחדש שם זה רק הוה ליה לתרגם כמו לשון מה אתה תורם פרוכת?! זה כסף גנוב! אומר הגאון מוילנה אמר רשב"י "בואו ונצא החוצה. אני לא יודע המקרא. לכך כתב רש"י ז"ל לכך מתרגם ססגונא לפי שמתפאר וכו' אבל באמת אין זה השם של התחש: ממה נבנה בית הכנסת הזה, ואיזה אנשים בנו אותו". )חנוכת התורה( הולך בן- אדם, ומעכב את שכר הפועלים שלו בשלושה ימים. אומרת התורה }ויקרא יט, יג{... לא תלין פעלת שכיר איתך עד בוקר. שמן למאר )כה, ו( אומר בעל הבית: "נשים את ה- 300,000 $ משכורות, שלושה ימים כתיב 'למאר' חסר, ובפ' ויקהל כתיב למאור מלא, וי"ל ע"פ הגמ' בשבת בבורסה, נרוויח... 4% מה זה משנה לעובדים?! הם יצליחו לחיות עוד )פה, א( "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ס' רבוא של מלאכי השרת לכאו"א מישראל וקשרו לו ב' כתריםכו' וכיון שחטאו ישראל, ירדו שלושה ימים בלי משכורת". אה, אבל אתה עובר על }ויקרא יט, יג{ לא תלין פעולת שכיר איתך עד ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופירקום כו' וכולן זכה משה ונטלן כו'", וכתבו התוס', ששני הכתרים של הוד היו, לפיכך כשנטל משה קרן אור פניו. בוקר?! "לא, עזוב... זה בשביל הכולל של אחי... אני נותן את הכסף הזה ומבואר דלפני מעשה העגל הי' כל ישראל קורן עור פניהם כמו של משה, ונמצא שלא הוצרכו למאור כשנכנסו למשכן, שאור פניהם הי' קורן ומאיר, לצדקה" הקב"ה לא רוצה את הצדקה הזאת, שנאמר }ישעיה נו, א{ שמרו ולכך כתיב למאר חסר. אבל בפ' ויקהל שהי' אחר מעשה העגל, שכבר פירקו קרני ההוד, אז היו צריכין למאור ממש, כמ"ש בתנחומא תצוה )סי' משפט ועשו צדקה...! ד'( "ויקחו אליך בשבילך שאתה רואה להיכן אתה נכנס ויוצא" ולכן כתיב אומר הבית הלוי לכן קדמה פרשת משפטים, לפרשת תרומה. שם למאור מלא. וגם לדעת התוס' בשבת )כב, ב( דכל מ' שנה לא הוצרכו תחילת הציווי על המשכן, מתחיל בפרשת יתרו. לאור שעמוד הענן הי' מאיר בכל מקום מ"מ הוצרכו בשביל אחר המ' שנה משא"כ לפני מעשה העגל שאלמלי לא חטאו הי' נשאר קירון העור להם אומר הקב"ה למשה: "תעשה משכן, אבל לפני שאני מצוה אותך ולדורותם. להביא תרומות למשכן, תצטרך לעבור קודם את פרשת משפטים, כדי לבדוק אם הכסף הזה כשר או לא". )טעמא דקרא( כסף לא כשר מפריע בעבודת ה'... בבית המדרש. סידור שנעשה שלא בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו )כה, טו( בקדושה, התפילות לא מתקבלות מתוכו... ממילא, באה פרשת משפטים, ו"מעכבת" את התרומה שנעשית שלא יש להבין הטעם למה נשתנה דינם של בדי הארון מבדי השלחן בכשרות. לכן באה פרשת משפטים, ומקדימה את פרשת תרומה. והמזבח ששם היו קבועים רק בעת מסעם, ואילו כאן היו קבועים תמיד. )ברוך שאמר( א דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה )כה, ב( התמיהה ידועה, מדוע כתב "ויקחו" ולא כתב "ויתנו", ונראה לבאר באופן פשוט, עפ"י משל לראובן ושמעון שנסעו בדרך ליריד, הנסיעה היתה ארוכה, ולראובן נגמר האוכל, ביקש ראובן לשמעון שיתן לו מהאוכל שלו, וכשיגיעו למחוז חפצם, יחזיר לו. אחרי ששהו ביריד, פנה שמעון לחזור לביתו, אבל ראובן עדיין רצה להתעכב בדרך, ביקש ראובן לשמעון שיקח לו חלק מחבילותיו בעגלתו, ויתנם לו כשיגיע אל ביתו. הנה, כשביקש ראובן לשמעון מהאוכל אמר לו: "תן לי מהאוכל שלך", אבל כשביקשו שיוביל את חבילותיו לביתו אמר לו "קח לי את החבילות הללו", כיוון שהחבילות הם הרי של ראובן וכל הבקשה משמעון היא רק להעביר אותם ממקום זה אל מקום זה, ורק כששמעון היה צריך להוציא מהאוכל שלו ולתת לראובן אז שייך לשון של נתינה. ופשוט. ובזה מבואר היטיב, כי כאן כשצריך לתרום למלאכת המשכן שהיא דירה לשכינה כביכול, לא שייך לומר "תתנו" תרומה להקב"ה כיוון ש"לי הכסף ולי הזהב נאם ה'", רק שייך שנוביל את הכסף מהבית הפרטי שלנו אל המשכן לכן אמר "ויקחו" לי תרומה". )ציוני תורה( ועורות תחשים )כה, ה(

56 מתרצים המפרשים )בספר 'משך חכמה' 'אפריון' וכן כתב ה'חפץ חיים' בספרו "שם עולם" )חלק א' פי"ז( וכבר קדמם האלשיך הק'(, לפי דברי הגמרא )סוטה לה, א( שהארון היה נושא את נושאיו, וכל מה שנצטוו 'בכתף ישאו' היה רק בכדי להראות שיש מצווה לסייע ולהחזיק את הלומדי תורה, שהארון הרי מרמז על כתר תורה. וכשמסייע ומחזיק את התורה, נדמה לו שהוא נושא את הארון את הלומדי תורה. אבל באמת "הארון נושא את נושאיו", ולכן, היו הבדים קבועים בארון להראות לזכרון עולם שהתלמידי חכמים הם הם המחזיקים את בעלי המשא ומתן. ועוד, שאף בעת שאין התלמיד חכם נצרך לסיועו של הנותן, כיוון שנתן לו בעת שנצרך, ממשיך הנותן לקבל בזכותו של התלמיד חכם גם הלאה. ובזה מבאר ה'חפץ חיים' שם, את לשון הכתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה", ולמה לא כתב "למחזיקים אותה"? אלא, יבואר עפ"י משל, שאב ובנו הקט עוברים בדרכם וחוצים נהר שוטף ושוצף אומר הבן לאביו: תחזיק אותי חזק שלא אפול למים! עונה לו אביו: אני מרים אותך, רק תזהר להחזיק בי חזק!. )הנסמך תמיד מחזיק בסומך, ואילו הסומך מחזיק את הנסמך( על זה הדרך נאמר כאן: עץ חיים היא למחזיקים בה" שהתורה היא היא המחזיקה את בעלי הממון. בעניין הזה, מספר הרב אליהו דיסקין סיפור נורא: לפני למעלה מארבעים שנה, היה בחור באמריקה שלמד בתיכון, והתחיל גם ללמוד באוניברסיטה כי אבא שלו רצה שיהיה לו "תכלית" שיהיה עו"ד או רופא וכדומ'. הוא רק לא ידע שה"תכלית" זה לימוד התורה... עכ"פ, הבן, חשקה נפשו בתורה. אמר לאביו: אני רוצה ללמוד. אמר לו האב: אני מוכן שנה אחת שתלמד אבל אח"כ תחזור לאוניברסיטה. נסע הבחור לארץ ישראל, וזכה ללמוד אצל הגה"צ רבי אליהו לופייאן בכפר חסידים בשנתו האחרונה. אחרי שנה הוא חזר הביתה, וכמובן שלא רצה לבזבז את שנותיו בלימודי הבל, פנה אל אביו ואמר לו: "הרי עוד מעט כבר אני מגיע לשידוכים, תן לי ללמוד עד החתונה, ואני מוכן ללמוד כאן בלייקווד ולא לנסוע לארץ ישראל", אמר לו אביו שהוא מוכן, אבל בתנאי אחד: שיותר אתה לא מבקש, ואחרי החתונה אתה אכן הולך לאוניברסיטה". הוא הסכים. אחרי כמה חדשים הוא אכן התארס, בין האירוסים לחתונה הוא התחיל לאבד מצב רוח, כיוון שידע שאחרי החתונה אין לו שום ברירה וחייב יהיה להפסיק ללמוד. ומיום ליום ירד לו ה'שמחת חיים'. והאבא רואה ולא יודע מה לעשות, מצד אחד הוא רוצה את טובת בנו שיהיה לו מקצוע ביד, ומצד שני הבן לגמרי מאבד את חדוות החיים. כמה שיותר התקרב זמן החתונה שקע הבחור יותר בעצבות. ביום לפני החופה, קרא האב לבנו ואמר לו: "אני יודע בדיוק מה עובר עליך, אני רציתי את האושר שלך אבל אני רואה שאתה לא מאושר מזה, דיברתי עם אמא, והחלטנו שיותר חשוב לנו שתהיה שמח, לכן, חמש שנים אחרי החתונה אתה יכול להמשיך ללמוד כאברך בלייקווד, ואנחנו מפרנסים אותך "קעסט" חמש שנים. שבועיים אחרי החתונה, האבא קיבל "דום לב", הוא היה במוות קליני, והרופאים לא נתנו לו שום סיכוי, והנה בניסי ניסים חזר לאיתנו עד לתיפקוד מלא. ביום שנגמר החמש שנים מהחתונה, קיבל האב שוב "דום לב", ונסתלק לבית עולמו! אמרו: אם היה יודע מי מחזיק את מי, היה לוקח על עצמו חמישים שנה! ודבר נוסף, שכל החמש שנים כולם חשבו שהאב מחזיק את בנו, אבל אח"ז נוכחו שהבן הוא הוא החזיק אביו! "עץ חיים היא למחזיקים בה". עם רעיון זה מסביר ה"פנים יפות" )ועוד הרבה מפרשים( את תחילת הפרשה "ויקחו לי תרומה" למה לא אמר "ויתנו"? כיוון שרק נדמה לנו שאנו "נותנים" בעוד שאנו רק "לוקחים". ומוסיף לבאר את דברי רש"י "לי לשמי", שאף שע"י התרומה וודאי שתתעשר מזה, ותזכה בחיים, אמנם את התרומה תתן רק "לשמי" לשם מצוה ולא לשם השכר הבא מזה. )ציוני תורה( ועשית שנים כרבים זהב )כה, יח( הכרובים הם מלאכים קדושים )יחזקאל י( ופניהם פני נערים )סוכה ה:( והקשה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, מדוע פירש רש"י את הכתוב: "ויגרש ה' את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים" - מלאכי חבלה?! ותרץ, שבני הנוער יכולים לגדול ולהיות מלאכים קדושים, או מלאכי חבלה חלילה. תלוי היכן הם שוהים ומבלים! אם על ארון הברית ובקודש הקדשים, אזי יהיו למלאכים קדושים. ואם הם בחוצות, על אם הדרך, יהיו מלאכי חבלה... )והגדת( ב מאוצרות המגידים מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי )כה, ב( אומר המגיד רבי שבתי יודלביץ: מוצאים אנו, כי יש מן התרומות בהן לא הבדילה התורה בין עני לעשיר, בין קמצן לנדיב לב, אלא חייבה כל אחד ואחד ישראל בסכום קצוב - מבלי להתייחס כלל לאמצעים העומדים לרשותו ולמידת נדיבות ליבו. בתרומת המשכן לעומת זאת - מוצאים אנו כי התורה הניחה לכל איש ישראלי מקום להביא בו את נדיבות ליבו לידי ביטוי, ואפשרה לו לתרום ככל אשר ידבנו ליבו. והנה, התורה מתייחסת אל ה'מרבה' - ו'הממעיט', אל 'נדיב הלב' - ואל זה אשר לא נדבו ליבו, אולם דומה כי כאן המקום לעמוד על סוג שלישי אשר קם בעם ישראל, מי כעמך ישראל, סוג הכורך כאחד את המרבה - עם הממעיט... את ה'קמצנות' במיטבה - עם נדיבות הלב שאין למעלה ממנה... המדובר בדמויות הוד אשר עמדו בעם ישראל וזכרם חקוק לנצח, דמויות הוד של יהודים יקרים ונדיבי לב, אשר ביקשו להקדיש את נדיבותם אך ורק לכבודו יתברך! ושני סוגים נמצאו באותם נדיבי-אמת: מהם - אשר הקדישו את נדיבותם אך ורק לכבודו יתברך - ואילו בכל הנוגע להם עצמם נהגו בקמצנות מופלגת... המדובר ביהודים אשר בטבעם קמצנים מופלגים היו, קמצנים אשר קמצנותם מנעה מהם אפילו להיטיב עם עצמם, אולם בכל הנוגע לעניני צדקה ועזרה לזולת - היו הם ראשים וראשונים לכל דבר מצוה! ומהם - אשר הקדישו את נדיבותם אך ורק לכבודו יתברך - מבלי שלאיש יהיה שמץ של מושג אודות ליבם וידם הפתוחה, יהודים יקרים אשר כלפי חוץ נראו כקמצנים מן השורה הראשונה, קמצנים אשר אינם מסוגלים לפתוח ידם אפילו כהוא-זה, אולם מאחרי מעטה הקמצנות הלזה - שכנה לה נפש רחבה, נפש נדיבה, נפש אשר כל חפצו של בעליה לא היה אלא להיטיב עם זולתו בטובה הגדולה ביותר האפשרית, טובה של מתן בסתר. אין ספר כי רבים וטובים נמנו על כל אחת משתי הקבוצות הללו, רבים וטובים בתולדות דברי עם ישראל אחזו בידם את מידת הנדיבות ומידת הקמצנות כאחד - והשתמשו בכל אחת מן המידות בשעתה הראויה לה, אולם כאן ברצוננו להתמקד בשתי דוגמאות נפלאות ומיוחדות: האחת - דוגמא ליהודי קמצן בטבעו אשר ליבו פתוח היה כאולם לעזור לכל נזקק - אירעה בימי התנאים הקדושים ומקורה בירושלמי )פסחים פ"ד, ה"ט(, ואילו השניה - דוגמא למתן בסתר בדרגתו המשובחת ביותר - אירעה בדורות מאוחרים יותר, בתקופתו של המהרש"א הקדוש. מה שביני לבין בוראי ובכן, נפתח בסיפורו של הירושלמי, העוסק במגבית צדקה לטובת לומדי תורה, מגבית אליה יצא התנא הקדוש רבי עקיבא עם אחד מן החכמים ביום מן הימים. באחד העיירות אותן פקד רבי עקיבא, התגורר אדם בשם 'בן-מביא יין', עשיר גדול, אשר רבי עקיבא ידע מנסיונו כי ידו פתוחה לכל דבר שבקדושה. את סבב ההתרמה - תכנן איפוא רבי עקיבא לפתוח בביתו של אותו עשיר בדוקא, ולהעניק לו את הכבוד להיות ראשון לתורמים. ואכן, מיד לאחר תפילת שחרית כוותיקין - ניגש רבי עקיבא עם שותפו אל ביתו של אותו עשיר, אולם מאחר והשעה עדיין היתה מוקדמת למדי - החליטו השנים להטות אזנם מבעד לדלת, בכדי לבדוק אם בעל הבית כבר התעורר משנתו. בודאי ידעו הם את אשר יודע כל משולח מתחיל, כי כשמעירים גביר משנתו - מבטא הוא בדרך כלל את חוסר שביעות רצונו בגודל התרומה... והנה, עד מהרה התברר לשנים כי הגביר כבר ניעור משנתו, שכן הם שמעו שיחה אשר התנהלה בינו לבין בנו. אולם בה במידה שהתברר להם כי הגביר כבר ער וניתן לדפוק על דלתו - התברר להם גם כי תהיה זו טעות חמורה לעשות כן... למסקנה זו הם הגיעו מתוך השיחה אשר שמעו, שיחה אשר התנהלה בין הגביר לבין בנו, ובה פנה הבן אל אביו ושאלו מה לקנות בשוק לארוחת הצהריים. "מה לקנות? תקנה עולשין!" - השיב הגביר, והבן הוסיף ושאל: "אבא, בשוק ישנם שני סוגים של עולשין, ישנם עולשין טריים - העולים מעט יותר, וישנם עולשין רקובים מעט, אשר מחירם עולה לכדי חצי ממחיר הטריים. ובכן, איזה מן הסוגים להביא?", ושוב הגיעה התשובה המפתיעה: "תביא מהסוג הזול... לא נורא אם יהיו העולשין קצת רקובים! נסתפק בהם!"...

57 מלכתחילה, כאשר שמעו שני התנאים את שאלתו של הבן אודות סעודת הצהריים, היו הם משוכנעים כי האב יבקשנו לקנות בשר ודגים עם כל המטעמים, כמנהגם של גבירים. כאשר שמעו את תשובתו של האב - הם סברו כי אולי מקפיד הגביר על תזונה בריאה המבוססת על ירקות בלבד... אולם כאשר התברר להם כי הגביר מעדיף את הסחורה הישנה והזולה על פני הטריה והיקרה מעט - הם הגיעו למסקנה ברורה על פיה לפניהם עומד קמצן אשר טרם נודע כמותו, קמצן אשר חולי נפשו אינו מאפשר לו אפילו לקנות לביתו את המזון המינימלי ביותר! "להכנס אל ביתו של קמצן כה נורא, ולבקש ממנו כי יתרום לצדקה - הרי זו בדיחה גרועה!" - הרהרו המתרימים בליבם, והחליטו לפסוח על ביתו של הגביר ולהתחיל את המגבית ממקום אחר... "ובדאי שינה הוא את טעמו מאז הפעם האחרונה בה פקדתי את ביתו, הפעם בה פתח הוא את ידו לרווחה!" - הסביר בודאי רבי עקיבא לעצמו את פשר הנהגתו המוזרה של העשיר... אלא שבסופו של יום, כאשר פנה השמש ושני הצדיקים התפנו לספור את סכום הכסף אשר הספיקו לגייס - גילו הם כי התפוקה דלה למדי... הסכום עדיין היה רחוק מרחק רב מהסכום אותו ביקשו מלכתחילה לאסוף בעיר זו... לפיכך, בלית ברירה, החליטו לשוב על עקבותיהם ולדפוק על דלתו של העשיר-אוכל-הירקות-הרקובים, כאשר בליבם הם אומרים: "אפילו אם יתן העשיר פרוטות בודדות - הרי זה יותר טוב מכלום!"... וממחשבה - למעשה. הם דפקו על דלת ביתו של הגביר, ומה רבה הפתעתם כאשר קבלת הפנים לה זכו - שונה היתה לחלוטין מזו לה ציפו... הם ציפו להתקבל בקרירות ולצאת מן הבית עם נדבה פעוטה של פרוטות מספר, אולם בפועל - קיבלם הגביר בכל הכבוד הראוי לתלמידי חכמים כמותם, בכל האדיבות ובסבר פנים יפות, ומששמע את מטרת הביקור - אף הרים תרומה מכובדת עד מאד: הוא הורה לשני תלמידי החכמים לגשת אל אשתו ולומר לה כי בעלה ציוה ליתן להם מידה שלמה של דינרי זהב! סכום עתק! שני התנאים נדהמו למשמע הסכום הגבוה, הם חששו פן אשתו של הגביר לא תיאות כה בקלות להעניק סכום כה גדול, אולם כאשר ניגשו אל האשה - נכונה להם הפתעה נוספת... "האם בעלי אמר ליתן לכם מידה גדושה של דינרים - או מידה מחוקה?" - שאלה האשה, ומשלא ידעו הם להשיב, והסבירו כי הגביר נקט בלשון: 'מידה' סתם - החליטה האשה להעניק להם מידה גדושה, תוך שהיא מסבירה כי אם זו היתה דעתו של בעלה - מה טוב, ואם לא - הרי שמעניקה היא את הסכום העודף על חשבון כתובתה... כאשר שב רבי עקיבא עם חבירו אל הגביר, בכדי להודות לו על תרומתו הנדיבה - שאלם העשיר: "אימרו לי, האם נתנה לכם אשתי מידה גדושה - או מדיה מחוקה?", ומשסיפרו לו שני הצדיקים את השתלשלות העניינים - החליט הגביר להביע את הערכתו לשיקול דעתה הנבון ולנדיבות ליבה של אשתו, ובו במקום הכפיל את כתובתה... בירך איפוא רבי עקיבא את הגביר בחום, נשקו על ראשו וביקש להפטר ולילך לו לדרכו, אלא שבטרם נפרד ממנו הגביר לשום - לא יכול היה להתאפק, ופנה אליו בשאלה: "רבי, מוכרח אני לשאלך... מבין אני כי אל ביתי הגעתם בסופו של יום, לאחר שסובבתם בין בתי העיר כולם. ובכן, מדוע עשיתם זאת? מדוע לא זיכיתם אותי להיות ראשון לדבר מצוה כשם ג ומעשים טובים - שם אינני מקמץ מאומה, וידי פתוחה לרווחה בכל עת!" - סיים הוא, והדברים מאלפים ביותר. שכן לפנינו דוגמא לאדם קמצן בטבעו, אדם אשר אוחז במידת הקמצנות בחזקה, וכה כבדה היא קמצנות זו - עד שהיא מונעת אותו מלהנות כהוא-זה מכספו ומעושרו הרב! אולם קמצנותו הנוראה, ואף שליטתה המוחלטת של מידה זו בכל אורחותיו - אינם יכולים לה לנדיבות ליבו, נדיבות-לב לכבודו יתברך בלבד, נדיבות לב למילי דשמיא, לכל דבר טוב וראוי! אין ספק, כי מעלתו של 'קמצן-נדיב' מעין זה - גדולה היא לאין שיעור ממעלתו של זה אשר הנדיבות טבועה באופיו, ורק בעם ישראל ניתן למצוא דוגמא מעין זו לקמצנות ונדיבות המשמשות בערבוביא זו עם זו! הפלא ופלא! קמצן קדוש זוהי איפוא הדוגמא הראשונה, העוסקת כאמור ביהודים המשלבים את מידת הקמצנות עם מידת הנדיבות באופן בו כל אחת מהן אחראית על תחום אחר: מידת הקמצנות - שולטת בכל הנוגע לצרכי עצמם, ואילו מידת הנדיבות - משמשת למידי דשמיא... אולם כאמור, ישנה דרך נוספת בה נכרכות שתי המידות הללו זו בזו, והיו לאחדים בידם של נותני בסתר, אלו אשר כלפי חוץ מציגים הם קמצנות מופלגת, אומץ יד מוחלט, על אף שבסתר משתמשים הם במידת הנדיבות שבליבם - רק לכבודו יתברך, שלא על מנת לקבל פרס או להתכבד במתת-ידם. הסיפור הבא, עוסק ביהודי שכזה. בבית הקברות של קראקא, עירו של המהרש"א - יכולים המבקרים להבחין כי בסמיכות לקברו של המהרש"א טמון יהודי אשר על מצבתו חקוק התואר הבלתי-מחמיא: 'יעקב הקמצן'... "מה פשר ה'שכנות' הזו?" - שואלים אתם, ואכן השאלה במקומה... אולם בכדי להשיב עליה - מן הראוי להקדים ולספר את סיפורו של אותו 'יעקב הקמצן'... ובכן בעיר קראקא, בתקופתו של המהרש"א - נודעה תופעה מעניינת... כאשר היתה אחד מנשות האביונים, אשר נמצאו בעיר למכביר, מגיעה אל הדייג ומבקשת כי מכור לה ראש וזנב של דג, בטענה כי אינה יכולה להרשות לעצמה את רכישת הדג כולו - הוא היה שוקל לידידה שני דגים שמנים, ומסביר לה כי 'שמעון הגביר' החליט להעניק דגים חינם על חשבונו - לאלו אשר אין ידם משגת לרכשם... כאשר היתה היא מגיעה אל חנותו של הקצב, ומבקשת מעט עצמות חמין - הוא היה ממהר לארוז לה שני קילו של בשר שמן, ומשטענה כי אין בידה האמצעים לשלם תמורת המעדן היקר - הוא היה מניח דעתה כי 'זלמן העשיר' ניאות להעניק בשר חינם לכל תושב נזקק, על חשבונו... וכך היה חוזר על עצמו המחזה גם בחנותו של הירקן... האביונית היתה מבקשת מעט שאריות, המוכר ממהר היה להגיש לה פירות וירקות משובחים ביד רחבה - ובנוגע לתשלום - הו... אין מה לדאוג... 'יסוף הסוחר' כבר ישלם עבור ירקותיהם של אביוני העיירה... כך נהנו עניי העיר במשך תקופה ארוכה מארוחות משביעות ומזינות חינם אין כסף, אולם עובדה אחת הציקה להם וטרדה את מנוחתם: ידוע ידעו הם, כי אף ש'שמעון הגביר', 'זלמן העשיר' ואף 'יוסף הסוחר', הינם אנשים אמידים ובעלי ממון - הרי שבפירוש לא ניתן לומר כי הם עשירי העיירה! בעיירה היה עשיר מופלג, גביר אדיר, ממש מליונר - בשם 'יעקב', או ליתר דיוק: 'יעקב הקמצן'... ולא בכדי זכה 'יעקב' הלזה לתואר המפוקפק... ניתן לומר כי הוא זכה שדרכך, רבי עקיבא, לעשות תמיד?" - הקשה העשיר, והכאב ניכר בקולו. "מדוע לא נכנסנו אל ביתך? הבה ואומר לך..." - החל רבי עקיבא לו בדין ולא בחסד... מעולם הוא לא פתח את ידו אפילו כהוא-זה, ואיש מסביר: "למעשה, הגענו אל ביתך בתחילת היום, עם בוקר, והטינו אזנינו מאביוני העיירה לא יכול היה לדלות מזכרונו מקרה בו נהנה בשוה-פרוטה לשמוע האם הינך ער והאם רשאים אנו כבר להקיש על דלת ביתך בשעה מממונו של הלזה... כה מוקדמת. "הרי אין זה הוגן! מדוע על 'יוסף' ו'זלמן' ו'שמעון' מוטל לשאת בעול "בשלב זה - שמענו את שיחתך עם בינך, שיחה בה הורית לו לקנות החזקת עניי העיר?" - התקוממו הכל, "מדוע לא יתרום גם יעקב את חלקו לארוחת הצהריים מן הירקות הזולים ביותר, ושיחה זו הביאה הותנו לכדי וירים את תרומתו?" - היו הם מתלוננים מפעם לפעם, אולם דומה כי לאזניו מסקנה - אשר התבררה בדיעבד כמוטעית - על פיה יהא זה חסר תועלת של יעקב לא הגיעו כלל כל אותם דיבורים... הוא לא שינה את הנהגתו, לחלוטין לנסות להתרימך לדבר מצוה! לפיכך פסחנו על ביתך, סובבנו ונמנע באופן עקרוני מלהעניק דבר מה בעל ערך לאי-מי... ברחבי העיר, ורק בסיום היום, כאשר ראינו כי עיתותינו בידי וכי עדיין כאשר מכלימים היו את פניו של יעקב ברבים, כאשר גוערים היו בו על זקוקים אנו לכל פרוטה נוספת - החלטנו לנסות את מזלינו ולדפוק על קמצנותו, כאשר הוכיחוהו וטענו כי נראה שסבור הוא שיוכל ליטול עמו דלתך!" - סיים רבי עקיבא... את כספו אל קברו - לא היה יעקב משיב מאומה, רק פושט את ידיו לצדדים כביכול מבקש לומר: "צודקים אתם, אולם מה אעשה ואיני יכול? אלא שהגביר לא קיבל את הטיעון: "רבי, מה שביני לבין בני - יכול אתה פשוט אינני מסוגל להפרד מכספי וליתנו לאחר זולתי!"... לשמוע. אתה יכול אמנם לעמוד על קמצנותי בענייני שלי מתוך השיחה שניהלתי עם בני. אולם על המידה בה נוהג אני ביני לבין קוני - על כך לא אין פלא איפוא, כי כאשר נפטר יעקב הלזה לבית עולמו - לא שררה יכולת לעמוד מתוך אותה שיחה! אמנם קמצן אני, בכל הנוגע להנהגת עצבות רבה בעיירה... ידידים לא נמצאו לו מבין שכניו ומכריו, איש לא ביתי - מקמץ אני ככל שניתן, אולם בעניני שמים, בכל הנוגע לצדקה

58 יכול היה להצביע על מעשה טוב אשר עשה כלפי אי-מי, אפילו אחד מבני ט"ז וז"ל: כי מי שיודע לטהר לבו יותר הוא המתקרב יותר למקום ואהוב העיירה לא חש כי חב הוא לו הכרת הטוב מסיבה כל שהיא, וכך כשמנין אצלו י"ת עכ"ל. מרן הסבא מקלם זצ"ל סיפר כי כמה פעמים רצה לעשות מצומצם של מלוים צועד סביב מיטתו - הובל יעקב אל מנוחתו האחרונה, איזו פעולה שתמצא חן בעיני רבו הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל ואף פעם ועל מצבתו נחקק בהבלטה התואר המוזכר לעיל: 'יעקב הקמצן' - למען לא קרה שלא ימצא סיבה לבקורת על מעשיו, א"כ אמר כמה קשה לעשות מעשים לפני הקב"ה שיהיו רצויים לפניו, כמו שאומר המסלת ישרים ישמעו ויראו כל הקמצנים שכמותו... אלא שלאחר מותו של 'יעקב הקמצן' - נראה כי נפל דבר בשגרת בפרק ט"ו כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה אלא סלת נקיה מנופה בי"ג נפה שכבר טהור לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו שלוות חייה של העיירה קראקא. כאשר הגיעה שוב האביונית אל הדייג וביקשה דג לשבת - הוא התנה העליון להיות מעבודת הא-ל השלמה והמובחרת אלא המובחר את קבלת הסחורה בתשלום מלא, כאשר היא המשיכה אל חנותו של שבמעשים הטהור מכל מיני סיג, וזהו מה שאמרנו, כדי שהלב יהיה מוכן הקצב - דרש אף הוא מחיר מפולפל, המחזה חזר על עצמו אצל הירקן... להשראת השכינה דרושים מעשים טהורים מכל מיני סיג, וזוהי כל העבודה של אדם בכל ימי חייו להשתדל לעשות מעשים שיהיו רק לשם התברר, כי 'שמעון הגביר', 'זלמן העשיר' ו'יוסף הסוחר' - הפסיקו את שמים. תמיכתם בעניי העיירה, ומעתה הוטל על כל אחד מהם לדאוג לעצמו מספרים כי בימי הגר"א מוילנא זצוק"ל חי איש שהיה צם משבת לפרנסת בני ביתו... לשבת, ובכל ערב שבת היה הולך למקוה, ובאמצע הדרך היה יושב לנוח האביונים המודאגים החליטו לשלוח משלחת אל המהרש"א, רב על גבי אבן אחת, וכל הילדים מוילנא היו מתאספים לראותו, כששמע מזה העיירה, ובעקבות המידע שמסרו - זימן הרב את שלשת הגבירים בכדי הגאון מוילנא, ציווה שהילדים לא יתאספו יותר, ומניאזלא היה יכול אותו לברר מדוע הפסיקו באופן פתאומי את מעשה הנדבה לא היו אחראים איש שוב לצום! ואומרים הבעלי מוסר שאין ספק כי האיש הזה היה צדיק שנים כה רבות. גדול וצם לשם שמים ולא בגלל הכבוד הזה שהילדים מתאספים לראותו, התשובה אשר שמע, היכתה את המהרש"א בתדהמה מוחלטת. שכן אלא בתוך צדקתו התערב שמץ מהכבוד הזה שהילדים חלקו לו, ואעפ"י שהכבוד הזה בטל במיעוטו, בכל זאת כיון שחסר לו הכבוד הזה כבר לא כך אמרו לו השלשה: "רבי, אמנם אנשים אמידים כולנו, אמנם פרנסתנו מצויה לנו ברווח כדי היה מסוגל לצום! מכאן, כמה האדם צריך לדקדק על מעשיו. צרכנו ויותר, אבל בשום אופן אין באפשרותנו לפרנס את בני העיירה כולם! הובא בתוס' במסכת חגיגה דף ט"ו בשם הירושלמי, על 'אחר' למה יצא במשך כל השנים שחלפו - היה זה 'יעקב הקמצן' אשר העניק לנו מידי לתרבות רעה, אבויה היה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהלו קרא לכל שבוע את הסכום הדרוש לשם פרנסת עניי העיירה, והוא היה אף זה אשר גדולי ירושלים והושיב בבית אחד ולר"א ולר' יהושע במקום אחד וכו' ישבו ביקש כי איש לא ידע על מעורבותו בדבר מצוה זו! עתה, משנפטר יעקב - ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן וכו' אמר כך גדול אין אנו יכולים שוב לעמוד בהוצאה הכבירה, ובעל כרחנו נאלצנו להורות כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה אני מקדישו לתורה! ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכךלא נתקיימובו עכ"ל. נורא ואיום הרעיון הזה המגדיר לבעלי החנויות להפסיק את ההסדר המועיל!". עוד באותו היום כינס המהרש"א את כל בני קראקא, וסיפר להם על את הכוונה הזו שאינה לכבוד השמים ובשביל זה יצא לתרבות רעה! על אשר התגלה לו זה עתה. עוד באותו היום צעדו כל בני העיירה אל בית- זה אמר הסבא זצ"ל מקלם הלא האב לא למד אתו תורה אלא הביאו לבית החיים, וכשדמעות רותחות תלויות בעיניהם - ביקשו מר' יעקב מחילה על הספר ובכל זאת אם כוונתו לא היתה טהורה מכל שמץ לשם שמים כבר שחשדוהו לשוא וכפרו בטובתו. עוד באותו היום התכנסו שבעת טובי יצא הבן לתרבות רעה א"כ על אחת כמה וכמה המורה שלומד תורה עם העיר והחליטו פה אחד כי יש לשנות את הכיתוב המשפיל החקוק על הילד ויש בו איזו פניה שלא לשם שמים עד כמה הוא גורם שהתלמידים מצבתו של ר' יעקב, אולם המהרש"א לא הניח להם לעשות זאת... יצאו לתרבות רעה! "לא ולא! קמצן היה יעקב, קמצן בכל הנוגע לכבודו שלו... עבור עצמו מורים מחנכים ומדריכים גורל ילדי ישראל עתיד האומה הופקד - הוא לא ביקש מאומה: לא תהילה ולא כבוד, לא פרסום ולא יוקרה... את בידיכם, דעו מה שיש בידכם לתקן במחשבה טהורה לשם שמים ומה כל מעשיו עשה הקמצן הזה אך ורק לשם שמים, אך ורק לכבוד בוראו שעלולים אתם ח"ו לפגום בשמץ של פניה עצמית וכוונה שלא טהורה. )אמרי יעקב להגר"י ניימן( יתברך, כאשר הוא אוחז בידו את מידת ה'קמצנות' עם מידת ה'נדיבות' - ובשתיהן יחדיו מחולל את מופת הנהגת-חייו. "קמצן היה יעקב, ותואר זה אות-כבוד הוא לו! אין למחוק את תוארו הסוד של תחילת פרשת תרומה ממצבתו, אולם זאת אבקש: לעת פטירתי - קברוני נא בסמוך לקברו של 'יעקב הקמצן', והלואי ואזכה להיות במחיצתו אף בעולם שכולו טוב!" - ישנו מדרש פליאה לכאורה, חז"ל במדרש )ילקוט תהילים שמ"ו( כותבים כי הקב"ה בא, כביכול, בטענה לדוד המלך ע"ה. סיים המהרש"א, וכדבריו נעשה כמובן. זהו איפוא הסיפור השני, אודות יהודי אשר חיבר בהנהגתו כאמור דוד המלך התחנן להקב"ה "אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש 'נדיבות' - עם 'קמצנות', את הנהגת 'המרבה' - עם הנהגת 'הממעיט', וכל שבתי בית ה' כל ימי חיי" אמר לו הקב"ה לדוד, בתחילה אתה אומר "אחת אשר עשה לא עשה אלא לשם שמים. מי כעמך ישראל אשר נמצאים בו שאלתי מאת ה'" דבר אחד "אחת", והנה לפתע אתה מבקש רשימה יהודים שכאלו, יהודים אשר כל כולם מסירות לכבודו יתברך, יהודים נדיבי ארוכה: שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה', ולבקר בהיכלו כי יצפנני בסוכה ביום רעה יסתירני וכו'" אמר דוד: רבון העולמים, ממך למדתי. אני לב אשר העפילו בנדיבותם לפסגות כה נוראות! תלמיד טוב. אתה אמרת "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה", )דרשות המגיד( ואח"כ התורה פירטה עוד כמה דברים: "ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך", רשימה של מצוות עשה. מדרש פליאה. ויקחו לי תרומה )כה, ב( ברש"י: לי לשמי. מקשים המפרשים הלא מצינו בחז"ל שאמרו לעולם "אחת" - "שאלתי" יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא המפרשים שואלים מה הכוונה בלשון הזו "אחת שאלתי" מדוע דוד לשמה, ומדוע במצוה זו ציותה התורה דוקא לשמה וי"ל כי אעפ"י שמצוה המלך התבטא בנוסח כזה, והם אומרים כאן גם רמז עמוק מתוק מדבש: שלא לשמה גם כן נחשבת מצוה ומקבלים עליה שכר כי אין הקב"ה מקפח "אחת" זו הנשמה. "שאלתי" נהייתי "שואל". שכר אפילו של שיחה נאה, אבל מ"מ ממצוה שלא לשמה לא יכולים להתקין מקום השראת השכינה, כמש"כ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. נשמתו של אדם נקראת ארבעה שמות: נפש, רוח, נשמה, יחידה. כדי לבנות מקום להשראת השכינה צריך לעשות לשמה דוקא, בכוונה "אחת" היינו "יחידה": "אחת" שאלתי מאת ה', את ה"אחת" אני שאלתי מאת ה'. כלומר, אינני שומר חינם, אני לא שומר שכר אלא - שואל. טהורה ורצוייה, וחז"ל אומרים ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל תאזינו. ישנם ארבעה שומרים: שומר חינם, חייב כאשר פשע אחד ואחד, פירוש דעיקר המקדש והשראת השכינה הוא בלב איש בשמירתו ופטור אם התרחשה גניבה או אבידה. שומר שכר - חייב בגניבה הישראלי, כמו שאומר השל"ה דכל צדיק הוא מדור לשכינה, א"כ כמה ואבידה, ופטור באונסים, שואל, חייב גם באונסין ופטור אם מתה מחמת צריך הארם לטהר ולזכך את לבו שיהיו המעשים לשמה בכוונה טהורה מלאכה. דינים אלו וודאי אתם יודעים, ולמדתם אותם בבית הספר. ורצויה, כי השראת השכינה לא תוכל להיות שלא לשמה. חז"ל הקדושים ועתה מורי ורבותי, באותה שעה קשה, כאשר בית דין של מעלה שעבדו את ד' בכל לבבם ונפשם לא הסתפקו בזה וסידרו תפלה וטהר לבנו ישאלו את האדם, למה פשעת, למה ציערת את בני ביתך, לא באת לבית לעבדך באמת, כי אין שיעור לטהרת הלב, כמו שאומר המסלת ישרים פרק הכנסת. מדוע לא למדת תורה - הרי פשעת. הוא יענה: לא. לא פשעתי ד

59 היה לי אונס "בית הדין, בבקשה תעזבו אותי ואל תתנו רשות למלאכי חבלה להענישני" יצעק "הייתי אנוס!". אבל מה לעשות, הבעיה שלו תהיה ש"אחת שאלתי מאת ה'" - הוא שואל על הנשמה שלו, ושואל חייב באונסין: "א"כ אין תירוצים!" יאמרו לו בבית דין של מעלה: "תירוץ אונס לא מתקבל כאן". אנו חיים בעולם כ"שואל" שחייב באונסין. א"כ, איזו חומת הגנה יש בידינו להינצל מעונשי החטאים, מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להינצל? ישנו פתח מפלט אחד "בעליו עמו לא ישלם" כי כידוע להלכה - אם הבעלים בתוך העסק - גם השואל פטור, כדברי המשנה הידועה: "השואל ושאל בעליה עמה או שכר בעליה עמה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם". א"כ העצה היא, כביכול, להכניס את בורא העולם בשותפות. "ושכנתי בתוכם - בתוך ליבו של כל אחד". ואז כאשר אדם משיג - שהקב"ה ישכון בתוכו - יכול לפטור את נפשו מאונס. כי "בעליו עמו לא ישלם"... בעל ה"שפת אמת" אומר את הרמז הזה לגבי בלעם הרשע שאמר )בפרשת בלק( "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" כלומר הקב"ה כביכול לא מסתכל על העבירות של עם ישראל. איך ולמה אינו מסתכל? כי "ה' אלוקיו עמו"! כפי שאמרנו "בעליו עמו לא ישלם"... הפלא ופלא. ואם כן, נבין גם, את בקשת דוד המלך מהקב"ה "אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' כל ימי חיי וכו'", הוא ביקש בקשה אחת גדולה עד מאד "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" ובכך - להיות כביכול שותף עם קב"ה ואז, הוא כבר במילא יקבל את ההגנה מפני הצרות "ביום רעה יסתירנו בסתר אהלו" למה? כי בעליו עמו לא ישלם" וימלט מכל המצוקות: "כי יצפנני בסוכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו". )שמעתי להסביר בנוסח שונה קצת: דוד המלך ביקש דבר אחד "שבתי בבית ה' - בעליו עמו" אך בתוך בקשה גדולה זו נכללים ממילא פרטים רבים נוספים, כי למי שיש את הקב"ה יש לו את הכל... אמר דוד להקב"ה: ממך למדתי שביקשת בקשה אחת גדולה ונשגבה הכוללת פרטים אחרים נוספים, תבעת מאתנו "יראת שמים" - הכוללת הכל. וזו אכן חכמה של דוד המלך ע"ה לדעת לבקש את הבסיס העיקרי שעליו בנויות מעלות רבות - שעמו מרויחים עולם ומלואו(. בעליו עמו / כולם - כהנים להיות קרוב ממש להקב"ה, זה התפקיד שלנו "בעליו עמו". שמעתי פעם סיפור מרב פלוני, כי רבאי בבית הכנסת בארה"ב קרה לו מקרה מוזר. ביום סיפור הצטרף למתפללים, כמידי שנה, יהודי המגיע לבית הכנסת פעם אחת בשנה. והנה, לקראת תפילת מוסף פסע האיש אל הרב "כבוד הרב, קח נא ש'יק של חמש מאות דולר - אני רוצה להיות כהן". הרב הביט עליו בתמיהה רבתי: "מה?!". היהודי שהמושגים שלו היו בכסף, והראש שלו היה רק בכסף, הבין שחמש מאות דולם הינם מחיר זול לרב כזה חשוב, ולכן הרב תמיה ושואל "מה?!". מיד הציע: "אני אכתוב ש'יק חדש על אלף דולר, פשוט, אני מעוניין להיות כהן - לפחות ביום כיפור זה. בשנה הבאה כבר נראה". הרב כמובן מיאן. והוא, במקביל, העלה את המחיר עד שהגיע לאלפיים דולר. הרב כבר לא היה מסוגל לשתוק פתח את פיו שנית: לא עולה בדעתי מחשבה, מה יכול להסתתר מאחורי בקשת, מדוע אתה מתעקש ורוצה כל כך להיות כהן, אילו היית בא להתפלל מידי יום ביומו ניחא, אבל...? האיש עם הארץ, השיב: "אגיד לרב את האמת. הסבא שלי היה כהן. גם אבי היה כהן. - רצוני להיות כמותם. גם אני רוצה להיות כהן". חייך הרב ואמר: נו, אם כן, זה יעלה לך רק חמש מאות דולר ותהיה כהן...". לא באנו להגיד בדיחות, אלא ההיפך, לאמר - כי אכן כל אחד יכול להיות כהן ללא כסף. בפרשת יתרו נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" נשאלת השאלה, איך אפשר שכולם יהיו כהנים, וכי אפשר לרכוש כהונה בכסף או בכל משהו אחר?! התשובה היא: כן. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" זו הייתה השיחה השמוע'ס הקצר, שמשה רבנו התבקש לאמר לעם ישראל לפני מתן תורה. מה באמת חשוב כל כך בשמוע'ס זה שהתייחד כהקדמה למתן תורה, עד שה' אמר למשה רבנו שיגיד את הדברים, ורק את הדברים הללו "לא פחות ולא יותר" מה טמון בהודעה שה' אמר ליהודים "ואתם תהיו ליו ממלכת כהנים וגוי קדוש"? אנו רגילים להבין לגבי קרבנות שהוקרבו בבית המקדש, כי חלק מהבהמה - מהקרבן עולה למזבח וכביכול נמסר לשמים לשולחן גבוה, והחלק האחר לא נמסר לגבוה אלא נחלק לכהנים, ויש קרבנות מסויימים שגם הבעלים מקבלים בשר מהקרבן, אך זו טעות. ה הגמרא אומרת "כהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו" הכהנים אוכלים על יד שולחנו של מקום. היינו, שכל הקרבן עולה ונמסר לשולחן גבוה, אלא שאח"כ, הקב"ה נותן קצת לכהנים המסובים על יד שולחנו, אבל אופן אישי ופרטי מאום אינו שלהם, אלא הכהנים מקבלים ממנו, מהקב"ה. רבותי. לקראת מתן תורה, הקב"ה הודיע לנו, תדעו לכם, כי גם אתם אמורים להיות כך, ככהנים!! להתקדש "גוי קדוש" ולאכול משולחן גבוה. תשמרו על התורה כראוי במדויק ותזכו כולם להיות ממלכת כהנים. ועד כדי כך חז"ל אומרים )במקום אחר( איך נראה שולחן של יהודי כשר "פתח הכתוב במזבח וסיים בשולחן, לומר לך כל זמן שבית המקדש קיים המזבח מכפר עליו, אבל אם אין בית המקדש, שולחנו של אדם מכפר עליו", השולחן שלי בבית יכול להיות מזבח, הלחם כקרבן והיין כנסכים. היהודים שנהיו "ממלכת כהנים" כל אחד מהם אוכל על שולחן גבוה, ישן בביתו של בורא העולם, הולך בחדריו, ומטייל בגנו, הוא בסך הכל תייר בבית של מישהו אחר... וזה קורה כאשר מקיימים את ה"בעליו עמו" את ה"ושכנתי בתוכם" ואם אתה תייר במלונו של ה', אתה לא תכניס לחדרים בדירתך דברים האסורים. אם הגוי )או כל מי שאינו שומר תורה ומצוות( ירצה לשווק לך חפצים שאינם לרצון ה', תאמר לו: מה אתה הגוי רוצה ממני, שאכניס לביתי כל מיני "מחלות" וכי אני בעל הבית כאן? לי, אין בית, כי מה שבטאבו הדירה רשומה על שמי, זה רק לענין מיסים וארנונה... הבית שייך להקב"ה ואין לי אישור יותר מאורח בעלמא, שלא מכניס לביתו של הקב"ה מה שאינו חפץ. )להגיד( דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה )כה, ב( הרבי רבי זושא הגיע פעם לעיר פלונית לשבות את שבתו. לא ידעו מי האיש ובוודאי לא שמעו עדיין את שמעו. חשבו כי הוא אורח שהגיע לעיירה ככל עוברי דרך שבאמצע הדרך שובתים בעיר יהודית, ותושבי העירה מקיימים בהם בשמחה מצוות הכנסת אורחים. מנהג העיר היה, שאחרי מעריב בליל שבת, הגבאי הממונה מסדר לכל אורח את מקומו לפי ראות עיניו מי יכול להתאים למי, ומי יקרא לשולחנו של מי. רבי זושא האריך בתפילה בדבקות רבה בצידי בית הכנסת, ולא שמו לב איליו. הגבאי סיים לחלק את האורחים והם התלוו לבעלי הבתים להתארח על שולחנם. אז סיים רבי זושא את תפילתו, ניגש אל הגבאי ושאל היכן יכול להתארח אמר לו הגבאי בכאב: "גוט שבת, עכשיו באים?... לא לקחתי אותך בחשבון, עכשיו נזכרת?!" כיון שמתפקידו של הגבאי לקיים את המצוה בשלימות, התאמץ, חשב ואז אמר: "אתה יודע מה, ראש הקהל שלנו, אצלו הבית פתוח. יושבים אורחים לרוב, שולחן מלא עניים, לשם אפשר ללכת. אבל אגיד לך, יש לי בעיה קטנה. כי יש לו תנאי קודם למעשה. הוא מעוניין שעל שולחנו יסבו רק לומדים תלמידי חכמים. מסתמא אתה תלמיד חכם - - -". אמר רבי זושא: "לא, אינני תלמיד חכם, אינני יודע ללמוד". - "אם כן, יש כאן בעיה, ראש הקהל לא יקח סתם אנשים". הגבאי הציץ שוב על פניו של רבי זושא ואמר "אתה וודאי אומר כך מענווה. משנה בדבורך..." "מה פתאום, וכי אשקר?! אני לא יודע ללמוד, אף פעם לא למדתי כדבעי". "אם כן יש לנו בעיה, מה אני עושה איתך? טוב, אתה יודע מה? אני אביא אותך ךראש הקהל, תעשה קידוש בשקט, תאכל בצד, לא ישימו לב אליך, ותלך". הוא הוביל את רבי זושא לבית ראש הקהל, הביא לו יין, הושיב אותו בצד, שלא ישימו לב, והכין אותו לעשות קידוש. רבי זושא נעמד לעשות קידוש, וכי אפשר לא לשים לב? הקירות רעדו בעת שהצדיק קידש על היין בקול רם ונשא: מי זה הצדיק הזה? הסתיים הקידוש, בעל הבית קם לקראתו והושיט יד ל'שלום עליכם': "מסתמא אתה תלמיד חכם". "אני 'עם הארץ' גדול". "לא יכול להיות". "לא קריתי ולא שניתי, הנני כלי ריק".

60 "אם כן למה אתה כאן? האם לא אמרו לך, כי אצלי בבית אוכלים רק 'לומדים'?!" שקט השתרר. רבי זושא השפיל את עיניו בדממה. "שמע, קשה לי להאמין עד כדי כך" אמר לו בעל הבית "יש לי הצעה, גם אם אינך תלמיד חכם, די לי אם תגיד איזה חידוש, ומה שתגיד טוב לי". "אני לא יודע, ואיך אתה יכול לבקש דבר שאיני יכול? מה את רוצה ממני?" "בכל זאת, תאמר משהו". "לא יודע כלום". "במשך השנים בוודאי שמעת משהו דבר תורה, תאמר בשם אחרים". "איני יודע כלום כלום". נהיתה במקום מהומה. בעל הבית הציע באדיבות נוספת: "אז תגיד משהו מהחומש". והוא השיב: "אבל אני לא יודע כלום!" בעל הבית שמע את הדברים והבין כי אינו יודע מאומה: "אם ככה! אין לי ברירה. קח את הרגלים ו'גיי געזונטערהייט' לך לחיים ולשלום..." הבאלעבוסטע שמעה מה קורה ונתקפה בבהלה: "לא אסכים! לזקור מהבית, מהבית שלי לא יזרקו יהודי! אם הגבאי לא היה מביא אותו ניחא, אבל הוא כבר כאן, לא יזרקו אותו בשום אופן הכריזה הגברת. מה יעשה בעל הבית? יש לו גדר שאינו מכניס מי שאינו לומד, והבאלעבוסטע שלו לא נותנת לסלק אותו נהיה בלאגן. נגש אחד האורחים אל רבי זושא ואמר לו: אתה עושה כאן עוגמת נפש גדולה. אל תהיה שוטה, תפתח חומש תגיד משהו וגמרנו". "מה אתם רוצים מהחיים שלי, נעבעך אני לא יודע כלום, לא מילה לא פסוק, כלום, רק להתפלל אני יודע ולומר תהילים. טוב תגיד משהו על תהילים, כי אם אתה לא אומר אתה מקלקל לנו את כל סעודת השבת". מכריז רבי זושא: "אתם יודעים מה, אני אגיד משהו על תהילים". נהיה שקט: "הוא הולך להגיד חידוש על תהילים. בא נשמע מה ה'עם הארץ' הזה הולך להגיד". פתח רבי זושא: "יש לי סתירה מ'הגדה של פסח' על 'תהילים'...". דבר כזה עוד לא שמעו מעולם... הטו אזנם כאפרכסת: "בהגדה של פסח אומרים 'זכר למקדש כהלל', אם כן זו ראיה מפורשת שהלל היה צדיק. אני לא יודע מי היה הלל, אבל אם לא היה צדיק לא היו עושים זכר... מסמתמא היה צדיק". "בסדר, היה צדיק, אז מה אתה רוצה?" שאל אחד האורחים. - "יש לי סתירה. בתהילים כתוב מפורש 'כי הלל רשע' )תהילים י(. אז מה באמת הוא היה, צדיק או רשע?" כולם פתחו בצחוק מתגלגל, כזו שאלה גויית לא שמעו מימיהם. ורבי זושא ישב על מקומו ברצינות, עם השאלה שלו. בעל הבית צחק יותר מכולם. דבר כזה עוד לא שמע מעולם. לאחר שסיימו לצחוק, שאל אחד הנוכחים בקול: "אולי ל'תלמיד חכם' הגדול, יש תירוץ על הקושיא?... "נו, נו, יש לך תירוץ על הקושיא החזקה הזאת?" שאלו היושבים את רבי זושא. - ""כן". ש ש ש...משתיקים את כולם, הקשיבו. -"התירוץ: הלל מה'הגדה' הוא ודאי צדיק והראיה, שאמר קודם לכן 'כל דכפין ייתי וייכול', הוא הכניס לביתו כל אחד, לא רק את אלו שלומדים, אם כן הוא באמת צדיק. כוונתו לשם הכנסת אורחים לשמה. אבל הלל שבתהילים, הוא רשע מרושע. מדוע? 'כי הלל רשע על תאוות נפשו' מה שעושה, נעשהרק בשביל הכבוד, בשביל גאוותו. ואם הוא רואה שהאורח לא תלמיד חכם ולא מתאים לכבודו, הוא זורק אותו מהבית. כל הצחוק התהפך. בעל הבית הבין מה שכולם לא הבינו ]ובעיקר, כי לבעל הבית, בנוסף לשמו הידוע בפי כל, קראו לו גם 'הלל'[. מיד הביא לאורח בשר ודגים וכל מטעמים, סעודת שבת כראוי. בעל הבית כבר הבין שלא מדובר כאן באיש פשוט. לאחר ברכת המזון הלך אחריו בשקט לבית המדרש, והתחיל לבכות לו שיסלח לו על מה שעשה, והתנצל כי לא ידע שהוא איש קדוש. ו -"אבל יש לי שאלה אליך: איך ידעת שקוראים לי הלל? כולם קוראים לי בשמי האחר. האם יש לך רוח הקודש?" קרא רבי זושא בתמיהה: "וכי לזושא יש רוח הקודש? זושא, ווי זושא! הרי עשית את העבירה הזאת ביום הזה, ואת העבירה הזאת ביום פלוני"... החל לפרט כמה עבירות למיניהן, כאילו על עצמו, אך היו אלו עבירות שבעל הבית עשה ראה בעל הבית, שהוא יודע בדיוק אלו עברות הוא עבר, הבין שבאמת יש לו רוח הקודש. בבכי גדול שאל אותו: "רבי, מא תקנתא" אני רוצה תיקון. -"תיקון זה לא אני. בשביל תיקון תסע לרבי למגיד הגדול ממעזריטש, הוא יתן לך תיקון". למדנו מכך, שיכול להיות שאדם עושה מעשי חסד ומצוות, אבל הם ל'תאוות נפשו', וזה לא לשמה כלל. כבר אמרנו, כי אם מעוניינים לזכות להשראת השכינה, בתוך האדם, יש צורך ב"לשם שמים", כי גם אם חובה לקיים מצוות אף שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל כדי לזכות להשראת השכינה, זה כבר משהו אחר לכך יש צורך בעשיה לשם שמים. )יחי ראובן( חצי גרם בתלמוד הירושלמי )ראש השנה פ"א ה"ג( אמרו, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזרה, רצה מקימה רצה ]אינה מקיימה אלא[ אחרים מקיימים אותה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזרה ומקיימה תחילה. מנין, שנאמר: "ושמרו את משמרתי, אני ה'" )ויקרא כב, ט(, אני הוא ששמרתי מצוותיה של תורה תחילה. אמר רבי סימון, כתיב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'" )יקרא יט, לב(, אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחילה. ופרש ב"מתנות כהונה" )ויקרא רבה לה, ג(, שהקדוש ברוך הוא המתין לאברהם אבינו )בראשית רבה מט, ז על פי בראשית יח, כב(. ובמדרש )שמות רבה ל, ט(, מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהלכו לרומי ודרשו שם: "מגיד דברו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל" )תהלים קמז, יט(, אין דרכיו של הקדוש ברוך הוא כבשר ודם, שהוא גוזר גזרה ואומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מה שוהא עושה אומר לישראל לשמור ולעשות. היה שם מין אחד. אחר שיצאו אמר להם: אין דבריהם אלא כזב. לא אמרתם שאלקיכם אומר ועושה, למה אינו משמר את השבת ]ומוריד גשמים משמים לארץ בשבת[, אמרו לו: רשע שבעולם, וכי אין אדם רשאי לטלטל בחצרו בשבת, וכל העולם כולו חצרו של הקדוש ברוך הוא. וכן אמרו )ברכות ו ע"א( שיש בחינת הקדוש ברוך הוא מניח תפילין, ואמרו )שם ז ע"א( שהקדוש ברוך הוא מתפלל. וזהו שכתב "בעל הטורים" )דברים יא, כו(: "ראה אנכי", ממני תראו וכן תעשו. נצטוינו ללכת בדרכי הקדוש ברוך הוא, מה הוא רחום וחנון אף אנו )שבת קלג ע"ב(, מה הוא גומל חסדים אף אנו )סוטה יד ע"א(. אבל הצדקה המעולה ביותר הי אמתן בסתר, עד שאמרו )בבא בתרא ט ע"ב( שגדול העושה צדקה וחסד יותר ממשה רבינו, שאילו במשה נאמר: "כי יגרתי מפני האף והחמה" )דברים ט, יט(, ובמתן בסתר נאמר: "מתן בסתר יכפה אף" )משלי כא, יד(. "כגון גדולי החכמים שהיו הולכים בסתר ומשליכים המעות בפתחי העניים )כתובות סז ע"ב(, וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא" )שלחן ערוך יורה דעה רמט, ח( - ואם כן, יש להבין איך מקיים הקדוש ברוך הוא מצות נתינת צדקה ב"מתן בסתר", הלא הכל יודעים שהכל מידו יתברך, ואין לנו משל עצמנו כלום! והתשובה כתובה בתחילת הפרשה: "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"... )שמות כה, א-ג(. והשאלה הראשונה, מהו "ויקחו לי תרומה", "ויתנו לי" מבעי ליה, לקיחה ונתינה הם שני הפכים. והלאה: "תרומה", פרש רש"י: "הפרשה יפרישו לי ממונם נדבה". פלא פלאים: אנו, נותנים לקדוש ברוך הוא נדבה?! אלמלא רש"י שכתוב, אי אפשר לאמרו! והלאה: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", פרש רש"י שוב, "לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב". כמה נדיבים אנו, שמואילים לתת לקדוש ברוך הוא תרומה! מישהו מבין?!

61 ואין מדובר בנו - המדובר בבני דור דעה )ויקרא רבה ט, א(, "שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל הנביא, כמו שהזכירו חכמים )מכילתא, השירה ג(" )שמונה פרקים להרמב"ם, פרק ד( - ואך לפני חצי שנה היו עבדים במצרים, עבדו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, מררו את חייהם בעבודת פרך. עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם ביד חזקה ובזרוע נטויה באותות ובמופתים והנחילם רכוש גדול, עצום ורב: "שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים" )בכורות ה ע"ב(. לא זו בלבד, אלא שאמרו )שיר השירים רבה א, נה. ורש"י שמות טו, כב( על הפסוק: "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" )שיר השירים א, יא(, כשם שהזהב נחמד ויקר מן הכסף, כך היתה ביזת הים גדולה משל ביזת מצרים. ועכשיו, נשאל: כמה יהודים יצאו ממצרים? שש מאות אלף, מגיל עשרים עד ששים. ארבעים שנות חיים. נסכים שיש להכפיל את המנין, עבור מספר הגברים. ובנדבת המשכן השתתפו גם הנשים: "ויבאו האנשים, על הנשים" )שמות לה, כב(. כמה יש לנו? כשנים וחצי מיליון איש. יפה. וכמה זהב הביאו? "ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלושים שקל, בשקל הקדש" )שמות לח, כד(. לשיטת רש"י, משקל הככר כארבעים ושנים וחצי קילוגרמים. שלושים ככר, כטון ורבע זהב. לחלק לשנים וחצי מיליון, כל אחד הביא חצי גרם זהב. חצי גרם, ממשא תשעים חמורים לובים טעונים כסף וזהב - שכל כולו מתנת שמים. וכשהקדוש ברוך הוא מבקש. ועבורם, כדי להשרות שכינתו ולכפר על חטא העגל הוא מבקש. והם נאותים ברוב טובם, ברצון טוב - ומצוינים לשבח: אח, אלו נדיבים! מישהו מבין?! אבל, אם נתבונן, נמצא שגם אנו כאלו - אמנם, אין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניו יתברך שצדיקים אנחנו ולא חטאנו. ועם כל זאת, בטוחים אנו שמקומנו בגן העדן מובטח לנו. ובדין, שהרי אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. אנו, לא כל שכן. אלו מצוות, למשל? ובכן, בראש ובראשונה, מאה ברכות ליום - טוב, הבה נתבונן, הקדוש ברוך הוא נתן לנו חיים, ובריאות, ותאבון בריא. השנים טוחנות והלוע בולע והאצטומכא מעכלת ומעבדת המזון למרכיביו ומחיה את הגוף. והקדוש ברוך הוא נתן פרנסה, וקנינו מצרכים והכנו מאכלים ערבים, ומכל זה נתנו לו - ברכה. ועבורה, מגיע לנו גן עדן. מה היא הברכה מול החיים והבריאות והשפע, אם לא חצי גרם מול תשעים חמורים טעונים ]שלא לדבר על הברכה עצמה, איך היא נראית. זהב טהור, אינה[ - ועליה, מצפים אנו לשכר! "נדבה, ברצון טוב"... זהו שנאמר: "ויקחו לי תרומה". ושאלנו, שהיה ראוי לומר: "ויתנו". לקיחה ונתינה הם שני הפכים - אמת, אבל זאת צריכים אנו להשריש, שאנו כל הזמן לוקחים ולוקחים. מקבלים כסדר, ובשפע, מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה - ונותנים כה מעט! נראה, שהמעט יהיה, לכל הפחות, "ברצון טוב", בנכונות - נראה, שתהיה לכל הפחות "זהב טהור"! אבל נשוב לשאלתנו הראשונה, איך מקים הקדוש ברוך הוא מצות "מתן הסתר". הנה, כך הוא מקימה. שהוא נותן ונותן, ומניח לנו לחשובה שהפשע בא מאליו, או כתוצאה מפעילותנו, מכוחנו ועוצם ידינו. שהבריאות, מאליה. והחיים, מאליהם. והפרנסה, מיזמתנו וכשורינו. והאוכל, מכספנו. ואיפה הקדוש ברוך הוא בכל אלו? "אכן אתה אל מסתתר" )ישעיה מה, טו(. כנדיב המשגר ארגזים מלאי כל טוב למעונו של עני ומסתתר מאחורי החלון, לשמוע מצהלות השמחה - אבל עלינו מוטלת החובה לגלותו ולהודות לו. כפי שספרו בגמרא )כתובות סז ע"ב( שמר עוקבא היה מניח בכל יום ארבעה זוזים לפני דלתו של אותו עני כדי לתת לו מתן בסתר, ואותו העני ארב לו כדי לגלות מי הוא מיטיבו - נגלה, ונודה. ונדע כמה הרבה מקבלים אנו, וכמה מעט מודים אנו. הלא "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, אין אנחנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות" - ז ונדע כמה מחשיבים במרום כל 'חצי גרם' של הודיה! )והגדת(. לקח התחש "ועשית מכסה לאהל ערת אילם מאדמים, ומכסה ערת תחשים מלמעלה" )שמות כו, יד(. ופרש רש"י )לעיל כה, ה( שהיתה זו חיה שהרבה גונים לה ]ולכן תרגומה: ססגונא, ששש ומתפאר בגוניו[ ולא היתה אלא לשעה. ויש להבין, שגם אם נבראה לשעתה עבור המשכן, הלא כבר נאמר שאין כל חדש תחת השמש )קהלת א, ט(, וכל הנסים שנעשו לישראל לשעתם הוכנו מראש ונבראו בערב שבת בין השמשות, כמו פי הארץ ופי הבאר ופי האתון, והמן והמטה והלוחות )אבות פ"ה מ"ו(, וקריעת ים סוף הותנתה מראש )שמות רבה כא, ו( ]ויעוין במהר"ל )"דרך חיים", שם, וב"גבורות השם" הקדמה שניה( בענין "יש סדר לנסים"[. ואם כך, מדוע לא נברא גם התחש בערב שבת בין השמשות. וראיתי רעיון נפלא בספר "היכל ישראל". שידועים דברי הרמב"ן זצ"ל )דברים יח, ט( שכאשר הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה, יש בה עצמה אמצעים לבטלה אם יצטרכו, ]ועל דרך שאמרו )ראש השנה יז ע"ב( שאם היו ישראל זכאים בראש השנה ונקצבו להם גשמים רבים והרעו מעשיהם, ירדו בים ובמדבר. ואם נקצבו גשמים מעטים והיטיב מעשיהם, ירדו בזמן ובמינון הנכון, וכמו שאמרו )תענית ד ע"א( שרסיסי גשמים הם הטובים ביותר לכל הגידולים[. ולדוגמא הביא מה שאמרו )"ספר יצירה" ב, ד(: "אין בטובה למעלה מ'ענג' ואין ברעה למטה מ'נגע'". שבשעת הצורך משנה הקדוש ברוך הוא צרופי האותיות כרצונו יתברך. וידוע המעשה )"אור מלא", פרשת לך לך, "שיחות חיים" כז ע"ב( שיהודי בא לפני השרף ממוגלניצא זצ"ל וספר שיש לו חולה אנוש בתוך ביתו, וכבר אמרו )בבא בתרא קטז ע"ב( שמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. בנוסף לכך התמרמר שהוא עני מרוד ואין בביתו לחם לאכול, ומאיפה יהיה לו להוצאות רופא ותרופות. אמר לו השרף: מעשה כגון זה מצינו בגמרא )תענית ח ע"ב( שהיה מקום בו שרר רעב ופרצה מגפה, ואמרו חכמים: נתפלל שיפסק הרעב, וממילא תפסק המגפה. כי אם נותנים שבע, לחיים נותנים. בתוך כך ספר שאצל זקנו המגיד הקדוש מקוזניץ זצ"ל היה מעשה כעין זה, שבאו לפניו על רעב ומגפה, ואמר: "רואה אני שנגזרה עליכם גזרת מות". נחרדו מאד. הוסיף ואמר: "מה אעשה, אטול את האות עי"ן ואוסיפה, וה'מות' יהפך ל'מעות'. כך תנצלו משתי הגזרות". ואמר: "ופסוק מפורש הוא )תהלים לג, יח(: "הנה עין ה' אל יראיו". ה' נותן ליראיו את האות עין. ועל ידה יפעלו "להציל ממות נפשם, ולחיותם ברעב"!"... ולעניננו, כשחטאו ישראל בעגל אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "לך רד כי שחת עמך" )שמות לב, ו(. התחנן עליהם, ושבו בתשובה, ונצטוו בעשית המשכן לכפר על העגל. שינה הקדוש ברוך הוא אותיות "שחת" וברא על ידן "תחש". ולפי שעה היה, כלומר נברא מהתשובה שעשו וקנו עולמם בשעה אחת. ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים )ברכות לד ע"ב(, עד שהיתה ששה ומתפארת בגוניה. וכלפי מה הדברים אומרים, כלפינו - להפוך כל רעה לטובה! ואספר - לעת זקנותו המופלגת התפלל ה"חפץ חיים" במנין שהתקבץ בביתו. כל ימות השבוע הגיעו בחורים מהישיבה, ובשבת התפללו עמו בני המשפחה. בליל שבת, לאחר התפילה, עברו על פניו להתברך ולברך. עבר נכד עם בנו הקט, כבן ארבע, אמר האב: "לך לסבא, אמור גוט שבת". צחקק הילד וטמן פניו במעיל אביו בחיבוק עז. חייך ה"חפץ חיים" ואמר: "אל תכריחו, בישן הוא. זו מידה טובה שנשתבחו בה ישראל )יבמות עט ע"א(". המשיכו ועברו, ונכד נוסף עבר עם בנו, רץ הפעוט וניער את ידו של הסב הגדול בצעקת "גוט שבת!" רמה. הפטיר ה"חפץ חיים": "עז פנים!" הלם! מי אינו מכיר את הקביעה הנחרצת: "עז פנים לגיהנם!" )אבות פ"ה מ"כ( - ושה"חפץ חיים", השומר פיו ולשונו, יתבטא כך על נינו! הבחין במבוכה שהשתררה, והסביר: "חלילה, אין כאן שמץ ביקורת ולשון הרע! אבל הצלחת החינוך תלויה בדבר אחד: חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה )משלי כב, ו(, ובאבחון טבעו של הנער. יש מי

62 שמוטבעת בו בישנות, ויש מי שנחון בעזות פנים. ואז, אם יחנכוהו לבישנות יתקומם ויתמרד. עליו נאמר: הוי עז כנמר - לעשות רצון אביך שבשמים )אבות פ"ה מ"ב(! זו מידה חיובית ובונה, אם רותמים אותה לטובה ולעבודת הבורא!" ובענין זה - בשעתו שכנעתי בחור מתיכון חילוני, שילך לישיבה לשנה אחת. שיכיר את המורשת, שיתחבר לשרשיו. שמע לקולי, ויותר לא היה בינינו קשר. כעבור זמן טסתי לחוץ לארץ. כשחזרתי אמרו לי: יש פה אדם שמתקשר בכל יום, שואל אם חזרת. מסרו לי את המספר, וטלפנתי. "אדון גלינסקי? מה עשית מהילד שלי?!" זה אביו של אותו בחור. "מה קרה", שאלתי. "תראה", הוא אומר לי, "אנחנו משפחה מסורתית, אוכלים רק מצות בפסח. הבן בא הביתה, ורוצה מצות של רבנים לליל הסדר! תבין, אני לא מדבר על הכסף, רק על השגעון!" מה עונים לאדם כזה?! אמרתי לו: "תבין. בגמרא כתוב, שלפני שהמשיח יבוא בן קם באביו ובת באמה וכלה בחמותה. זה, נתון. אתם משפחה מסורתית, אז תחליט בעצמך מה עדיף: שהבן יאכל מצות של רבנים, או שיביא גויה הביתה!" נו, שוין: "אשתי אמרה לי מראש שאין עם מי לדבר". אמר וטרק את הטלפון... )והגדת( כיצד מברכין "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים" )שמות כו, טו(, ואמרו במדרש )שמות רבה לה, ב(: לימד הקדוש ברוך הוא דרך ארץ לדורות. שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פרות, אומר לו: ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן אמר: לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פרות, אתם על אחת כמה וכמה! וכאן יש הוראה נצחית: גם כשאתה רוצה לבנות משכן לשכינה ולקדושה, להתקדש ולהתעלות, עליך לראות ולבחון שלא יהיה זה תוך גרימת נזק חלילה! משה רבינו זכה למחזה הסנה. הוצע לו להיות גואלם של ישראל ומנחיל התורה. איזו התעלות, לרום המעלה. אבל אם יהא זה על ידי פגיעה עקיפה במעמדו של אהרן שהתנבא במצרים, אם יאפילו עליו וישימו בצל, אזי: "שלח נא ביד תשלח" )שמות ד, יג וברש"י(. וסרב, עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שאהרן ישמח בגדולתו, ונאות! היה בבני ברק יהודי, איני רוצה להזכיר את שמו. היודע, יודע. נמוך היה, לא הגיע לכתפי. ספרו, איני יודע אם זה נכון, שיהודי ירושלמי ראהו לראשונה, שמח כל כך במצוה שנקרתה לידו. הרי זה דור של אוספי מצוות נדירות. את המצוות השכיחות, תלמוד תורה וחסד, כבר שבענו. בקש לברך עליו בשם ומלכות ברכת "משנה הבריות", ואף לזכותו בענית אמן. והרי הלה מפורשת היא בשלח ערוך )אורח חיים רו, ד(: כל דבר שמברך עליו, צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך. וזו שאלה בגמרא )ברכות נא ע"א(, שמאל מהו שתסיע לימין. על כל פנים, הגביהו מן הקרקע טפח )ברכות נא ע"ב(, וברך בכונה עצומה - וכבר אמרו )חגיגה טו ע"א( שלכל אחד חלק בגן עדן וחלק בגיהנם. זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחיב רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. אין לי ספק, שאותו מבורך, שכבר אינו חי, נטל חלק וחלק חברו בגן עדן. ואין לי ספר, שהמברך נטל בברכה זו שני חלקים בגיהנם! ח בשעתו, נשאתי דברים בכינוס תורני בהשתתפות הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל. ספרתי שם, שה"חפץ חיים" זצ"ל נסע לעיר רחוקה, להשתתף בשמחת הנשואין של אחד מתלמידיו בישיבת ראדין. כמנהג אותם ימים, לא נחוגו הנשואין באולם שמחות, אלא נערכו בבית הורי הכלה. בני המשפחה, החתן וחבריו, התכנסו לסעודת המצוה. בחדר המבוא עמד קיטון נטילת הידים. לפני שנטל ידיו, נכנס ה"חפץ חיים" למטבח. המתינו כולם מפני הכבוד, הבינו שמבקש הוא לברר אודות הכשות. למהדרין היתה. יצא, ומילא את הספר כדי שלישו, נטל עד פרקי אצבעותיו מרביעית מצומצמת. תמהו, אך לא העזו להדר יותר ממנו. כשישבו לסעודה, הזכירו כבדרך אגב מימרת רב חסדא )שבת סב ע"ב(: אני נוטל במים מלא חפנים, ומשפיעים עלי שפע טובה מלא חפניים... נענה ה"חפץ חיים" ואמר: "כשנכנסתי קודם למטבח, כסבורים אתם שנכנסתי לברר אודות הכשרות? טעות בידכם, האוכל כאן בחזקת כשרות הוא! נכנסתי לברר האם יש כאן שואב מים שממלא את החבית, והתברר שהעוזרת ממונה על כך, ונעזרת בביתה. המשכתי ובררתי: העוזרת אלמנה וביתה יתומה - ואני, איני חפץ במלא חפנים טובה, על חשבון אלמנה ויתומה!" זהו מוסר! נענה הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל ואמר: ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא )תענית ט ע"א( - בגמרא )בבא מציעא פו ע"ב( מוזכרת תביעה על אברהם אבינו עליו השלום, מדוע הביא לאורחים מים על ידי שליח, כמו שנאמר: "יקח נא מעט מים" )בראשית יח, ד(, ולכן גם במדבר ספק הקדוש ברוך הוא מים על ידי שליח, משה רבינו עליו השלום ]ועל ידי כך נסבב חטא מי מריבה, ולא נכנס לארץ. ואילו נכנס עמנו היה מלך המשיח )זוהר ח"א רנג, א( והיה בונה את בית המקדש ולא היה חרב )סוטה ט ע"א(. נורא, מה עלולות להיות תוצאות מעשה שיש עליו תביעה דקה מן הדקה![ ויש להבין, מדוע לא היתה תביעה רבה יותר. שהרי סוף כל סוף אין הבדל במים אם מביאם בעצמו או על ידי שליח. אבל כשרץ אל הבקר, נתן לכל אחד ואחד לשון שלמה בחרדל, בכזו טובת עין. וכשנתן לפניהם לחם היה זה משלש סאין קמח סולת. בסאה קמ"ד ביצים, ולשיעור הקטן הוא יותר משמונה קילוגרמים. ורק במים אמר: "יקח נא מעט מים". ובמידה כנגד מידה, היה ראוי שינתנו לעם ישראל במדבר מים במשורה - ואנו שנינו )תוספתא סוכה ג, ג( שהבאר סבבה את כל מחנה ישראל עד שהיו משיטים בה סירות בשני ערוצים, לימין ולשמאל, הרי שלא היתה על כך כל תביעה. ומדוע, משום שאמר "יקח נא", על ידי שליח. וכיון שכך אין לו להטריח עליו. שאין לעשות חסד על חשבון הזולת. וכמו שאמרו )בבא בתרא פח ע"ב(: "צדק משלך, ותן לו"! וסיפר לי אברך, שבבחרותו ישן בחדרו של הגאון הצדיק רבי יהודה סגל ממנשסטר זצ"ל, ושם לב שמכין ספל מים בקערה, אך מניחו מחוץ לחדר ובבוקר היה יוצא מהחדר ונוטל ידיו. איני יודע האם היה בהליכה יותר מארבע אמות, שהחמירו בו בזהר הקדוש כל כך, וסמך על דברי הרשב"א שכל הבית כארבע אמות. אבל הרי הזהירו שלא להציג הרגלים על הארץ בלא נטילה )"אגרא דפרקא" אות ט( - שאלו על כך, ותמה לשאלה: "הלא אני קם בעודך ישן, וקול הנטילה עלול להעירך! אין שעת דחק גדולה מזו, ובשעת הדחק התירו!"... זה מוסר! )והגדת( בדרך הדרוש ויקחו לי תרומה )כה, ב( עוד יש לפרש ענין ויקחו לי תרומה מצרים ונתקדשו, היינו דכתיב ויקחו לי תרומה בלשון קיחה, )פנים יפות( שאחז"ל ]תנחומא עקב יא[ משה שיבר את הלוחות כדי לעשות ישראל כפנויה שזנתה, קשה טובא דאם היו הקידושין ע"י הלוחות בשעה ויקחו לי תרומה )כה, ב( פירש"י לי לשמי וצריך ביאור דבתרומה שקיבלם בהר כדין שליח קבלה, מאי תועלת בשבירה כיון שכבר בעי לשמה יותר מבשאר מצות ואדרבה יעסוק אפילו שלא לשמה כו' נתקדשו, ואם היה כשליח הולכה א"כ אפילו אם לא ישתברו הרי היה כנזכר ונראה דבפרק הזהב פליגי רב ולוי בקנין סודר רב סבר בכליו של הזנות קודם אירוסין: ונראה מזה כדעת המפרשים שהקידושין היה ע"י מקנה וקיי"ל כרב והר"ן בפרק ק"א דקידושין הקשה לרב דס"ל כליו של ביזת מצרים וביזת הים, אלא שהיה בתנאי שיקבלו את התורה וכיון קונה דוקא ולא של מקנה ואפילו באדם חשוב ובקידושין מסקינן שנשתברו הלוחות בטלו הקידושין עד שנתרצה להם הש"י ע"י בנין דמקודשת אם נתנה היא לאדם חשוב בהאי הנאה דקיבל מינה. וע"ש המשכן, ופירשנו בזה מ"ש אהרן להם בפ' כי תשא ]לב, כד[ למי זהב ואין שכתב ליישב וז"ל דכי אמרינן דאדם חשוב כי מקבל מתנה מקרי הנאה הלשון מובן, ותו דהיה להם זהב הרבה מביזת הים, כמו שמצינו בבנין הני מילי היכא שמקבל מתנה גמורה אבל כשהיא ע"מ להחזיר אין הנותן המשכן שאמר מרבים העם להביא, אמנם הענין הוא לפי שביזת מצרים מתחשב בשביל כך ומשום דסתם ק"ס ע"מ להחזיר הוא דוקא בכליו של וביזת הים כקידושין ע"ת, וכיון שחטאו הרי הקידושין בטלים ואין הזהב קונה ע"ש ועיין בב"ח ח"מ סימן קץ שהוציא מזה דאם נותן ע"מ להחזיר שלהם, והיינו דאמר להם למי זהב אבל בנדבת המשכן שחזרו הקידושין לאדם חשוב לא מהני אע"ג דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אין הנותן למקומם וקנו ביזתהיםהרבו להביא, הרישתרומהזו על ידהקנואת ביזת מתחשב בכך ע"ש לעילוי נשמת ר' אברהם יהודה בן ר' אליקים געציל ז"ל נלב"ע ה' אדר תשנ"ו וכבר כתבו בתולדות יצחק ואלשיך ויקחו לי תרומה כי ראוי לומר ויתנו וכתבו דבאדם חשוב קבלתו כנתינה והנותן הוא הלוקח כ"ש בבורא ית"ש שנותנים לו כאלו לוקחים ממנו ע"ש והנה בכל המצות אם אומר הריני נותן פרוטה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ומתנתו מתנה ואף שהיא ע"מ להחזיר וה"ה כאן בתרומה אף אם נותן בשביל איזה פרס הוי נתינה אבל עדיין יקשה לנו היה לו לומר ויתנו כמ"ש בתולדות יצחק ואלשיך ולא שייך לתרץ כמ"ש המפרשים דנתינה לאדם חשוב הוי כקבלה כיון שהוא ע"מ להחזיר וכמ"ש הר"ן לכך פירש"י לשמי ושלא ע"מ לקבלפרס ואז שייך ויקחו כנ"ל וע"ש בספרקצוה"חסימןקץסק"ד. מ"מ ידמה כל איש בנפשו כי לא הצדיק עוד במעשיו עם בוראו ית'. אך יצפה כי יגיע למעלה כאשר נאמר בתחלת האות שאחר זה: )שב שמעתתא בהקדמה(

63 בס"ד פ ר שת תר ו מה מאו צרו ת אמ ו נים פ ני ני א מן ו ת פ לה ב פ ר שה הז כ רת שם ש מי ם ב מ ש כ ן ו ה ר אנ ו ב בנ י נ ו ו ש מ חנ ו ב ת ק ונ ו ר ומה (כה ב) ו י קח ו לי ת ו ע ש ו לי מ ק ד ש ו שכ נ תי בת וכ ם (כה ח) "'לי' ל ש מי" (ר ש"י). בא ור נ פ לא ב ד ב רי ר ש י ה ס ביר ר בנ ו מ איר אי ז נ ש טט ב על פנ ים מ איר ות : ב ג מ רא (ס וטה לח א) מב אר ש ב בית ה מ ק ד ש הי ו ה וג ים את שם הו י ה כ כ ת יבת ו, ו לא כ פי ש אנ ו ה וג ים א ות ו כ י ום : אד נ י. ו ז ו מ ש מע ות ל ש ון : ו י קחו לי ל ש מי, ש כ ן רק ל א חר ש י בנ ו בנ י י ש ר אל את ה מ ש כ ן י וכ ל ו הם ל הז כ יר את שם ה ב ש למ ות כ כ ת יבת ו. ה וסיף ו א מר ר בי ש מע ון ב צ ל אל נ י מן ב על מ שיב נ פ ש כ י על כ ך ר מז אף דו ד ה מ ל ך ב ת ה לים (קל א) : ק ולי ב ז מן ה ז ה אתיך הוי ה, אד נ - י ש מ עה ב מ מ ע מ קים ק ר מכ ו ן אנ י ב שם הו י ה רק ב מ ע מ קי ה לב ( כ פ סק ה ש ל חן ער ו ך או ח ק ו יתי הוי ה ק ו תה נ פ שי ק ולי אנ י מז כ יר אד נ י. ה א), ו א ל ו ב ומי חל ש י בנ ה בית ה מ ק ד ש ה וח ל תי מ ק ו ה אנ י ו ל ד בר ו ב מ ה רה ו אז א וכ ל ל ד ב רו כ כ ת יבת ו (הו י ה) אף ב פי. בנ ה ב ית ך ל שת ה רג לים אנ ו מ ב ק שים : מ וסף של ש ב ת פ לת א ורה י ש כ ב ת ח לה... ו ה ר אנ ו ב בנ י נ ו ו ש מ חנ ו ב ת ק ונו. ו לכ י שי ע תיד ל ר דת מן ה ש מי ם ל ה בין, ה לא בית ה מ ק ד ש ה ש ל כ שה וא בנ וי ד וע אנ ו מ ב ק שים : ומ ומ ת קן (ר ש י ס כ ה מא א) ו ש מ חנ ו ב ת ק ונו? ב אר מ ה רי ל ד יס קין : כ יו ן ש בנ י ת בית ה מ ק ד ש היא א חת מ מ צו ות ע שה (סה מ ל ר מ ב ם מ ע כ) בו דאי ת וכ ל מ צו ה ז ו ל ה ת ק י ם אף ל ע תיד לב א; (ס וטה ט א, ע פ ר ש י שם) כ י ז מן מה ק דם ו כ יצד? ב ג מ רא מב אר ה ח ר בן ש קע ו ד לת ות בית ה מ ק ד ש ו נ ג נ ז ו ב מ ע מ קי ה א ד מה. י שי, ל ומר כ י ל א חר ש י רד בית ה מ ק ד ש ה ש ל ו אם כ ן י ש ק ומם, א ותם ב מ י ת ג ל ו ש ע רים א ל ו ל עינ ינ ו. ובכ ך ש אנ ו נ ק בע י ח שב לנ ו כ א ל ו בנ ינ ו את בית ה מ ק ד ש כ ל ו. כ מב אר ב ג מ רא ק וב ע ד לת ות ב בי ת של ה פ קר קנ א ו. (ב ב נג ב) ש ה ז את א שר מ ב ק שים אנ ו ב ת פ לה על בנ י ן בית ה מ ק ד ש : ה ר אנ ו ב בנ י נ ו ב יר ידת ו בנ וי מן ה ש מי ם, ו ש מ חנ ו ת ותיו, ש כ ך י ח שב לנ ו כ א ל ו ב ת ק ונו ז כ נ ו ל ק ב ע ב ו את ד ל בנ ינ ו א ות ו ב ע צ מנ ו. כ תנ ות א ור ; פנ ינ ים י ק רים כ אן ה מק ום ל צ י ן כ י אף בז מן ז ה ש בית ה מ ק ד ש ש מם כ ולים אנ ו ל מ לא ח סר ונ נ ו ב ענ י ת א מן בכ ו נ ה. ו ונ ותינ ו י ב ע ט ורים ( ד ב רים כד ב) ש ה ט עם ש : ג ד ול וכ פי ש כ תב ב על ה י ותר מ ה מ ב רך ( ב רכ ות נג ב), ה וא מ ש ום ש הע ונ ה הע ונ ה א מן ימ ט ר י ה הו י ה ( א מן בג וב הג י תו כ ולל את שם ה בכ ת יבת ו א מן ( אד נ י ). אד נ י ), ל ע מת ה מ ב ר ך ש מז כ יר ו רק כ הג י תו **** נ וסף על ד ב רי ר ש י א מר ר בי מ שה ש למ ה לו ינ ז ון בא ור צ ובה : ה ג א ון מ פ ר ה לכ ה מפ ר שת היא ב ג מ רא (נ ד רים י א, ע פ ש ל ה פ ס חים רנז) כ י לה ק ר בן לה ו לא : ל ומר : ה מ ק די ש ב ה מה ל ק ר בן צ רי ך לה, ו נ מ צא מז כ יר שם ק ר בן, ש מא י מ ות ל א חר ש י ז כ יר ש מי ם ל ב ט לה. ו י ש ל פ ר ש את ד ב רי ר ש י כ י בא ל ל מ דנ ו את ר ומה ל מ ש כ ן : ת ח לה ו י קחו לי ה נ סח ה רא וי ב ה ק ד שת ת ל ש מי (לה ). (ה ק ד ש) ול א חר מ כ ן : ר ו שים, עמ קסג ש ו ת ח שק ש למ ה ד ח ובת ה ש תפ ות ב בנ י ן בית ה כ נ סת ר ומ תי (כה ב) מ את כ ל אי ש א שר י ד ב נו ל ב ו ת קח ו את ת ס ופר, יט ש - ר וז נ ב וים ת ל מיד ה ח תם ד ר ש ר בי מ שה לי ב ל ב ורג : מ ד י נ י פ ר ש ה וצא ות בו דאי הי ו מ בנ י י ש ר אל אנ שים ש י כ ל ו ל שאת בכ ל א וצר ות ה כ סף ו ה ז הב ש נ טל ו מ ב ז ת מ צ רי ם. בנ י ן ה מ ש כ ן, ב של ת ורה ו כ ת בה כ י לא ת נ תן ה ז כ ות ל יח ידים, ל מר ות ז את ד ק ד קה ה ה ובא ר ומ תי. ו כ מ ע שה ש מ את כ ל אי ש... ת קחו את ת א לא : א חד הי ה ב ונ ה בית ה כ נ סת י פה, ל ה לכ ה ב ס פר ח ס ידים (תקג) : ו רצ ו ה ק הל ל תת ע מ ו ול ה ש ת תף ע מ ו ב מע ות. ו לא ר צה כ די ש י הי ה ל ו ולז רע ו לז כ ר ול שם, ו כ לה ז רע ו. א מר ות ה ת קנ ה ג ד ול ה ל א מן בכ ו נ ה י ומא ד ה ל ול א של ה מ ק בל בשב ק ב ב א דר י ח ול יע א א פ יר ש ז ה קד ו ש ר בי מ איר ה כ הן פ יקים. וב על א ור צ ד ג ורי ה א ר י ה קד ו ש, מ ע ורר ר ב ות על א וד ות ח י וב ד ו שים ב ס פ ריו ה ק ה כ ונ ה ב ענ י ת א מן. יע ת קנ ה יקים (א שר י צר ב) אף ה צ ב ס פר ו א ור צ ד ה ועיל ל ד בר, וז ה ל ש ונ ו : ג ד ול ה ש י ש ב ה כ די ל כ ל א דם י הי ה ל ו ז ה ה כ תב בת ו ך ס ד ור ש ל ו אמר א ו על ה כ תל ב ש עת ה ת פ ל ה, ו כ ך י ב ש עה ש מ ת חיל ל ה ת פ ל ל : לת ך מ ה רי ל ד יס קין עה ת, ב ה ע 'מ אה ב רכ ות' ב שנ י ם ר ומה" (כה ב) ו י קחו לי ת ר ומה טמ ונ ות ב ז הר (ו י ק הל ד א) מב אר כ י ב מ לה ת ק וב עם ומ כ ך ס מכ ו חכ מים ב א ות י ות ת רי מ מ אה, ה ד ולה ל עי ן בינ ונ ית א חד ר ומה ג את שע ור ת מ ח מ שים. נ וסף טמ ון כ אן : ת רי מ מ אה כ ל ה וסיף כ י ר מז ו י ש ל א חת מ מ אה ה ב רכ ות ה נ א מר ות בי ום, צ ריכ ה ל ה א מר ומ שנ ה ו ע ונ ה א מן, ש כ ך ה ב רכ ה ב שנ י ם : ה א חד מ ב ר ך נ ח ש בת ל ב רכ ה כ ה לכ ת ה. פנ ינ ים י ק רים ה ח ד ש ר ומ תם ל מ ש כ ן בנ י י ש ר אל ב רכ ו על ת ר ומה א שר ת קח ו מ א תם ז הב ו כ סף ונ ח שת" (כה ג) ו ז את ה ת (ח ג י ב לי ה כ סף ו לי ה ז הב נ אם ה צ בא ות כ ת וב מפ ר ש ה וא : א שר ת קחו מ א תם? ח), ו כ יצד נ א מר כ אן : ל ודז : נ וב ס קי מ י וסף פ צ פ ר ש ר בי ב מ סכ ת ב רכ ות (לה א ע פ ר ש י שם) ד ר שה ה ג מ רא מ ל ש ונ ות ס וקים, כ י ק דם ה ב רכ ה נ ח שב ה מ אכ ל כ ה ק ד ש ש אס ור ה פ ע ובר ה מ אכ ל ל ר ש ות ו ל א דם ל הנ ות מ מ נ ו, ו רק ל א חר ה ב רכ ה של ה מ ב ר ך. ו ה נ ה, ב אר ה ר שב א ש על מ צו ת ה צ ד קה אינ נ ו מ ב רכ ים, כ י י ש ל ח ש ש ש מא לא י ח פ ץ ה מ ק בל בנ ד ב תנ ו רב ו נו של עו ל ם, גלו י ו י דו ע ל פ ני ך ש א ני ב שר כ ו נת א מן ו כ רדאם, ו י. ו אין בי כ ח ל כ ון מ ל פ ני ך ש ת הא עו ו ב כ ן י הי רצו ן עם כ ו נת א מן מל ה כ ו נת א מן ש לי ה יו ד עים ל כ ון ע נ י או תם ה ש רי דים א מן בכ ונ ה ל כ תל א מן כ ראו י. ב רכ ה. ר ומת ה מ ש כ ן לא הי ה ( ש ו ת, א יח). לא ור ד ב ריו, מ א חר ש ב ת ש י ך ח ש ש ז ה, בו דאי ב רכ ו י ש ר אל ט רם נ תינ ת נ ד ב תם. ש ותם ( כ מב אר ב ג מ רא שם), ב רכ תם ה פכ ה את ה נ ד בה ל הי ות ב ר א שר ת קחו מ א תם. ת ורה ו כ ת בה לג ב יה : ול פיכ ך ד ק ד קה ה י וסף פ ר דס ש מ ו ש ב מ שי ל פר וכ ות בית ה כ נ סת ת ול עת שנ י (כה ד) ותכ לת ו א ר ג מן ו י וצא מ ג וף ו לא מ צינ ו מ שי בנ ד בת ה מ ש כ ן, ל פי שה וא ת ול עת, ו לא הכ שר ל מ לאכ ת ש מי ם א לא ד בר ה ש רץ שה וא ה ת ול עת א לא מ ת ו ך ת ול עת ה שנ י אינ ו מ ג וף ה טה ור... ו צ בע ת ול עת בת וכ ם (ר בנ ו ב חי י, ל עיל פס ג). ג ר ג רים ש ה ס ופר : מ ד ב רי ה רמ א (או ח קנג כא) מ ש מע ש כ ל ת מ ה ה ח תם ח מר ה אס ור ב ש מ וש ב מ ש כ ן וב מ ק ד ש אס ור ב ש מ וש אף נ והג ים בי מינ ו ל ה ש ת מ ש ב מ שי ב בית ה כ נ סת; כ יצד אפ וא י וצא ב א ל ו? ל צ רכ יו של בית ה כ נ סת, כ מ ע ילים, פר וכ ות ו כ ח ל וק נ פ לא על ענ י ן ז ה כ תב ר בי בר ו ך א פ ש טין מ פינ סק : י ומן, כ יריע ות ת וצר ה חי ה וא תנ אי ב ק מ צו ות ש ה ש מ וש ב ש ותן דו קא ד ומה י ש ל ה ק פיד ל ע ש ופר, ת פ לין ו כ ה מ ש כ ן, צ ומ ח א ו י וצא מן ה מ מין טה ור. א ך מ צו ה ש נ תן ל ק י מ ה אף ב י וצא מן ה חי י כ ול ה וא ד ומם, אם ב חר ה א דם ל ק י מ ה ב מן ה ב ור ה אף ב מין ט מא. ל ה ש ת מ ש ב ע ימה ת ורה ת מ ס ופר או ח לט; ש ו ת ח תם י ג לה לן ט ע מי ד ב ת ר יסר נ ה מי ו נ ת ת על ה ש ל חן ל חם פנ ים ל פנ י ת מיד" (כה ל) ב ודה ה נ ע שית י ש ל ה בין : ה לא ב פ ר ש תנ ו לא ה ת פ ר שה ה ע בכ לי ה מ ק ד ש, כ י אם א פן י צ יר תם. מ הי ה ס בה ש י צ אה ב ודת ל חם ה פנ ים מן ה כ לל? ו ע וד י ש ל ה בין, מ פנ י מה ע ת ורה כ י ל חם ה פנ ים י הי ה מ נ ח על ה ש ל חן ה ק פ ידה ה ל ומר : ל לא ה פ סק של רג ע (מנ ח ות צט ב)? ת מיד, כ ג ור ביץ יח ר בי א ב ר הם א ית יאל מ ת ו ך ת מיה ות א ל ו ה וכ ש ל יט א את ה י ס וד ה מ ח ד ש ש ש מע מ א ביו ר בי מ שה : ב ודה ה נ ע שית בכ לי, א לא כ כ לי ל חם ה פנ ים אינ ו מג דר כ ע ד וע ה ת פ ר שה (ה ש ל חן) ע צמ ו. י ס וד ז ה מ ס ביר ה יטב מ ב ודת ל חם ה פנ ים בת ו ך פ ר שת ע ש י ת ה כ לים, ו כ ן מ פנ י מה ע ע ליו ל הי ות מ נ ח על ה ש ל חן ת מיד. י ס וד ז ה מ ס ביר אף את ב ק שת ה א ר י ה קד ו ש ב פ י וט א ס דר ע וד תא ב צ פ רא ד ש ב תא י ג לה לן ט ע מי ד ב ת ר יסר ל ס א ורה ט ע מ ה של מ צו ת ל חם ה פנ ים מפ ר ש נ ה מי ; ה רי לכ ד וע (ר אה ר מ ב ן ל עיל פס כד) : מ ה ש ל חן נ ש פע ש פע לי ב ו י ש ורה על כ לי ר יקן, ש ב טי י ש ר אל, ו כ יו ן ש אין ה ב רכ ה ה ע מיד ו ע ליו י ב ל ח מים. ב ק שת ה א ר י היא ש ת ת ג לה לנ ו ה ס בה ש ה ש ל חן ו ל חם ה פנ ים חד הם, ב ש ונ ה מ י תר כ לי ה מ ק ד ש. א ור א ב ר הם

64 ת ע נה אמ ו נים מ בט על ס דר ה ת פ לה ק ר יאת ש מע פ ר שת ו א ה ב ת (ט) ח שיב ות ה כ ו נ ה ב מ צו ת ה ת פ לין יב ות ה של מ צו ת ה ת פ לין, ד ק דק ו חכ מים עד מא ד ומ ח ש כ ח לק מ ג ד ל תה ב כ ו נ ה ה נ ד ר שת ב ה נ ח תן. כ פי ש פ סק מ רן ב ש ל חן ער ו ך (כה ה) : י כ ו ן יח א ר בע פ ר ש י ות א ל ו ש י ש ב הם ב ה נ ח תם ש צ ו נו ה קד ו ש בר ו ך ה וא ל ה נ ר וע כ נ ג ד ה לב, ו על הר א ש כ נ ג ד ה מ ח, כ די י ח וד שמ ו ו יצ יאת מ צ רי ם. על ה ז מ ורים על י ח וד ו, ו א שר ל ו ה כ ח ש נ ז כ ר נ סים ו נ פ לא ות ש ע שה ע מנ ו, ש הם י ש ע בד ל ה קד וש ו ה מ מ ש לה ב ע לי ונ ים וב ת ח ת ונ ים ל ע ש ות ב הם כ רצ ונ ו. ו בר ו ך ה וא ה נ ש מה ש היא ב מ ח, ו ג ם ה לב שה וא ע קר ה ת או ות ו ה מ ח שב ות, א ותיו. ב ורא ו י מ עיט הנ ובז ה י ז כ ר ה ט ולי מן ה רא ש ונ ים ב ס פר ו מ ל מד נ וקב כ תב על כ ך ר בי י עק ב אנ מ וסר יחין ת פ לין... ו לא י על ו על ר ואה כ מה אנ שים מ נ ה ת ל מ ידים (ו א ת ח נ ן) : ו אנ י י שים ב כ ו נ ה ה רא ש ונ ה בם, ו אין ל בם מה ש כ ת וב בם. כ ל ש כ ן ש אינ ם מ ר ג ג ור תם... ש פ ע ל תם ה בל. ו ה רא וי לכ ל א לה א לא כ מ ת ע ס קים ה מג ל ג לים ח מ ש כ יל ש י ע שה ה מ צו ה בכ ל ל ב ו כ ד ר ך כ ל ב על מ לאכ ת מ ח ש בת... ו כ ן ומז וז ה, ת ח לה י ש ל ו ל ד עת מה ש כ ת וב ב ו ו א ח ריו י דע ה מ ק י ם מ צו ת ת פ לין ו י ת ב ונ ן כ י הם לא ות ולז כ ר ון. ק ש רי ה ת פ לין לז כ ר ון ה מ צו ות לג בי ק ש רי ה צ יצית ש ת פ ק ידם ל הז כ ירנ ו את מ צו ות ה, כ תב ר בנ ו מ שה א ל שי ך ( ב מ ד בר טו לט) כ י כ פי ש ה ק שר לא י ז כ יר ל א דם ד בר אם לא כ ו ן י ועיל ו ל מי ש אינ ו מכ ו ן ב ק ש ירת ו לז כ ר ון א ות ו ה ד בר, כ ך ק ש רי ה צ יצית לא י וסף שא ול נ תנ ז ון אף י ש ת ה לז כ ר ון מ צו ות ה. בא ות ו ענ י ן פ ר ש ר בי ב ל ב וק ש ר תם לא ות על י ד ך ש ת ק ש רן על בנ וג ע ל מ צו ת ה ת פ לין, אם ת ק י ם : י ד ך בכ ו נ ה ש ת הי ינ ה ל ך ל א ות, אז י ו הי ו לט טפ ת בין עינ י ך י עמ ד ה ז כ ר ון ( ד ב רי ת מיד מ ול עינ י ך. א ך אם לא תכ ו ן ב ה נ ח תן, לא ת ז כ רנ ה ל ך ה ת פ לין ד בר שא ול ע קב). ג ורי ה א ר י ב ס פר ו א ור א פ ירש מ ע ב דה מ פ ל אה ה ביא ה מ ק בל ר בי מ איר פ ע ולמ ו בג יל צ עיר. צ ד יקים ( ת ק ון ה ת פ לה ו) : א חד מ ת ל מ ידי ר בנ ו ה א ר י נ פ טר ל ל א חר כ מה שנ ים ה ת ג לה ל ר ב ו ב חל ום, וכ ש ש אל ו ר ב ו על מ ע מד ו בג ן ע דן ה שיב כ י מ צב ו ט וב מא ד, א ך על ענ י ן א חד ד ק דק ו ע מ ו ב ש מי ם : על ש כ ש הי ה ל מ ען לא נ יג ע ל ריק ו לא נ לד ל ב ה לה רג יל מ ג יע ב ת פ לת ש ח רית ל תב ות : ומ ת ו ך כ ו נ תו ה ר בה הי ה ד ו שה ו נ ש ג בה היא, הי ה לכ ו ן ב הן מא ד, כ י ת פ לה ק יח ד ע ת ו מן ה ת פ לין ש בר א ש ו. מ ס מ מ ע שה ז ה נ וכ ל ל ק בל מ שג על ח שיב ות ה כ ו נ ה ב ת פ לין, כ י אם קד ו ש ש כ ז ה א ות ה ש עה, על א חת יח ד ע ת ו אף ש ח שב מ ח שב ות ק ד שה ב נ ת בע על ש ה ס יח ד ע ת ו ל מ ח שב ות ז ר ות. כ מה ו כ מה ה מ ס ובז את ב אר ה רב ה קד ו ש ב על ב אר מי ם ח י ים (מ ש פ טים) את ד ב רי ה ג מ רא ומז וז ה ב פ תח ו (מנ ח ות מג ב) כ י כ ל מי ש י ש ל ו ת פ לין בר א ש ו, צ יצית ב בג ד ו, ר ואים אנ ו ר בים ש נ הג ו כ ן, ו לא א ורה ה לא מ ב טח ל ו ש לא י ח טא. ש ה נ ה לכ נ ש מר ו מן ה ח טא? א לא, ל פיכ ך ד ק ד קה ה ג מ רא לכ ת ב בר א ש ו ו לא על ר א ש ו, ל ל מ דנ ו כ י אין ט עם ב ה נ ח תן על ר א ש ו ב ל בד, א לא י ש לכ ו ן ב הן כ רא וי, בר א ש ו. ש וח ש יחת ח לין ב ת פ לין ל ה ש מר מ ל יט ש וב ה ת פ לה ש י ס דה את ב ר ד י ע. ר בי ד ולי ה צ ד יקים ו ה מ ק ב לים בד ור ו הי ה ה מ ג יד ה רב ה קד ו ש ר בי א ל יעז ר ל י בר מ ב ר ד יט ש וב ז מ ג מ ואל א ש כ נ ז י הי ה נ כ ד נ ולד ל א חת ה מ ש פח ות ה מי חס ות ש בי ש ר אל. א ביו ר בי א ב ר הם ב ר ש ל י בר צ ומן של ג ז ר ות י ע, א שר נ ע קד על ק ד ו ש ה ב ע ר ו פ ולי ז א וס ט לקי ר בי ש מ ש ון מ ה ג ה ק ה מ ק בל ה א ת ח ו ת ט, ו א מ ו הי תה נ כ דת ה קד ו ש ר בי י ח יאל מ נ מיר וב א שר אף ה וא נ ע קד על ק ד ו ש ה בג ז ר ות ת ח ו ת ט, הי ד. מ ול ד ת ו, ו ה תי שב ב עי רה ב יס ט רי יך אקא עיר א ותן ג ז ר ות ק ש ות ג לה ר בי א ב ר הם מ ק ר ב ע קב ות א שית שנ ות י לד ות ו ה תי תם ר בי ל י בר נ ולד ל ו ל עת ז קנ ת ו בנ ו ר בי ל י בר. ב ר ה סמ וכ ה ל ב ר ד יט ש וב, שם ה ורי ש ל ו סכ ום כ סף רב ש ב א מ צע ות ו ה ר בה ל ע ש ות צ דק ות ו ח ס דים עד ב לי מ ס פר. מ א ביו, א שר ע ובד את ה ב ת מימ ות מ פ לג ת. ב מ ש ך ר ב שע ות ה י ום נ תן הי ה ל רא ות ו ל ומיו הי ה ר בי ל י בר מ ש חר טל ע ב ודד ו נ ס תר ב ודת ה, ת ו ך שה וא מ ת ת ורה וב ע ע וסק ב ד בק ות וב ח שק ב ש והה ב י ער ה סמ ו ך ל ב יס ט רי יך, י ותיו. ומ ב ר ע ולם מ ה ר ותיו פ וק דים את ח צר ו ל ה ת ב שם מ נ עם ז יו א מ ב ער ב י מיו של ר בי ל י בר ה כ יר ו ר בים בג דל ות ו, ו ה ח ל ו ש ועה ו ר ח מים. ר בי ל י בר ז כ ה ל א ריכ ות י מים מ פ לג ת, ו נ פ טר בן מ אה ו של ו ש ול ה ו ש ע מ פיו ב ד בר י שנ ים. נ ורא ה וד אף נ מ סר נ ודע לד ור ות כ ר בי ל י בר ה ג ד ול מ ב ר ד יט ש וב. ס פ ור כ אמ ור, שמ ו של ר בי ל י בר נ ודע ר בי ח י ים ל י ב רז ון ב ס פר ו א רץ ה ח י ים (עמ לג) : ב ה ק שר לכ נ וי ז ה, ו כ ך מ ס פר נ כ ד ו, ה מ ל קט ה ב ש עה ש ה תי שב ר בי א ב ר הם א ביו של ר בי ל י בר ב עי רה ב יס ט רי יך, ע די ן לא הי תה ה עי רה ב ר ד יט ש וב נ וס דה שנ ים ר ב ות ל א חר מ כ ן, מ ע בר ל נ הר ה סמ ו ך ל ב יס ט רי יך, ב ש טח ה י ער ש ב ו ק י מת על ה מ פה. היא ע וריו. ב ודד מ אז י מי נ נ הג ר בי ל י בר ל ה ת צ ומים של ה ד כ ס מ ב יס ט רי יך, פ ריץ ר שע ו ש ונ א י ער ג ד ול ו ר חב ז ה הי ה רק א חד מ נ כ סיו ה ר בים ו ה ע צ ומים ו ה ע צימ ו את ג או ת ו עד ב לי שע ור. י ש ר אל, א שר נ כ סיו ה ר בים הנ יב ו ל ו רו חים ע ז ותיו כ שה וא מ ל ו ה ב ח בר מ ר עיו, פ ל ג ת בי ום מן ה י מים י צא ה ד כ ס מ ב יס ט רי יך ל ס י ור מ קיף ב ש ט חי א ח ק ודם, אף הם ש ונ אי י ש ר אל כ מ ות ו. מ ו שים מ כ ף רג לם ו עד ק ד ק וז קים ח ע וסק ב ורה סמ ו ך ל ק ר חת ה י ער ש ב ה ע מד ר בי ל י בר, כ שה וא מכ תר ב ט לית ו ות פ ליו ו ה ג יעה ה ח ס וסיו של ה ד כ ס ח ש ו ב ק ד שה ב ת פ לת ו. ו ה נ ה, כ חמ ור ו של ב ל עם ש ר אה מה ש לא ר אה אד ונ יו, כ ך ומ י ד נ ס ב ו ל אח ור וב ק ש ו ל ה מ לט, ת ו ך ש הם מ ט ל ט לים את עג לת ו של ה ד כ ס ו את ח ופ פת על ה מק ום, ה נ וס עים. מ ות יהם של ה נ ו שית עד ש כ מ עט ה ת פ רק ו ע צ תכ ל ת ה ה א נ וס תם ה מב ה לת. ה ד כ ס י צא מן ה עג לה כ שה וא ס וסים מ מ בק שי ג ד ול ה צ ליח ו ה ק וז קים ל עצ ר ב עד ה ס וסים. עד ומ י ד פ קד על ח בר מ ר עיו ל רא ות על מה י צא ק צ פם של ה ר ועד כ ל ו מ ה חו י ה ה מ ט ל ט לת, ע ומד בת ו ך ה י ער עט וף ב בד ל בן, נ ורא ה ודי ב על מ ר אה קד ו ש ו ש ובה ב פ יהם; י מ ה רה שב ו ה לל ו כ ש ה ת ס וסים. ג ורם ל ב ה לת ה מו ת ש א חז ה ב נ ורא ה וא כ נ ר אה ה ול לא ז יע. מ ר אה ו ה ל לא נ יע ב ורת ה ק וז קים ל ה כ ות את ר בי ל י בר ח מת ו של ה ד כ ס ב ע רה ב ו עד ל ה ש חית, ו ה וא פ קד מ י ד על ח ש וט יהם עד מו ת. ה ק וז קים מ הר ו ל ע ש ות כ ד ב ריו, ו ה כ ו ב ר בי ל י בר ש ע מד ב ת פ לת ו מ כ ה א חר מ כ ה, ב ימה כ ל ה. ח ורה ה א ד ש ותת מ ג ופ ו, ו ט לית ו ה צ עד ש דם רב ה חל ס ופג ט וע ב מק ומ ו, נ ותר נ א ות ה עת לא מ ש ר בי ל י בר מ ת פ לת ו. ה וא ל פ לא הי ה ב עינ י ה ק וז קים, כ י כ ל את ה מ כ ות ל לא נ יע, ו אף הג ה לא נ פ לט מ פיו. ג ם כ ש דם רב ש תת מ מ נ ו, לא ה ש מ יע ו ל ו אנ חה ק לה. הכ יצד י תכ ן ש אנ ו ה כ ינ וה ו ו ש אל וה ו : כ ות יהם, פנ ו ל ד כ ס א ותם כ ל כ ך, עד ש הם ח דל ו מ מ ה ד בר ה מם לקים ש ותק? אין ז את א לא כ י מ ל א ך א מ כ ות ר ב ות ו נ מ רצ ות כ ל כ ך עד ש דם רב ש תת מ ג ופ ו, ו ה וא ה וא. ה ד כ ס ב טל את ד ב ר יהם בח סר אמ ון, א ך מ הר ל ה ס ת לק מ ה מק ום. בין כ ך ובין כ ך ס י ם ר בי ל י בר את צ ומים ש ה ס ב ו ל ו פ צ עיו. בק שי רב ה וא שב ל בית ו, וז מן רב א ר ך עד ת פ לת ו, ו רק אז ח ש ב כ א בים ה ע ש ה ח לים. כ ותיו, ה ד כ ס ה ל ך ו נ ח לה. ב ת ח לה לא י כ ול אף ה ד כ ס ה ג יע ל ט ירת ו, א לא ש בע וד ר בי ל י בר מ ח לים מ מ אלית, מ שם ל רג ל י מין ול א חר הי ה ל הנ יע את י ד ו ה י מנ ית, ל א חר מ כ ן ה ת פ שט ה ש ת וק אף לי ד ו ה ש מ מ וטל על מ טתו ל לא י כ לת ל הנ יע א יבר. ד ומם, מ כ ן ל רג ל שמ אל, עד ש ה פ ך ה ד כ ס כ א בן א ולם מ צב ו ה ל ך ו ה ח מיר. ל ב ס וף נ ק רא ר ופ אים נ ק רא ו ל מ טתו ו נ ס ו ל רק ח ל ו מ ר קח ות ש ונ ות, בכ ירי ה ה ודי א שר ב ד יקה ק לה ה ס פ יקה ב עב ור ו כ די ל ה בין כ י אין ז ו מ ח לה כ כ ל ה מ חל ות, כ י אם ר ופא י ל מ טתו ע נ ש ש נ ש לח ל ד כ ס על מ ע שיו. ק ור ותיו של ה ד כ ס בא ות ו י ום ש ב ו ל קה ב מ ח לת ו, ו עד מ ה רה ש מע ה וא ב רר א צל מק ר בי ה ד כ ס על מ ה ק וז קים את א שר א רע. יה ודי קד ו ש מה ז את ע ש יתם? ה לא פג ע תם ב ר ופא ו ז עק ל ע בר ה ק וז קים : ל ש מע ה ס פ ור נ ח רד ה א ולי י מ חל לכ ם. ו נ ש ג ב. עו ונ כ ם ג ד ול מ נ ש א, לכ ו א ליו ו ה ע תיר ו ל פנ יו, ר ופא ו ל בית ו של ר בי ל י בר כ די ש י ר פא ו ה ד כ ס ש ש מע את ה ד ב רים לא א חר ל ק י מם. ה וא ש לח מ י ד את יחים ש י ב ק ש ו מ מ נ ו ש י מ חל ל ו על ח טא ו. מ מ ח לת ו, ובד ב בד ש לח א ליו ש ל יחי ה ד כ ס, כ י לא י מ חל ל אד ונ ם, א לא אם י ת ח י ב ל בנ ות בית כ נ סת ב מק ום ש ב ו ר בי ל י בר ה ב היר ל ש ל ול ה ת פ לל ב י ער. רג יל הי ה ל עמ ד פ וע ליו ל ה ת חיל ב בנ י ת בית ה ד כ ס ה ס כ ים מ י ד ל ב ק שת ו של ר בי ל י בר, ו ע וד בא ות ו ה י ום ש לח את ה כ נ סת. ו ה נ ה ז ה פ לא, כ כ ל ש ה ת ק ד מה ה בנ י ה, כ ך ה ל ך ה ד כ ס ו ה ח לים מ ש ת וקו. כ ש ה ס ת י מה ה בנ י ה, ובית ה כ נ סת ה ענ ק ו ה מפ אר ע מד על כ נ ו, אף ה ד כ ס שב ל א יתנ ו כ ב ת ח לה. ה ודי, ה ת ח ל פה מ נ י אז ל א ה בה ול ה ע ר צה. ז מן מה ל א חר ש ה ס ת י מה בנ י ת בית שנ את ו של ה ד כ ס לכ ל י י שה ש אל ו מה ע וד י וכ ל ל ע ש ות ל מ ענ ו. ה כ נ סת ב קר ה ד כ ס ב בית ו של ר בי ל י בר, וב מ ה ל ך ה פג ה ודים. אף ל ב ק שה ז ו ר בי ל י בר ה שיב כ י מ ב ק ש ה וא ש י בנ ו ס ביב בית ה כ נ סת ב תים ש ב הם י ד ור ו י נ ענ ה ה ד כ ס, ו כ ך ק מה ל ה אט אט ה עי רה ב ר ד יט ש וב, ש ב ה דר לי מים ה רב ה קד ו ש ר בי לו י י צ חק א ומר ו כ י מ ב ר ד יט ש וב. ר בי לו י י צ חק ב חר ל בנ ות את בית מ ד ר ש ו סמ ו ך ל בית ה כ נ סת של ר בי ל י בר, ב מכ ו ן ה וא כ נ ג ד ש ער ה ש מי ם. (ל י ב רז ון) עמ לג א רץ ה ח י ים ש ב א שר ל מ ד ת אם י ש ב ו ד בר א שר ת ו כל ל ק ימו. ו כ א שר תק ום מן ה ס פר, ת ח פ (א ג רת ה ר מ ב"ן) "בני אמונים" ת. ד 102. בני ברק פקס מייל @gmail.com. ניתן לקבל עלון זה במייל מידי שבוע shay עיצובים עלז א, כ י פ עם בא ל פנ יו בח ור כ די ס פר על ה רב ה קד ו ש ה שר של ום מ ב יח ש לא י ד בר ד ב רי ח לין יח ל ו ת פ לין ל רא ש ונ ה. ר בנ ו ב ק ש ו כ י י ב ט ש י נ ע ולם ומ ב ת פ לין כ ל י מיו. נ ענ ה ה בח ור ל ב ק שה, ו אכ ן ש מר את ה ב ט חת ו יחת ח לין ב ת פ לין. ט רם ח ת נ תו ה ג יע ב שנ ית ל ר בי, וב פ עם ה ז את לא שח ש יח י וסיף ו י ב ט יחת ח לין ב ת פ לין, כ ן ב ק ש ו ה ר בי כ י כ שם ש נ ז הר עד ע תה מ ש יחה ש כ ז את אף ב הי ות ו מ ע טף ב ט לית. אף לז את ה ס כ ים ה בח ור, ל ה ש מר מ ש יחת ח לין ב ט לית וב ת פ לין. ש וח ח ש ו כ ל י מיו נ ש מר ש לא ל על ס ופ ו ה מ פ לא של ה ס פ ור ה עיד ו צ ד יקי א מת : כ ש ה ס ת לק א ות ו א דם ל בית ע ולמ ו ק בר וה ו מ ע טף ב ט לית כ נ ה וג. ו ה נ ה כ א שר נ ק רא ל דין על מ ע שיו, לא א בה ל ד בר כ י ה רי מ ע טף הי ה ב ט לית. ר ע ש ג ד ול נ ע שה ב בית דין של נ ותיו... ל ב ס וף י צא ה פ סק מ ע לה, ש ה רי לא נ תן הי ה לד ונו ב לא ש י ט ען ט ע כ י י ש ל ב ד ק אם אכ ן ש מר ת מיד את ה ב ט חת ו ז ו. מ ש ה ת ג לה כ י כ ך אכ ן הי ה, פ טר וה ו מן ה דין ( ז כ ות אב ות עמ שסז). ימאן את ל ש ון ה פס וק ב ת ה לים ו כ ך ד ר ש ה רב ה צ דיק ר בי ר פ אל ז ל בר מ פ רי ב מה י ז כ ה נ ער את א רח ו ל שמ ר כ ד ב ר ך ב מה י ז כ ה נ ער בר ה מ צו ה (קיט ט) : א ורח ו, ה י צר ה ט וב ה בא א ליו ב ה ג יע ו ל מ צו ות? ל שמ ר כ ד ב ר ך את ש י שמ ר ד ב ור ו ש לא ל ד בר ד ב רי ח לין בע וד ה ת פ לין ע ליו ( נ טע בת וכ נ ו עמ קעה). שה אמ ו נים מ ע ס פו ר שבו עי על א מן ו ת פ לה

65 בס"ד הגלי ון לכל בית יהודי בנשיאות הרה צ שלום ארוש שליט א פרשת תרומה מחזירים את הלב לחיים לאחר הברית הראשונה בין עם ישראל לקב"ה וקבלת עיקרי המצוות שהיו ה'אירוסין' בין ה' לביננו, מגיעות פרשיות המשכן שהן ה'נישואין', כי על ידי הקמת המשכן והשראת השכינה בו הקשר עם ה' הופך להיות יציב ומבוסס. ה' יתברך מצווה אותנו " : ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ובמצווה זו ובכל פרטי מלאכת המשכן נמצאים סודות נוראים שבהם תלויים כל העולמות, ואם כי קצרה בינתנו, אבל בכל זאת חובה עלינו להבין את יסודות המצווה הזו על פי מה שמובן ונוגע אלינו למעשה. ספר החינוך על מצווה זו כותב ש"בניין בית לה' יתברך לעשותנו בה תפילות וקרבנות אליו הכול להכין הלבבות לעבודתו יתעלה" ומבאר שם שהכול לטובתנו כי כל מטרת המצוות היא לטובת האדם לטהר וללבן ולזכך את לבו. כי העונג הגדול ביותר הוא להיות מחובר לה' יתברך ולזה צריכים לב זך שמרגיש את העונג האינסופי שבדבקות לה', ועל ידי המשכן היה הלב של כל יהודי מזדכך ומרגיש את העונג שבקרבת ה'. מה העיקר? וכבר ידוע ומפורסם מה שמדקדקים המפרשים בפסוק זה שפתח בלשון יחיד ואמר 'מקדש', וסיים בלשון רבים ואמר 'בתוכם' ולא 'בתוכו', כדי לומר לנו בזה שעיקר רצונו של ה' יתברך הוא לשכון בתוך לבו של כל יהודי ויהודי, כדברי האלשיך הקדוש : "להיות עצמם היכל ה' ותהיה שכינתו יתברך שוכנת בתוכם ובקרבם... וזהו 'ושכנתי בתוכם', כי אין הוא יתברך עושה עיקר מהעצים ואבנים, כי אם מהאנשים צדיקים אשר נפשותיהם משכנות לאביר יעקב". זה אמנם רעיון ידוע ומפורסם, אך מה שפחות ברור וידוע הוא : מה זה אומר אלינו למעשה? מה זה אומר שה' שוכן בתוך הלב שלי? וכן, איך משכינים את ב' אדר תשע ח ( 8 1 / 2 0 / 7 )1 גלי ון 558 מחזירים את הלב לחיים ה' בתוך הלב? איך בונים לה' משכן בלבנו? איך בונים את המשכן? והתשובה היא פשוטה ביותר. התורה מצווה אותנו לעבוד את ה' בכל לבבנו, והגמרא אומרת (תענית ב) " : איזו היא עבודה שהיא בלב הווי אומר זו תפילה". לב שהוא משכן לה' יתברך הוא לב שמחובר באופן תמידי התפילה, לעבודת השירות, ההודאות והתשבחות; והדרך להשכין את ה' בלבבנו היא דרך עבודת התפילה וההודאה, ולכן נקרא בית המקדש 'בית תפילה', כי עיקרו הוא להשכין את ה' בתוך כל לבבות ישראל ולהפוך כל לב יהודי ללב שמחובר לה' בתפילה ובהודאה בלי הפסק, בבחינת " : תכין לבם תקשיב אזנך". העקשנות משתלמת נביא כאן כמה רעיונות מחזקים שיחזקו את כולנו בעבודת התפילה : אחד היסודות בעבודת התפילה הוא העקשנות בתפילה כמו שאומרת הגמרא (שם) " : אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר : 'קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה' "'. בעניין זה מצאנו בנביא חיזוק נפלא : אמנם זה לא מצדיק את הפנייה לבעלת האוב, אבל מדוע נכתב עליו שלא דרש בה'? בעוונותינו הרבים אין לנו עכשיו אפשרות מעשית לקום ולבנות את בית המקדש, אך מה שכן אפשרי בשבילנו הוא לבנות את הלב שלנו, לבנות את בית התפילה, להרבות בתפילות ולהחזיר את המוחין של התפילה. ועל ידי שנבנה את בית המקדש הפרטי בל בותנו בזכות זה ייבנה בית המקדש וה' יחזיר את שכינתו לשכון בתוכנו כבתחילה. כאשר מדברים על תפילה, הכוונה היא כפשוטו ממש : לייקר ולהחשיב את זמן התפילה, להשקיע מאמץ וכוונה בתפילה, וכמבואר בליקוטי מוהר"ן (מט) " : ועיקר התפילה תלוי בלב, שים כל לבו עליה", וכן עלינו להרבות שי בתפילות ובשיחות עם ה' יתברך, באמירת תהלים, להתעקש ולהפציר בתפילה, להרבות בהודיות, בשירות, בזמירות ובתשבחות עד ש"שבחך אלוקינו מפינו לא ימו ש". ולכן צריכים כל הזמן לחזק את התפילה, כי תפילה צריכה חיזוק תמידי (ברכות לב.): כתוב בדברי הימים (א, י) " : וימת שאול במעל ו אשר מעל בה' על דבר ה' אשר לא שמר, וגם לשאול באוב לדרו ש, ולא דרש בה' וימיתהו, ויסב את המלוכה לדויד בן ישי". הכתוב אומר שאחד החטאים של שאול היה שלא דרש בה', מעירים המפרשים : מדוע כתוב כך, והרי שאול פנה לבעלת האוב רק לאחר שניסה ודרש בה' ולא נענה כמו שכתוב (שמואל א, כח) " : וישאל שאול בה' ולא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים גם בנביאים" אם כן שאול כן דרש ודרש ולא נענה. אמנם זה לא מצדיק את הפנייה לבעלת האוב, אבל מדוע נכתב עליו שלא דרש בה'? עונה הרד"ק..." : ואף על פי שלא ענהו ה', היה לו לבקש פני ה' עוד ולשוב בתשובה שלימה לפניו ולא להוסיף על חטאתו פשע ולדרוש באוב". וה"מצודת דוד" כותב " : אף שדרש ולא נענה... מכל מקום היה לו לדרוש ולחזור ולדרוש ולהפציר בתפילה והוא לא כן עשה"! זה נקרא לדרוש באמת : להתפלל ולחזור ולהתפלל עד הסוף, ומכיוון שלא התחזק בתפילה ובתשובה שוב ושוב, זה נקרא שלא דרש בה'. וכן מדייק זאת המלבי"ם משינוי הלשון, בספר שמואל כתוב ששאו ל 'שאל' בה' ולא כתוב 'דרש', ובדברי הימים כתוב 'ולא דרש', וזו לשונו " : כי יש הבדל בין שאלה ובין דרישה, הדרישה הוא שדורש ומבקש את ה' בכל לבו ובתפילה; ואם היה עושה כן, היה מעביר הגזירה והיה נענה; אבל הוא לא דרש רק שאל דרך שאלה לבד". לוקחים את מלוא האחריות יסוד נוסף בעבודת התפילה הוא לדעת שאין הדבר תלוי אלא בי. אם אדם חושב שמישהו אחר יתפלל בשבילו הוא לא ישים את כל לבו על התפילה והתוצאות תהיינה בהתאם. וכך ניתן לדייק בתחילת ספר שמואל. חנה הייתה עקרה והייתה שרויה בצער נורא אך לא כתוב שהתפללה. רק לאחר שאלקנה בעלה ניסה לנחם ולשמח אותה ואמר לה " : אנוכי טוב לך מעשרה בנים" דווקא אז פרצה מלבה תפילה עמוקה וחזקה שהמשיכה לעולם את נשמת שמואל הנביא. מדייק המלבי"ם : מתי חנה התפללה ופעלה ישועה? רק כאשר אלקנה בעלה התייאש מהתפילה. כי כאשר אמר לה "אנוכי טוב לך מעשרה בנים", הבינה חנה שאלקנה כבר השלים עם המציאות שלא יזכה ממנה לבנים, ולכן כל רצונו היה רק לשמח אותה כמו שהיא. כששמעה זאת חנה, הבינה שלא תוכל לסמוך על תפילותיו של בעלה ולכן התעוררה להתפלל ופעלה ישועה. וזו לשונו : "מדוע לא קמה עד הנ ה להתפלל רק זה עתה הפעם הראשון? הנה עד עתה סמכה את עצמה על תפילת בעלה שהיה צדיק, ועתה שראתה שהוא מתייאש מן הרחמים, התעוררה להתפלל בעצמה ". דרך אגב נביא עוד מרגלית נפלאה שנמצאת בדבריו שם לחזק את כולנו במעלת ההתבודדות. כתוב שחנה קמה להתפלל אחרי זמן האכילה. מוסיף המלבי"ם ושואל " : ולמה 'אחרי א כלה' ולא קודם האכילה?" ומתרץ " : כי כל העם הלכו לביתם (לאכול) ולא הקריבו ז ב ח ים המשך בעמוד 3

66 גן הדעת מעשה המנורה מפירוש רש"י עולה שהיה משה מתקשה במעשה המנורה, ואמר לו הקב"ה השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה, לכך נכתב ת יע ש ה ה מ נו ר ה היינו מאליה, ועל זה שואל מוהרנ"ת )ברכות השחר ה'( מדוע התקשה משה דווקא במעשה המנורה ולא בשאר הכלים? והסביר, שמעשה המנורה מרמז לתיקון נשמות ישראל, הטבת הנרות והדלקתן מרמזת להדלקת אור בנשמות ישראל, וזו אכן משימה קשה מאד. דהנה נודע דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא )ת"ז קיד(, היינו שהארת נשמת משה מלובשת בכל אחד ואחד מישראל, והארה זו היא העומדת בין 'שמד' ל'רצון', וכל מה שמצליח אדם למשוך עצמו מטומאה לטהרה זה מכוח נקודת הצדיק שבקרבו הקשורה לנשמת משה רבנו שבדור, שממנה מקבל אדם כוח להתגבר על יצריו, ועל הארת נשמת משה נאמר 'הבא להיטהר מסייעים אותו' משום שהעזר מגיע מנשמות הצדיקים. את הנקודה הזאת אנו גם מצווים לעורר בברכת התורה, לכן הזהירו רז"ל עליה מאד )ש"ע או"ח מ"ז( כי עיקר ברכת התורה הוא לברך את השם אשר בחר בנו מכל עם רוממנו מכל לשון ונתן לנו את תורתו חמדה מבית גנזיו, לברך ברכות התורה באופן שמעורר את הנקודה הסגולית שבנו, שהאדם יבין שהוא נבחר, כי עניין זה של בחירתנו מכל העמים הוא עניין סגולי שאי אפשר להשיגו בשכל, שהרי אין שום הבדל בתבנית האיברים ובצורתם בין יהודי לגוי, וסגולה זו היא למעשה נשמת משה שבקרבנו, סגולה המתעוררת כאשר חלילה רוצים להעבירנו על דתנו. וזה שדרשו חז"ל )נדרים פרק א( על הכתוב )ירמיה ט( ע ל מ ה א ב ד ה ה א ר ץ? והיה המענה, שלא ברכו בתורה תחילה, כי עיקר הקלקול בדור החורבן היה על אובדן ערך היותנו עם נבחר, על אובדן הערך של היותנו עם סגולה, שזו כוונת אומרם 'שלא ברכו בתורה תחילה', שאבדה מהם תחושת הזכות להיות מקבלי התורה, על כן אמרו, נ ה י ה כ ג ו י ם כ מ ש פ חו ת ה א ר צו ת ל ש ר ת ע ץ ו א ב ן, ובאמת, כל ההתרחקות מתחילה מאובדן ערך התורה, כמו שאומר רש"י, שכאשר האדם לא לומד הוא לא עושה, ואח"כ הוא מואס באחרים העושים, שונא את החכמים מונע אחרים מלעשות כופר במצוות ולבסוף כופר בעיקר, והכל מתחיל מההעדר תחושת הזכות בלימוד התורה. וזה הקושי של משה רבנו דווקא במעשה המנורה, שכל עניינה כאמור להאיר התחזקות והתחדשות בנשמות, שלזה היה מכוון הכהן בהדלקת הנרות, להאיר הארת הרצון בנשמות, כי לאדם יש הזדקנות טבעית, גופנית ונפשית, וזה קשה לחדש אותו ולהאיר בו פעם אחר פעם, בפרט שכבר ניסה וכשל פעמים רבות, והתורה מאמתת את הקושי בזה שמספרת לנו שאחרי כל הניסים והאותות והקולות והברקים של מתן תורה נעשה עגל הזהב, כי להוציא את ישראל ממצרים לקח שנה, אבל להוציא את מצרים מישראל זו משימה ארוכה ומייגעת.. לכן אמר הקב"ה למשה שילך לבצלאל ויקבל ממנו רזי המנורה, כי פעמים שהצדיק שמקרב נשמות ישראל מגיע לבחינות ייאוש כפי מדרגתו, כמו שמוצאים אצל משה רבנו אשר פעמים י ק ח א ת ה א ה ל ו נ ט ה לו מ חו ץ ל מ ח נ ה, או אז עליהם לקבל מתלמידיהם אור חוזר של מה שכבר פעלו והצליחו להאיר בהם ולעוררם, בבחינת "הרבה למדתי מרבותי, ומחבריי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם". וזה מעשה המנורה של מוהר"ן, למצוא בכל עת דרך להעיר ולעורר את האהבה, ובכל מה שיעבור עליו לא יניח את הרצון דקדושה, שזהו עיקר אור המנורה, שיחיה אדם בכל יום, כאילו הוא היום הראשון של שארית חייו. ט( ו ז ה ב ח ינ ת מ ש נ כ נ ס א ד ר מ ר ב ין ב ש מ ח ה. כ י א ז צ ר יכ ין ל ה כ נ יע ק ל פ ת ה מ ן ע מ ל ק ש הו א ה מ ד מ ה כ נ "ל. ו ע ל כ ן צ ר יכ ין ל ה ר ב ו ת ב ש מ ח ה, כ י צ ר יכ ין ל ש מ ח מ א ד ב מ ה ש ז כ ינו ל ה יו ת מ ז ר ע י ש ר א ל ו ל א ע ש נ י ג ו י ו ע ל י ד י ז ה מ ג ל ין ה ח ן ו ה ה ת פ א רו ת ש ל י ש ר א ל ש הו א ה ת ג ל ו תaה ג ו נ ין, ש הו א ג ד ל ת ה ב ו ר א, ש ע ל י ד י ז ה מ כ נ יע ין ה מ ד מ ה ו זו כ ין ל ע לו ת ל כ ל ה מ ד ר גו ת ש ב ק ד ש ה, א מ ן ו א מ ן: )ל"ה יו"ד חוקת העכו"ם ה"ג( אמר רבי שמואל שפירא זצ"ל שבפורים רמוזים כל הימים טובים, פסח וסוכות ראש השנה יום הכיפורים מתן תורה, והוא שייך למאמר בליקו"מ ח"ב סימן עד. )שיש"ק ז רצד( היו אומרים אנ"ש עצם ההליכה לישון מוקדם כדי להתעורר ולקום בחצות לילה הוא כבר חצי מהקימה. )שיש"ק ז' שמג( א ב של החיים g ה ה ת ח ד ש ו ת ב ע בו ד ת ה' ה יא ע ק ר ה ע בו ד ה. ר ב ה עו ל ם ה ם כ ז ק נ ים ב ע ינ י ע צ מ ם. g ה כ ל ל ב ה ת ח ד ש ו ת, ש כ ח א ת כ ל ה ע ב ר ת ח ש ב ש ה ר ג ע נו ל ד ת ו ת ת ח יל מ ח ד ש. g ה קב"ה ל א ד ו ר ש מ מ ך ש ת צ ל יח, הו א ד ו ר ש מ מ ך ש ת ת ח ד ש ו ת ר צ ה ל נ ס ו ת. סדר כתיבת תפילין דיון המוגש ע י בית ההוראה חוט של חסד מאת האברך החשוב ר' שי עזרא הי"ו מחשובי אברכי כולל ההוראה שאלה: נשאלתי מידידי ר' משה )מוריס( הכהן הי"ו מהי דעת מרן השו"ע בענין כתיבת פרשיות התפלין, איזה מהן כותבים תחילה. האם של יד קודם ואח"כ של ראש או להיפך, כי רצה להוכיח דדעת מרן שכותבים של ראש קודם ודייק כן מהא דכתב מרן )או"ח סי' לב סע' ב( וז"ל של ראש יכתוב כל אחת בקלף לבדה ושל יד כותבן כולם בקלף אחד. עכ"ל. וכיון שהזכיר של ראש קודם לשל יד כן היא דעתו דכותבין של ראש קודם, האם יש מקום לדיוקו? תשובה: הנה לכאורה מהבטה ראשונה נראה דדיוק נכון הוא דדעת מרן השו"ע דשל ראש קודם לשל יד, דאי לא תימא הכי אמאי הזכיר של ראש קודם לשל יד. ובאמת גם הרמב"ם )פ"ב מהלכות תפלין ה"א( כתב וז"ל: כיצד כותבין את התפלין של ראש וכו' ושל יד וכו'. עכ"ל. הנה הזכיר של ראש תחילה. ובפ"ג גבי עשיית הבתים בהלכות ב, ג, ה, ז, יב, יג, יד, יז גם כן הזכיר של ראש תחילה, אמנם בהלכה י הזכיר של יד קודם לשל ראש. ע"ש. ולעד"ן דאינו מוכרח כן לא בשו"ע ולא ברמב"ם, ומה שנקטו של ראש תחילה הוא מחמת דקדושתן חמורה יותר, וכדאיתא במנחות )לד:(, אבל לא שצריך לכותבן קודם של יד. דאם איתא הו"ל להרמב"ם ולמרן לכתוב כן במפורש. אח"כ מצאתי בסדר תריג מצוות להרמב"ם )הובא בסדר קריאי מועד מצוה תכא, תכב( שהזכיר מצות תפלין של יד קודם לשל ראש. אבל העיר לנכון ידידי ר' אמיר לוי הי"ו דזו אינה ראיה, דשם מיירי גבי הנחת התפלין דשל יד קודם לשל ראש כדאיתא בקרא וקשרתם לאות על ידך והדר לטוטפת בין עיניך. ואפריון נמטייה דאנהירו לעיינין. גם מרן השו"ע בסע' לו חזינן דמיירי בשל יד, רק שהאחרונים החמירו דה"ה גבי ראש. אמנם סיעתא לדברי הרב השואל מסע' מז וסע' נב שם הזכיר מרן של ראש קודם, וכן בסי' לג )סע' ה( הזכיר מרן של ראש קודם, אבל בסי' לה הזכיר של יד קודם של ראש. ונראה דכל זה הוא מחמת שידוע דכן היא דרכו של מרן השו"ע להעתיק לשון הפוסקים וכן ידוע דדרכו של הרמב"ם להעתיק לשון התלמוד, ולכן פעם מוזכר של ראש קודם ופעם של יד קודם. גם הרמ"א בהגה שכתב דשל יד קודם ]משום דמוקדם בפסוק וכמ"ש המשנ"ב סק"ה[ הגיה זאת על סע' א ולא על סע' ב, ומשמע שהבין שאין לדייק כן במרן דשל ראש קודם וראה לנכון להגיה זאת בסע' א שם כתוב סדר כתיבת הפרשיות. ולא אכחד כי בספר בני ציון סי' לב )סק"א( והביאו הגאון הרב שלמה מועלם שליט"א בספרו יריעות שלמה ח"א )עמ' קצ הערה 10( כתב שמדברי הרמב"ם הנ"ל בפ"ב משמע שצריך לכתוב של ראש קודם. ע"ש. ולפי מה שכתבתי אין הכרח כן ברמב"ם. ועוד, מרן בשו"ע )סע' ב( אין דבריו מועתקים מהרמב"ם אלא מהגמרא וכמ"ש בב"י והובא גם בבאר הגולה. ע"ש. עוד רצה הרב השואל להביא ראיה מהטור דכתב שיכתוב כל אחת ואחת בקלף לבדה. ע"כ. היא גופא אינה ראיה דבב"י הסביר דזהו רק בשל ראש וכו', ולא כתב דמחמת דשל ראש כותבים אותה ראשונה. ע"ש. ועיין בפרישה )אות א( שכתב דהטור מיירי גם בשל יד. ושו"ר להב"ח שדייק כן בדברי הטור דצריך לכתוב של ראש קודם של יד, אמנם כתב דאין כן דעת מרן הב"י וז"ל ומ"ש כל אחת ואחת בקלף לבדה היינו בתפלין של ראש. ואע"פ דבקרא כתיב וקשרתם לאות על ידך והדר לטוטפת בין עיניך, הקדים רבינו של ראש מפני שקדושתן חמורה משל יד וכו' וסובר רבינו שעל כן חייב לכתוב של ראש תחילה ואח"כ של יד. אבל ב"י לקמן בסי' זה ד"ה וכתב הר"י אסכנדרני, אצל מה שכתב רבינו אבל אם חיסר אין לה תקנה וכו' כתב על שם הר"י אסכנדרני דיש אומרים דמדכתיב והיו שיהיו נכתבים כסדרן, ראוי הוא דלכתחילה יכתוב של יד קודם של ראש. עכ"ל. וקשה, דהלא מדברי רבינו מבואר דיכתוב של ראש תחילה כיון דקדושתו חמורה יותר כדפרישית. מיהו בהגהת שו"ע )סע' א( כתב כדברי ב"י בשם הר"י אסכנדרני. ע"ש. עכ"ל הב"ח. הרי לך מפורש דדעת מרן דשל יד כותבים קודם לשל ראש, כיון שלא הביא מי שחולק. אח"כ מצאתי להרב כה"ח בקול יעקב סי' לב )סק"ט( דכתב כן בפשיטות דכן היא דעת מרן. ע"ש. ומה שהקשה הב"ח דהלא מדברי הטור מבואר דיכתוב של ראש תחילה וכו'. ע"ש. הנה לפי מ"ש הפרישה )אות א( לא קשה מידי, דלפרישה הטור מייר גם בשל יד, וכן מצאתי גם לפמ"ג במשב"ז )אות א( שגם כתב כן. ע"ש. וזאת העולה מן המדובר, דדעת מרן השו"ע דלכתחילה יכתוב של יד קודם לשל ראש, ואם הקדים של ראש תחילה אין קפידא וכמ"ש הקול יעקב סי' לב )אות ט( בשם הרב מלאכת שמים. ע"ש. מכון חכמת השלום השער שלך למקצועות התורה לאחר ההצלחה האדירה בקורסים הקודמים! אנו פותחים רישום נוסף לקורסים הבאים: הדרכת חתנים, הדרכת כלות, משגיחי כשרות, כשרות הבית היהודי לנשים הדרכת חתנים הקורס יכלול את לימוד הלכות טהרת המשפחה, מועבר ע"י רבנים מומחים ובלווי מצגות יחודיות, בדגש מיוחד על הדרכות בשלום בית לפי הכוונת ובליווי מו"ר הרה"צ ר' שלום ארוש שליט"א. הדרכת כלות הקורס יכלול את לימוד הלכות טהרת המשפחה ופונה לנשים שעוסקות בקירוב, בדגש מיוחד על הדרכות בשלום בית לפי הכוונת מו"ר הרה"צ ר' שלום ארוש שליט"א. משגיחי כשרות הקורס מכין את התלמידים למבחני הרבנות הראשית, ומועבר ע"י רבנים מומחים בתחום העוסקים בפיקוח כשרות הלכה למעשה, ובליווי מצגות ייחודיות. כשרות הבית היהודי לנשים הקורס מועבר אחת לשבוע, הלימוד מקיף את הלכות כשרות המטבח הלכה למעשה, בלווי מצגות יחודיות, הנשים יצאו עם ידע רחב בעולם הכשרות המעשי. ההצלחה שלך היא ההצלחה שלנו לרישום: בהכוונת גדולי ישראל שני 20:00-22:00 שלישי 20:00-22:00 רביעי 16:30-18:30 ראשון 20:00-22:00

67 מדוע בושש מלבקש נס?! את מאמר חז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה" קיימו יהודי קהילת פרשבורג בשנה זו בהידור רב. היה זה ראש חודש אדר תקע"ה יום שמחה כפול ומכופל במיוחד ליהודי פרשבורג. לא רק משום מצוות "מרבים בשמחה", אלא משום הבשורה הטובה שפקדה על העיירה בר"ח אדר בו חל סיפורינו. וכל זאת בשל הולדת בנו הבכור של רב העיר הנערץ, הגאון רבי משה סופר, בעל ה'חתם סופר'. שמונה שנים חלפו מאז הוזמן לשבת על כס הרבנות החשובה. ועוד קודם - לכן שימש ה'חתם סופר' רב בערים דרזניץ ומטסדורף. נוסף על גאונותו בתורה נחשב רבי משה גם בעל ידע רב בהנדסה, בתכונה, בטבע ובחשבון. ידיעותיו הנרחבות הועילו לו בתפקידו כרב קהילה, והוא השתמש בכישוריו בתועלת רבה. במשך שנים אלו רבי משה סופר הפך את פרשבורג לצומת תורני חשוב מאוד בכל מרכז אירופה. גולת - הכותרת של עשייתו הייתה הישיבה הגדולה שהקים. ישיבה זו הוציאה מקרבה גדולי תורה רבים, והשפיעה רבות על עולם התורה והרוח של יהדות הונגריה. אך צערם של בני הקהילה רב בסיבה שרבם האהוב לא זכה לזרע בר קיימא במשך שנים רבות ". ומי יהיה ממשיך דרכו של רבנו בבוא העת, ולמי יוריש תורתו?!" היו מלחששים הבריות ומצטערים בצרתו. עתה, כאמור, עם הולדת בנו בכורו, זה שציפו להולדתו כולם, שמחו עמו הכל שמחה רבה. שמואל - בנימין, כך נקרא שמו של הרך הנולד שהיה לנחת רוח להוריו ומוריו. שמואל בנימין היה ילד יפה - תואר ומאיר עיניים. בן יקיר להוריו ואהוב על כל רואיו. חכמתו המיוחדת ועדינות נפשו ניכרו בו עוד קודם שמלאו לו שלוש שנים. חן מיוחד הושרה על פניו, ומראהו עתיד לגדולות. רבה של פרשבורג השקיע רבות בחינוך בנו אהובו והרביץ בו תורה לפי ערך כישרונותיו. ואכן, שמואל - בנימין גדל והתפתח לתפארת. כשהיה בן חמש כבר הותיר מאחוריו בהבנתו ובבקיאותו בתורה - את כל חבריו ובני גילו. aaa חלפו שנים ספורות בלבד וצרה חדשה על ביתו של המרא דאתרא בעל ה'חתם סופר' והגיעו ימים קשים. בביתו של הרב התפשטה מחלה מסתורית אשר בה חלו חלק מבני הבית ומקורביו. גם שמואל - בנימין בן השש נתקף במחלה הקשה ונפל למשכב. בעוד שאר בני הבית הצליחו בחסדי ה' להתגבר על המחלה בתוך זמן מה, להתאושש ולקום על רגליהם, הוסיף מצבו של שמואל - בנימין להתדרדר מיום ליום. טובי הרופאים הוזעקו אל מיטתו, אולם לא הצליחו למצוא מזור למחלתו. יהודי פרשבורג התכנסו מדי יום בבתי - הכנסת והעתירו תפילה על חיי בנו של רבם האהוב. בהסכמת האב אף ערכו תפילה מיוחדת, אשר בה הוסיפו לשמואל - בנימין החולה את השם אברהם. ה'חתם סופר' בכבודו ובעצמו, על אף עיסוקיו הרבים כמעט לא נטש את מיטת בנו. הוא סעד אותו באהבה רבה ישב לצד בנו התפלל ולמד את התורה הקדושה. עקב בקפדנות אחר הטיפולים הרפואיים. רבי משה ביקש לדעת ולהבין כל פעולה שעשו הרופאים. אולם העניינים יצאו מכלל שליטה ונראה היה כי הרופאים אינם יכולים עוד למחלה. בשלב מסויים הרימו הרופאים ידיים בייאושם ". האם אפסו כל הסיכויים?", שאל רבי משה את הרופאים, בפנים מיוסרות. צוות הרופאים ברר את מילותיו בזהירות : "מעט מאוד חולים נחלצו ממצב מתקדם וחמור כל - כך של המחלה". במילים אלה ביקשו לרמוז כי למעשה אפסה כל תקווה. "אם - כן, מתחנן אני אליכם כי תוסיפו לטפל בילד. אנחנו מצווים לעשות את שלנו וה' הטוב יעשה הטוב בעיניו", אמר להם רבה של פרשבורג. עם תפילות, צדקות, תשובה ולימוד לרפואת הילד החולה, חלף עוד יום והילד בן השש החל לגסוס. או - אז משכו הרופאים את ידיהם מכל טיפול. במצב כזה, סברו, כל נגיעה בחולה עלולה רק לקרב את קיצו. "האומנם אינכם רואים עוד שום אפשרות להציל את חיי ילדי הקט?", שאל רבי משה את הרופאים. אלה התקשו לעמוד נוכח כאבו של האב ולא השיבו. עיניהם הנוגות נתנו את התשובה. הבין ה'חתם סופר' כי אפסה כל תקווה. יצא מן החדר ששכב בו בנו ונכנס לחדר סמוך, שבו נהג לכתוב את חידושיו בתורה. התייצב ליד ארגז מלא בכתביו והחל להתפלל על בנו. בלב נשבר וכואב נשא רבה של פרשבורג תפילה וזעקה לקב"ה מעמקי ליבו " : ריבונו של עולם", קרא בקול שבור ", שנים רבות ציפנו לבן היקר אשר הפקדת בידינו, ואנו השתדלנו להעניק לו כמיטב יכולתנו. עתה, כשעומד הוא על ערש דווי וטובי הרופאים אמרו נואש, מאמינים אנו אך ורק בך. רק אתה בכוחך הגדול, יכול להצילו. אנא עשה עימנו נס ופלא כנגד הטבע והצל את חיי בננו האהוב!". כך עמד רבי משה על מקומו דקות ארוכות והתפלל על חיי בנו, כשהוא גועה בבכי קורע לב, ואשר משפחתו ומכריו לא ראוהו בכך מימיהם. והנה, לא חלפה שעה ארוכה ואותות סימנים ראשונים של התאוששות ניכרו בילד. אחרי ימים רבים שבהם שכב כחפץ דומם, החל לפתע להניע את איבריו. חלפה עוד שעה והילד פקח את עיניו. תהליך התאוששותו של אברהם - שמואל - בנימין היה מהיר ומדהים. לאיש מהנוכחים סביב לא היה ספק קל שבקלים כי נס התרחש כאן, נס גלוי ובמיוחד בזכות תפילתו הקורעת לב של האב! והבן החולה קם לתחיה כשהוא בריא ושלם ולא נותר בו זכר לכל חולי. aaa לאחר זמן נשאל ה'חתם סופר' מדוע השתהה בתפילתו החזקה והמתין עד לרגע שבו הגיע בנו לסף מוות ממש. נענה " : על - פי דין תורתנו הקדושה מצווים אנו לפעול בתפילה בתוך ועשייה גדרי הטבע ולא לסמוך על הנס,". הסביר רבי משה ". לכן, כל זמן שהרופאים סברו שיש סיכוי כלשהו להציל את בני, חובתנו הייתה להשקיע בטיפולו ולא לסמוך על הנס. ורק לאחר שכל הרופאים השתכנעו כי בדרך הטבע אין עוד מה לעשות, יכולתי להתפלל לה' ולבקש ממנו לשדד את מערכות הטבע ולחולל נס". הילד אברהם - שמואל - בנימין החלים ממחלתו כליל, גדל לתפארת והיה לאחד מגדולי התורה בדורו. לאחר פטירת אביו אף מילא את מקומו, למעלה משלושים שנה, ברבנות פרשבורג. רבי אברהם - שמואל בנימין סופר נודע בחיבוריו הרבים וכונה ע"ש אחד מחבוריו בשם - ה 'כתב סופר'. בעת ההיא, והייתה יכולה להתבודד בבית ה' לשפוך לפניו שיחה". אמרתי תודה וניצחתי יסוד שלישי בעבודת הלב הוא ההודיה לה', שהיא חלק בלתי נפרד מעבודת התפילה כמו שאומרים חז"ל שדרך התפילה הנכונה היא (ברכות נד) " : נותן הודיה לשעבר וצועק לעתיד לבוא". ואמנם כבר דיברנו בזה הרבה, אך 'אין בית מדרש בלא חידוש' ומצאנו מרגלית נפלאה המפורשת ממש בפשט הכתובים בעניין "אמרתי תודה ונושעתי" : כתוב בדברי הימים (ב, כ) שבני עמון ומואב והעמלקים התאגדו יחד למלחמה על יהושפט מלך יהודה, והייתה אז סכנה גדולה, כי מאזן הכוחות נטה בצורה ברורה לטובת הגויים. אז יהושפט כינס את העם לצום ולתפילה, ובתום תפילתו הנרגשת התחיל אחד מהלווים בקהל להתנבא שר להם שה' שמע תפילתם ויעזור ובי לש מע להם לנצח במלחמה. ומיד הבשורה התחילו הלוויים לשיר ולהלל את ה'. ולמחרת, לפני תחילת הקרב, פנה יהושפט לקהל וחיזק אותם להאמין לדברי הנביא, כי ידע שכל הניצחון תלוי בכך שעם ישראל יאמינו באמונה שלימה שה' יושיע אותם, ולכן נתן להם עצה לחזק את אמונתם ולהמשיך את הישועה, וכך כתוב : "ו י ו עץ אל העם ו י ע מד משוררים לה' ומהללים להדרת קודש בצאת לפני החלוץ ואומרים 'הודו לה' כי לעולם חסדו'. ובעת החלו ברינה ותהילה, נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה ו י נ ג פו ". זאת אומרת, שיהושפט המלך, עוד לפני הקרב, הודה לה' ועל ידי זה חיזק את האמונה בלב העם, ועל ידי זה המשיך את הניצחון ואת הישועה בפועל. כמו שמתואר בכתוב לאחר מכן גודל התשועה שעשה ה' לעם ישראל באותו המעמד שסכסך בין בני עמון העמלקים והמואבים ונפלו כולם מתים ושללם לבוז. רואים מכאן את דרך התפילה של מלכי יהודה, שבוודאי קיבלו זאת מאביהם, הוא דוד המלך עליו השלום, כמו שאומר חזקיה המלך "כך מקובלני מבית אבי אבא", שדרכו הייתה להמשיך את כל הישועות בדרך התפילה וההודיה. על כן, נתעורר ונתחזק לבנות את בית ה' בתוככי חדרי לבנו, להיות דבוקים בה' בהודיה ובתפילה, ועל ידי זה נזכה שה' יבנה לנו את בית המקדש ויחזיר את שכינתו לציון ברחמים בקרוב ממש, אכי"ר. שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל. נא להתפלל לרפואת משה בן אידה, גילה בת ציפורה. שרה לאה בת יוכבד מיכל. להבדיל לע"נ שמרית תמר בת מרים, ארז רפאל בן כוככה ז"ל

68 חינוך באהבה בשבוע שעבר, הזכרנו, שבכדי לרתום את ילדינו לראות את ההצלחה שלהם ולהתקדם הלאה, אנו צריכים לעבוד ב"שיטת השלבים". שני השלבים הראשונים, המקדימים לחינוך הילדים, הם שלבי - עבודה שלנו ההורים : שלב ראשון - שלום בית ושלב שני - דוגמא אישית. עם שלבים אלו, אנחנו עובדים מידי יום, ללא כל קשר למצב הנתון של העבודה עם חינוך הילדים. אנו עובדים על שלבים אלו בכדי ליצור מצב אידיאלי לחינוך ילדים. אני גורף מים כבר כמה שנים המשל הבא, יבהיר לנו למה חשוב לעבוד כל הזמן על שני השלבים הנ"ל : בשבוע שעבר, כשחזרתי הביתה לאחר העבודה, הכנסתי את המפתח לחור המנעול ופתאום אני מרגיש שהנעליים שלי מדשדשות בשלולית מים, שנוזלת מתחת לדלת הבית. פתחתי את הדלת בזריזות ונהיה לי "חושך בעיניים" כל הבית מלא במים, הצפה. רצתי מיד למרפסת, הבאתי את המגב והתחלתי לגרוף במהירות את המים החוצה. לאחר גריפה ממושכת של כשעתיים ללא הפסקה, הגעתי למסקנה שאני לא מסוגל להתמודד לבד ואני צריך עזרה. ירדתי לשכן מהקומה הראשונה ובקשתי את עזרתו, הוא עלה בשמחה והתחלנו לגרוף ביחד, אני מהמקלחת לכיוון המסדרון והוא מהמסדרון למרפסת. לאחר חצי שעה של גריפה, הוא צועק לעברי : "תגיד, נובע אצלך בבית מעיין?! המים לא נגמרים?!" "אני לא יודע" אמרתי לו "אין לי זמן לחשוב, כל הבית שלי מלא במים ואני חייב לגרוף"... השכן הבין עם מי יש לו עסק, חיפש מאיפה המים נוזלים, נכנס למקלחת וסגר את 2 הברזים של הכיור שהיו פתוחים לרווחה מהבוקר. מצחיק, לא?! עכשיו נבין את הנמשל : הורים יקרים! עלינו לדעת שכדי לראות הצלחה בחינוך הילדים, כדי שיגיעתנו לא תהיה ח"ו לריק, עלינו למנוע ולטפל במקורות הבעיה. לפעמים, אנחנו משקיעים את כל הכוחות, לעזור לילד להצליח בלימודים ובחיים בכלל, אבל אנחנו לא רואים תוצאות, לפעמים אנחנו מדשדשים בשלוליות. לפעמים, אנחנו "גורפים מים" כבר כמה שנים ללא הצלחה... אולי במקום להמשיך ולגרוף מים, נחליט לסגור את הברז. בעיות פותרים בשורש אנו לא מוצאים את "הברז הנכון", בגלל שאנחנו חושבים ש"ברז הבעיה" נמצא רק אצל הילד ולכן אנו משקיעים את כל האנרגיה שלנו ועסוקים כל הזמן ב"לעזור לילד", אבל יכול מאוד להיות : שהבעיה לא נמצאת רק אצל הילד, הבעיה אולי נמצאת גם אצלנו. לימודי הצלחה פרק ו' מאת הרב יצחק אבוחצירא. מחנך ויועץ חינוכי יכול מאוד להיות שמה שמפריע לילד להצליח, זה מצב ה"שלום בית", אולי הילד לא קשוב וחולם כל השיעורים - כי הוא חושב על המתח בבית. אולי הוא נזכר במריבה של אתמול, בוויכוחים, בצעקות, בטריקה של הדלת ובמשפט הכול כך מפחיד, שאמא אמרה לפני שהיא יצאה מהבית בכעס " : נמאס לי כבר, אני הולכת!". אם אנחנו מסופקים : האם יש קשר בין שלום בית לילדים מחונכים, רצוי שנתבונן בפנים של הילדים שלנו, מתי שהם "עדים דוממים" למריבות שלנו עם בן הזוג. אין חולק שמרבית ה"בעיות" הלימודיות והחברתיות של הילד, שורשן לרוב בבעיות רגשיות, ששורשן נעוץ פנימה בתוך יחסי ההורים. מה הקשר?! אם אתן לכם לקרא מאות דוחו"ת ועשרות ספרים תשתכנעו?! אבל בינינו מה זה משנה, זה נתון קיים : חוסר שלום בית=בעיות אצל הילדים. ולכן שלב ראשון - שלום בית, הוא הראשון שצריך לעבוד עליו עוד קודם שחושבים בכלל לטפל בבעיות הילדים. כשנטפל גם בשלב השני " - מידות טובות / דוגמה אישית" אולי יהיה אפשר לוותר על האבחון הרגשי של הילדה, שיועצת בית הספר חייבה אותנו ללכת, כי לילדה יש "בעיות רגשיות וחברתיות". מאיפה הילדה קיבלה את הבעיות הרגשיות הללו?!, אולי בגלל ההתנהגות של אבא, או בגלל הכעסים שלו והפרצופים המפחידים שהוא עושה כשהוא מאיים שאם לא נהיה מיד בשקט הוא " : עוד מעט בא". הרב שלום ארוש שליט"א אומר תמיד : שכמעט ואין ילדים שיש להם בעיות מצד עצמם, וכל ה"בעיות" שאנחנו מפילים עליהם, נמצאות אצלנו. אנחנו לא רואים הצלחה בחינוך הילדים, כי אנחנו מתקשים לעבוד על עצמנו. אם נתבונן בכנות נשים לב : שמעטים מאוד ההורים המחונכים, שיש להם ילדים לא מחונכים. ולילד שיש בעיות, כמעט וודאי שגם אצל ההורים יש בעיות. ולכן מי שרוצה לעבוד על הבעיה בשורש, מי שרוצה לסגור את הברז ולהפסיק לגרוף מים בחינם, שלבים 1-2 הם שלבים הכרחיים, כדי לאפשר לילד לגדול בבית תקין, בבית שקט, בבית נעים, בבית שבו שורה השכינה והקב"ה שותף פעיל בו. צריך לשנות גישה פעמים רבות אנחנו באמת רוצים לעזור לילד, אנחנו רוצים להדריך אותו, אנחנו רוצים שלא ייפול בבורות שנפלנו אנחנו כשהיינו צעירים, אנחנו רוצים ממש "להאיר לו את הדרך" שהרי אין חכם כבעל ניסיון. אבל התגובות של הילד ממש מרגיזות אותנו. במקום לשמוח " : שיש מי שדואג לך ומדריך אותך אתה מתנגד?!" למה זה קורה?! יכול להיות שהילד מתנגד רק "לשיטת ההדרכה שלנו", אולי הילד מאוד רוצה ללמוד מניסיון העבר שלנו, אלא שהוא דוחה בשתי ידיים את "השיטה" שבה אנחנו מחנכים אותו. אולי אנחנו לא מספיק עדינים איתו, אולי לפעמים במקום לחנך בנחת - פשוט מתפרצים, צועקים ומרביצים. נחשוב שהילד הוא מטופל שלנו ואנחנו רופאי שיניים, במידה ונכאיב לילד - האם הוא יחזור להמשך טיפול?! מצאתי את האושר של החיים שמעתי סיפור, על בחור ישיבה שלאחר משברים בישיבות גדולים עם הוריו ומלחמות עם הרבנים שלמד, פרק עול, ירד מהדרך ונהיה חילוני גמור. חבריו סיפרו עליו : שכמעט שאין עבירה שלא עשה. בקיצור, כולם היו בטוחים, שכבר אין סיכוי שאי פעם יחזור חזרה להיות דתי. שהרי "שנה ופרש קשה מכולם"... אבל מסובב הסיבות, ה' יתברך, דאג שיתארח בשבת בירושלים ויגיע לישיבת חוט של חסד. ומעשה שהיה כך היה : "בערב שבת, עברנו ליד הישיבה בדרך ללכת לטייל בשכונת מאה שערים, בשביל "להתחיל עם הדוסים" אבל המנגינות של "קבלת שבת" שפרצו מחוץ לקירות בניין הישיבה, משכו את אחד החברים והוא הכריח את כולנו לעלות ולראות את התפילות ". זה ברסלב, כולם פה מסטולים, יהיה שמח תסמכו עלי" הוא אמר ואנחנו השתכנענו. בקיצור נכנסנו. כל החסידים היו שרים, רוקדים ושמחים כאילו הם בחתונה. שמעתי פעם על הרב ארוש והסתקרנתי לראות מי זה, אז שאלתי מישהו " : תגיד, מי זה הרב?" והוא הצביע לי עליו, הרב עמד באמצע ליד הבימה כאשר כל חסידיו מקיפים אותו ושרים את "לכה דודי". עמדתי גם אני והסתכלתי עליו, פניו קרנו מאושר ושמתי לב שמעולם לא ראיתי אדם יותר מאושר ממנו. פתאום מבטנו נפגשו, עיניו החודרות של הרב הביטו בי וחיוך רחב כיסה את פניו. הרגשתי שהוא שואב אותי לתוך השמחה שלו, התנתקתי מהסובב אותי ונדמה לי שהפסקתי אפילו לשמוע את השירים, הרגשתי שהרב אוהב אותי וכאילו אני מכיר אותו מלפני שנים ושוב אנו נפגשים. מבטי הרב לא הירפו ממני וכל כמה דקות שמתי לב שכאילו "הוא מחפש אותי" בין הקהל וכשהוא רואה אותי, הוא "נרגע". כמובן עכשיו, הייתי אני זה ששיכנע את כל החברים להישאר. לפני תפילת ערבית, כל הקהל ישב לשיחה של הרב, הרב דיבר מספר דקות וכאילו כיוון את כל השיחה עלי, הרגשתי שאני לא יכול ללכת ונשארתי בישיבה עד סוף התפילה. בסוף התפילה, ניגשתי כמו כולם ללחוץ את היד של הרב ל"שבת שלום", כשהגיע תורי הרב הסתכל עלי, חייך, ופתאום חיבק אותי חיבוק אוהב כזה שלא הרגשתי מעולם. באותו הרגע החלטתי : אני נשאר פה! רק אדם כזה, יכול לתת לי את מה שהיה חסר לי כל החיים. כל חיי בישיבות, חיפשתי להרגיש "שה' אוהב אותי והוא נמצא כאן לידי ויכול לעזור לי" הרגשתי שהרב נותן לי את האהבה של ה'. אף פעם לא הייתי מרוצה מעצמי, תמיד הייתי צריך לספק את כל הסובבים אותי, תמיד הייתי נמצא בתוך המערבולת המסחררת של החיים, בבית עם ההורים, בישיבה עם החברים והרבנים. ופה אצל הרב מצאתי את מה שחיפשתי - מצאתי את האושר של החיים. שיטת הלל הזקן שיטת מו"ר הרב שליט"א היא שיטת הלל "ה לל או מר, הו י הזקן המובאת במסכת אבות : מ תל מ ידיו של א הר ן, או הב שלו ם ו רו דף שלו ם, או הב את ה ב רי ו ת ו מ ק ר בן ל תו רה". אי אפשר לקרב מישהו בלי לאהוב אותו. הרב אומר : כדי לאהוב מישהו אחר, צריך קודם לאהוב את עצמך. לכן מי שמתאכזר לעצמו לא יוכל לעולם לקרב מישהו, שהרי "ואהבת לרעך כמוך" תאהב את חברך / אשתך / בעלך / ילדיך כפי שאתה אוהב את עצמך. אהבה היא נתינה, אהבה היא רחמנות. אתה רואה שהילד שלך מרגיז אותך, אל תשנא אותו, אדרבה תרחם עליו, תאהב אותו ותראה איך הגישה שלו תשתנה. דרך ההצלחה תפקידינו בע"ה לספק לילד "חממה", הילד רוצה להרגיש בטוח, הילד רוצה שיאהבו אותו. עלינו ליצור לילד את "סביבת ההצלחה". סביבת הצלחה, זה בית רגוע. בית בלי צעקות, מריבות וויכוחים. בית ששורה בו שלוה, אהבה, נתינה, הערכה ופרגון הדדי. מי שחכם ורוצה חיים טובים ויפים, ילמד לקיים את העצות של הרב המובאות בספריו הקדושים. כדי להוביל את המשפחה שלנו להצלחה בחיים, נשתמש "בשיטת הרב" כי מה שעוזר לאלפי אנשים יעזור בוודאי גם לילדים שלנו. וכדי לחיות בשלום עם בן - הזוג ועם הילדים אנחנו צריכים לחיות בשלום עם עצמנו ואת זה נעשה ע"י תפילה וההתבודדות, ונרגיש שכל החיים שלנו משתנים, כל הגישה וכל ההסתכלות על החיים פתאום תקבל צורה שונה - צורה יהודית. נעבוד גם על שני השלבים המקדימים לחינוך ילדים ", שלום בית" ו"תיקון המידות" ונצעד בע"ה בדרך להצלחה. לייעוץ טלפוני ללא תשלום / או לתיאום פגישה צור קשר בימים ג' - ד' משעה 8-10 בערב נייד : מייל a @gmail.com : השופט " : אתה מואשם בסעיפים הבאים : עבדת בשחור. הלבנת הון. נתת הלוואות בשוק האפור. מה יש לך לומר להגנתך?" נאשם " : שאני עיוור צבעים"... תרומה תשע"ח ירושלים תל אביב חיפה באר שבע כניסה 17:09 16:58 17:07 16:50 יציאה 18:06 18:04 18:05 18:04 ר"ת 18:44 18:41 18:41 18:43 הפטרה מלכים א ה, כו - ו, יג - וה' נתן חכמה לשלמה

69 מכון אהבת אמת - המרכז להעמקת ערכי אהבת הזולת ע"ש ר' צבי יהודה דומוביץ ז"ל - רח' אבן עזרא 2 ירושלים טל : פקס : דוא"ל paypal: ahavemet@012.net.il : ליקוט ועריכה : יצחק בן אהרן כל הזכויות שמורות למכון אהבת אמת אסור להעתיק, לצלם ולהדפיס בלי רשות בכתב שבת קודש ב אדר תשע"ח : הדלקת נרות : ירושלים 4:51 תל - אביב 5:05 : חיפה 4:56 מוצאי שבת : ירושלים 6:04 : תל - אביב 6:06 : חיפה 6:05 : ר"ת 6:44 : "בר י אות להיות שותף בבניית בתי כנסיות ובבתי מדרשות לתורה ולתפלה ולהפצת אור התורה והמצוות בעולם! נלמד מהפסוק " : ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" )פרק כה - ח( והובא בשו"ת שדי חמד מספרי האחרונים שאף כי לא מצינו מצוה מפורשת בפסוק לבנות בית הכנסת, וגם מוני המצוות לא מנו מצוה זו, מכל מקום נכלל ענין זה במצות עשה "ועשו לי מקדש" כיון דומים הם. וכן מובא בזוהר הק' )פרשת נשא( " : ועשו לי מקדש" - סתם דכל בי כנישתא דעלמא מקדש איקרי ]=כל בית כנסת בעולם נקרא מקדש[. בילקוט שמואל מתארים חז"ל כיצד אלקנה, אשתו, בניו ואחיותיו וקרוביו, בהתמסרותם האישית, השפיעו, עוררו וזיכו את עם ישראל לעלות לרגל. ועל כך אמר הקב"ה לאלקנה : אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכתם למצוות וזכו רבים על ידך, אף אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנכם למצוות, הא למדת שבשכר זיכוי הרבים של אלקנה נולד שמואל. כתב על כך הסבא מנובהרדוק )בספרו מדריגת האדם( : מצוה זו של עליה לרגל כמעט שנשתכחה כליל, עד שהרואים את מעשהו של אלקנה היו מתפלאים : איש ובני ביתו עולם וטורחים לדלג על ההרים כדי לעלות לשילה... עד שאט אט, בסבלנות ובדרכי נועם, קמה מצוה זו מחדלונה והקיפה את כל העולם היהודי. מי גרם לכל זה? רק איש אחד ושמו אלקנה, בדוגמא אישית חיה של מסירות נפש שהפגין בהפקרת עצמו ובני ביתו ללא שמץ של הנאה עצמית. ולכן לן ברחובה של עיר כדי לפרסם שם שמים ברבים. והדברים שיצאו מלבו הטהור נכנסו לליבותיהם. נשאל הגאון רבי שריה דבילצקי שליט"א, הכיצד אדם מן השורה בזמננו )שאינו איש ציבור וכיו"ב( יוכל להיות ממזכי הרבים שעליו אמר התנא )באבות פ"ה משנה יח( "שאין חטא בא על ידו"? השיב רבי שריה : יכול אדם לזכות את הרבים גם כשיושב לעצמו, ואין לו דבר עם איש. הכיצד? אם למשל מקבל על עצמו לשפר ולהתחזק בתפילה בכוונת הלב ככל האפשר ובדקדוק בכל דיני התפילה, הריהו נחשב כאיש שרבים צריכים לו. כי בזה הוא גורם לחלוקת השפע העליון היורד על ידי מצות התפלה והוא מושך את שפע הברכה אל העולם הזה ומזכה בכך את הרבים. כיוצא בזה בכל המצוות, אם מקבל על עצמו לקיים את אחת המצוות בכל ההידורים והדקדוקים עד שיחשב כדוגמא אישית לכל באי עולם אשר ממנו יראו איך מקיימים מצוה זו בשלימות, ילמדו ממנו וכן יעשו, יש בכך זיכוי הרבים עצום. מו ו פץ רפו הש בוע אה " קשר של קיימא... סיפר הגר"י אברמסקי זצ"ל " : בהיותי אב"ד לונדון ניגש אלי יהודי, חילוני, פרופסור במקצועו, ואמר לי : "כבוד הרב! אני מוכן להניח תפילין, אבל ברצוני שהרב יסביר לי תחילה מה יש בהנחת התפילין, מה זה עושה ליהודי? "אמרתי לו " : טוב! בסדר גמור! אני אתן לך את כל ההסברים שבעולם, בנגלה ובנסתר, אבל כל זאת בתנאי אחד : אני אשאיל לך תפילין, אלמד אותך איך מניחים אותם, ואתה תניח אותן חודש ימים בלי להבין שום דבר, ורק תחשוב בדעתך שאתה מקיים מצות עשה מהתורה "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". לאחר חודש ימים אני אתן לך את כל ההסברים שביקשת"! לאיש לא היה נעים להתווכח, ובכל זאת הוא שאל אותי " : ומה יהיה אם אחרי חודש שלם שאניח תפילין, וההסברים לא יתקבלו על דעתי, יתברר שחודש שלם הנחתי תפילין בחינם"?... אמרתי לו " : בעז"ה אתן לך הסברים שתהיה מרוצה! כדאי לך, לקחת 'סיכון'! וגם זה לא כ"כ נורא להניח חודש חינם"... האיש הסכים לעסקה. לימדתי אותו איך להניח. משנוכחתי לראות שהוא יודע טוב את ההלכות, השארתי בידו זוג תפילין בהשאלה ונפרדתי ממנו. כעבור שבועיים דופק הפרופסור על דלת ביתי... התפלאתי ואמרתי לו ": מדוע באת עכשיו? סיכמנו על חודש והוא עוד לא עבר"... ענה לי הפרופסור " : כבוד הרב! באתי בקשר לענין אחר! רציתי לומר לרב שאת התפילין שהרב נתן לי בהשאלה אני לא מחזיר בחזרה! אני קונה אותן עכשיו בכסף מלא! לא באתי בשביל הסברים, באתי לשלם על התפלין"! "ודרך אגב" - הוסיף הפרופסור ואמר - "אני לא זקוק יותר להסברים על התפלין, כי נקשרתי אליהם"! יחי ראובן

70 זכות גדולה ומעלה נשגבה להפריש מהממון והנכסים לצרכי צדקה! נלמד מהפסוק: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (פרק כה-ב) וידועה קושיית המפרשים: מדוע כתבה תורה בלשון "ויקחו" ולא בלשון "ויתנו"? ותירץ הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל (בספרו בית הלוי) כי לאמיתו של דבר, מה שיש לו לאדם בממונו הוא רק אותו חלק שנותן לצדקה. ויתכן שיהיה לו לאדם ממון הרבה, אין זה נחשב ממון שלו אלא רק "מופקד" אצלו. ורק מה שנותן לצדקה זהו שלו ממש וכדברי חז"ל (ב"ב יא) על מונבז המלך, עיי"ש. נמצא איפוא, שהנתינה היא בעצם לקיחה לעצמו ומתאים הלשון "ויקחו". אמרו חז"ל בגמרא (גיטין ז.): "הרואה שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה". ולכאורה צריך ביאור שהרי מצד השכל וההגיון היה אמור להיות להפך, שאם יש לו מזונות ברווח ובהרחבה, מן הראוי להרבות בצדקה, וכשמזונותיו בצמצום היה מן הדין לפוטרו ומדוע דוקא במצב כזה דחוק מיעצים לו חכמים להפריש מהמעט שיש לו לצדקה?! ונראה בביאור הענין, שחז"ל נתנו כאן עצה טובה לעני שאם רואה שמזונותיו מצומצמין, יתכן שזה בגלל חוסר בטחונו בהקב"ה שיתן לו כל צרכו, והריהו דואג דאגת המחר ומתוך כך מקשה הוא על פרנסתו [וכפי שהוכחנו בעבר שזוהי הסיבה העיקרית שמקשה על המזונות מה שחושב ש"כוחי ועוצם ידי" הוא שמביא לפרנסה, ומצב זה גורם שיהיו "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" שגם אז היו בני ישראל במצב של חוסר בטחון שהקשה על ישועתם לבוא]. לעומת זאת, אם מתחזק באמונתו ובטחונו בהקב"ה ויודע שרק ממנו פרנסתו, ולא כוחו וחכמתו הם שעוזרים לו וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה בפסוק בקהלת "לא לחכמים לחם", וכן אמר הנביא "אל יתהלל החכם בחכמתו וכו' אלא השכל בהקב"ה וידוע אותי". במצב כזה שהוא מאמין אמונה תמימה שהוא הנותן לחם לכל בשר, מסייעים לו משמים ונותנים לו כל מחסורו אשר יחסר לו. ובמה יבחנו אמונתו ובטחונו בהשי"ת? בכך שלא דואג כלל ממצבו אלא מקיים בתמימות את מה שנצטוה ליתן צדקה לעניים גם בכזה מצב, ולכן זוהי סגולה גדולה שלא מראים לו סימני עניות. ולכן "הרואה שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה" כי מראה בזה שסמוך ובטוח בהקב"ה שימלא חסרונו. בדרך זו עליו לקיים גם את מה ששנינו (קידושין פב:) "יתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא העניות מן האומנות ולא העשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו". מן הראוי לציין, שאמנם מעלה גדולה היא לאדם שמחייב עצמו ליתן מעות לצדקה גם אם כרגע אינו יודע מהיכן יתן. אך דא עקא, שאם בסופו של דבר אינו מקיים את מה שנתחייב, אזי הפסדו עלול להיות גדול יותר מאשר אילו לא היה מתחייב כלל [וכמש"כ "טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם"]. ומסופר בגמרא (תענית ט:) על האמורא עולא שנזדמן לבבל וראה עננים המבשרים על ירידת גשמים בשעה הקרובה, והודיע זאת לאנשי המקום שעליהם לפנות את כליהם מהחצר כדי שלא ינזקו מהגשם. והנה לבסוף לא ירדו גשמים מעננים אלו, הגיב על כך עולא ואמר "כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו" [=כשם שהאנשים הגרים בבבל משקרים, כך גם גשמיהם משקרים בכך שנראה כאילו עתה עומדים לרדת ולבסוף אינם יורדים]. ונשאלת השאלה: במה משקרים אנשי בבל? ופירש המהרש"א שעולא נתכוון לומר שהבבליים לא נתנו את הצדקה שנתחייבו לתת. הנהגה שלילית זו היא שגרמה להם שגם מן השמים נהגו בהם מדה כנגד מדה שכשם שהם מראים שנותנים צדקה בהבטחתם, ולבסוף אינם נותנים, כך גם הגשמים נראים כאילו תיכף יורדים ולבסוף אינם יורדים. [וכמו שדרש כן לעיל ח:) רבי יוחנן מהפסוק (משלי כה-יד) "נשיאים ורוח וגשם אין - איש מתהלל במתת שקר"]. האם רוח הקודש...? פעם עמד בעל החתם סופר לצאת לתפלת המנחה בערב שבת. כאשר הגיע לפתח ביתו, בדרך ליציאתו, הניח ידו על המזוזה לנשקה, השתהה מעט, ושב לאחוריו. נכנס לחדרו הפנימי והוציא אחד עשר זהובים, נתן למשמשו ואמר: "רוץ ומסור לבחור פלוני, אל תגלה לו מי שלח, וחזור מיד". לאחר השבת ניגש אותו בחור לשליח, ושאלו מי מסר בידו את המעות. התנצל הלה, שאינו רשאי לגלות. אמר לו הבחור: "חפץ אני לדעת, משום שאם לא פגעך מלאך מן השמים, נשלח ביד בעל רוח הקודש"! ואז סח לו הבחור מעשה שהיה: ככל הבחורים, ניזון גם הוא בדוחק רב, מידי יום ביומו, אצל אכסניה תמורת תשלום, וצבר חוב גדול לבעלת האכסניה עבור מקומו, ארוחותיו וכביסתו. יום יום תבעה ממנו את חובו, ויום יום דחה אותה בקש, כאילו קרובים עומדים לשלוח לו כסף ויפרע חובו. בנתיים החוב תפח והגיע לי"א זהובים. סבלנותה של בעלת האכסניה פקעה, מכיון שעניה היתה ובאין מעות לא היה לה כסף לקנות נרות לשבת! והנה בהגיע זמן הדלקת הנרות גאתה בה חמתה, לקחה את כל חפציו של הבחור והשליכתם מחוץ לאכסניה כשהיא צועקת "הסתלק מכאן ולך"! המשיך הבחור לספר: הצעתי לה במבוכתי: "קחי את חפצי כמשכון, מדוע תזרקי אותם"? והיא מצידה זעקה: איני רוצה משכון ואיני לוקחת בעבוט! גזלן אתה. בגללך אין לי נרות לשבת! הרי יכולה הייתי לארח בחור שישלם במועד ולהשתכר למחייתי בכבוד, ואתה עשקתני"! ובאמרה זאת טרקה את הדלת אחרי, ונותרתי בחוץ עם חפצי... "ולפתע הופעת אתה, ואחד עשר זהובים בידך! אורו עיני, ואורו עיניה! ועתה אנא אמור לי, מי נתן לך את הסכום המדוייק בדיוק לרגע הזה?! הגדת הח"ס חילק כל המעות לעניים... סיפר כ"ק האדמו"ר מצאנז: "אספר, בבחינת מפרסמים עושי מצוה, מה שסיפר כ"ק האדמו"ר מקופטשניץ, שהיה איש אמת, ודרכו היתה לא להלין לעולם ממון אצלו. הקפדה זו קיבל מאבותיו הקדושים לבית אפטא, שהיו בעלי צדקה גדולים. "כאשר נכנסו חיילותיו של הצורר היטלר ימ"ש לוינה. היו לאדמו"ר קצת מעות ברשותו. לא ידע האם לחלק כדרכו את כל המעות, שהרי מי יודע מה ילד יום, ואולי ביום המחרת לא יוכל לצאת לרחוב העיר (כפי שאכן אירע) ועל כן אולי מוטב שישאיר המעות אצלו שיהיה לו לקנות "פת לחם". "ואמנם לבו לא הניחו לעשות כן, שהרי הוא נהג תמיד, כל השנים, לחלק מיד את כל המעות ועתה ישנה ממנהגו? ואכן, עמד האדמו"ר וחילק לפנות ערב את כל המעות לעניים. ובזכות זה ניצל הוא וכל משפחתו מכל הצרות". במחיצתם מאכל לגבירים ומאכל לעניים... פעם נכנס גביר גדול למעונו של המגיד הגדול ממזריטש כדי לקבל ברכת שלום. שאלו המגיד: מה אתה אוכל בכל יום? השיבו הגביר שהוא נוהג באכילה כמו עני: פת במלח... נזף בו המגיד וציווהו שיאכל ביום יום בשר ושישתה מי-דבש כדרך כל הגבירים. לאחר שהלך, שאלו התלמידים את המגיד מדוע ציווהו כך? השיב להם המגיד: "הגביר הזה, אם יאכל בכל יום בשר וישתה מי-דבש, ידוע ידע שהעני צריך לפחות לאכול פת במלח, אבל אם הוא יאכל בכל יום פת במלח, יחשוב שהעני צריך לאכול אבנים"... סיפו"ח

71 הוכיח ומנין לנו שהבבליים מבטיחים לתת צדקה ואינם נותנים? זאת רבינו יוסף חיים מבגדד זצ"ל (בספרו בן יהוידע) מהמבואר בגמרא (ביצה לב:) על עשירי בבל שהם "יורדי גיהנום" בגלל שאינם מרחמים על העניים ואינם נותנים להם צדקה [וכלשון הבבליים בתחילת ההגדה של פסח "כל דכפין יתי ויכול" אמירה שאינה למעשה]. עוד ראוי לציין ענין נוסף שיש במעלת הצדקה, והוא מה שכתב הקב הישר: צריך אדם להזהר שכאשר יעשה סעודת מצוה יהדר שיהיו בתוך הקרואים עניים ואביונים וכו', כי העושה שמחה לבנו או לבתו ולא הזמין לסעודה עניים, אזי מתעורר קיטרוג וכו' לכן צריך להזמין עניים לסעודה כדי שלא יקטרג הקטיגור, ולא עוד, אלא כיון שמבקש עניים לסעודה אזי הקטיגור נעשה סניגור, כמו שמצינו בדברי חז"ל במדרש תנחומא (האזינו ח). ומסיים הקב הישר: "על כן צריך האדם להזהר לבלתי הראות פנים זועפות לעניים הבאים בתוך ביתו, ובפרט שלא לגעור בעניים שבאים בשל לסעודת מצוה, כי מכיון שבעל הבית מבייש את העניים, מתהוה כך רעה גדולה. ולא יצטער אם יש לו יותר הוצאות, כי יש בזה כפרת עון. כמו שכתב בספר טעמי המצוות: תועלת גדולה לבעלי הסעודה במה שאוכלים קרואים עניים, שהוא ממש דוגמת קרבן, שהכהנים אוכלים ובעליהם מתכפרים. וסיפר כ"ק האדמו"ר מקאפיטשניץ: בשנת תשט"ו הלך זקיני להזמין את כ"ק האדמו"ר מהר"א מבעלז זצ"ל לשמחת הבר מצוה שלי. כשנכנס האדמו"ר מבעלז לשמחת הבר מצוה אמר לזקני: יש לי קבלה מאבותי שכאשר עורכים שמחה, ובפרט בר מצוה, צריך לעשות שולחן מיוחד בעבור העניים, ושאתם בעצמכם תתמסרו לענין זה. ומלבד המצוה הגדולה בזה, יש בזה תועלת וזכות גדולה לבחור. ואכן קיים זקני את דבריו, ובעת סעודת הבר מצווה, ערכו שולחן מיוחד לעניים, הוא בעצמו עבר ביניהם והאכילם והשקם בכל מחסורם. להקדים נתינה לרפואה... מעשה באשה שנכנסה למעונו של הרה"ק רש"ב מלובאוויטש זצ"ל והתאוננה בפניו על צערה הגדול, כי אחד מבני ביתה חולה במחלה מסוכנת, והריהי מבטיחה ומקבלת על עצמה שאם ישלה ה' דברו וירפאהו ממחלתו, אזי תתן סכום כסף גדול למוסדות התורה ולצרכי צדקה וחסד. נענה הרש"ב ואמר: "עדיף יותר שתתני תחילה את סכום הנדבה לצדקה כפי שהבטחת, ועל ידי זה יהיה הקב"ה כבעל חוב וכלווה הצריך לפרוע לך, מאשר תהיי את בעלת חוב כלפי הקב"ה", [היינו באם תתן נדבה רק אחרי שתזכה לרפואה]. באר החיים נתינה בצנעה... מעולם לא העניק הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל תמיכה כספית לתלמיד, בפני חברו, כמדת הצנועים. פעם העניק לאברך פלוני סכום מסויים ובשבוע שלאחריו נתן לו פחות עד שתמה הלה למה גרע מקיצבתו והביע דאגתו בפני בן אחותו של רבי יהודה. כיון ששאל את פיו הסביר לו רבי יהודה: "אין כאן שום הפחתה. נתתי לו היום בדיוק אותו סכום שקיבל כל תלמיד מסוגו. אמנם בשבוע שעבר ראיתיו שנפשו עגומה עליו. הבנתי שהוא שרוי במצוקה והוספתי לו אז על הסכום הרגיל. וזאת ליהודה זכות גדולה לגבות מעות מן הציבור לצרכי צדקה! נלמד מהפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (פרק כה-ב) לומדים המפרשים רמז מכאן אף למגביות לצרכי צדקה שמצווים ישראל, כיצד עליהם להתרים את הציבור, דאף כי אמנם הנותן בעצמו מעות לצדקה אינו צריך ליתן דוקא לשם המצוה, אלא גם אם הפריש מעות לצדקה על מנת שיחיה בנו "הרי זה צדיק גמור" (פסחים ח.), מכל מקום, הגובה מן הציבור, עליו לעשות כן לשם שמים ולא להנאתו האישית. הוא שנאמר "ויקחו לי תרומה" - לי לשמי. ידועים דברי חז"ל (ב"ב ט.) "גדול המעשה יותר מן העושה". מדוע גדולה מעלת המתרים יותר מן התורם, הרי התורם מקריב מכספו שטרח ועמל להשיגו, ובנתינתו מוותר עליו. לא כן המתרים שאינו מוותר מרכושו דבר?! וביאר החפץ חיים (בספרו עה"ת) משום שהיצר הרע מכלה חיציו באיש 'המעשה', להזניחו ממלאכתו, כי למה לו ליצה"ר לחזר על פתחי נדיבים רבים ולהסיתם שלא לתרום, הרי הרבה יותר פשוט לדבר על לב המתרים שלא יכתת רגליו על פתחי נדיבים, לכן שכרו גדול יותר כי גם מלחמתו עם היצר כבידה יותר ו"לפום צערא אגרא". עוד יש לבאר, מדוע גדול המעשה מן העושה, משום הבזיון והבושה שמקבל המתרים, ו"לפום צערא אגרא". אך למען האמת, אם המתרים מכיר במעלה הנשגבה שיש בזה שמכפר עוונותיו ומזכך אותו, זה מה שיתן לו את הכח לעמוד בגבורה כנגד כל הבזיונות ואף יחפוץ בכך. וכאמרת כ"ק מהרי"ד מבעלזא זצ"ל ש"זו סגולה שיתכפרו כל עוונותיו, ואפילו העבירות החמורות ביותר"! זו עצה טובה לכל מתרים שיהיה מוכן לכך, לזכוץ בבזיונות לכפרה, ובכח זה יחזיק מעמד [כאותו מעשה במתרים עבור מוסדות תורה שנסע לחו"ל וסיכם עם "דרייבר" - אדם שיסיע אותו לגבירים לפי רשימה מסודרת שיש להלה בפנקס עם כתובותיהם כולל רשימת הערות על טיבו של כל גביר כיצד לדבר עמו וכו'. והנה כשנכנס לאחד הגבירים עם בקשתו, התנפל עליו הגביר בחמת זעם בחרפות וגידופים. ואילו המתרים המשיך לשבת בשוויון נפש כאילו לא אליו הצעקות. כשנרגע הגביר כתב לו בכ"ז ש'יק על סך אלף דולר. אך שאלו הגביר בפליאה: היאך הצלחת לקבל את צעקותי בכזה רוגע? והשיב לו: "הנה כתוב כאן בפנקס עליך: "בתחילה צועק בחמת זעם ולבסוף נותן אלף דולר". ידיעה זו מראש, נתנה לי את הכח להמתין בסבלנות למטרה...]. בשו"ת אגרות משה (יור"ד ח"ג סי' צה) דן האם יש איסור או עוולה לפרסם שמות של נדיבי עם ולספר עליהם למתרימים? האם אין חשש מצד "מברך רעהו בקול גדול... קללה תחשב לו" כמבואר בגמרא (תענית טז.). וכתב, שזה הכל אם מספר לריקים ופוחזים, אבל להגונים המתרימים למוסדות תורה וצדקה מותר. "העניים אינם צריכים לסבול"... אדם בא בשאלה לגאון מטשיבין - רבי דוב בעריש ווידנפלד זצ"ל: יש לו סכום כסף שנותן בקביעות כמעשר כספים. ועלה בדעתו לתת את כל הסכום לישיבת חיי עולם (שרבי דוב עומד בנשיאותה) כי שמע על מצבה הכלכלי הקשה. השיבו הרב מטשיבין: "וודאי נתת עד היום לעניים קבועים, והנך רוצה להעביר את הכסף מהעניים לישיבה, והלא העניים אינם חייבים לסבול ממצבה הקשה של ישיבת חיי עולם ולכן אל תשנה מהרגלך עד היום". כששמעו מנהלי ישיבת חיי עולם את הפסק, נזדעקו: הרי כל הרווח שלנו במה שרבינו נשיא חיי עולם הוא שבזכות זה יכנס כסף למוסדות ועכשיו גם כסף זה שרוצים לתרום נפסיד? השיב להם הרב מטשיבין: "מה אעשה? אני חייב לפסוק כפי האמת! גם לישיבתי שלי לא הייתי פוסק אחרת". בסופו של דבר, התורם כל כך נהנה מנקיות הדעת בפסקו הברור של הרב מטשיבין, שנתן תרומה הגונה לישיבה, ויחד עם זאת לא הפחית מנתינתו לעניים. שר התורה

72 הזמן: חצות ליל יום הכיפורים הקדוש והנורא. המקום: בית-החיים של עיירת שטוצ'ין, פלך ווילנא, ליטא. במקום להתייצב לצד ממלל י תהלים או 'שיר הייחוד' בבית- המדרש, ניצב לו פלוני - מו ס ר'נ יק מובהק - בבית הקברות, שם הוא עוסק בהטמנת מדים של הצבא הרוסי. התקופה היא 'מלחמת העולם הראשונה'. הנוראה שבמלחמות - עד שבאה אחריה מלחמה נוראה עוד יותר. מאות אלפי יהודים גויסו לשדה-הקרב משני הצדדים. חלק לחמו בח ילות של 'מדינות ההסכמה' (בריטניה וכו') וחלק ב'מעצמות המרכז' (גרמניה וכו'). תפקידם היה להשמיד את האויב - גם אם מדובר ביהודי. טרגדיה שכזו! שש עשרה חיילים יהודים שנמצאו בשטוצ'ין, ערקו מחזית המלחמה. הם לא היו היחידים שעשו זאת במהלך המלחמה. אם ייתפסו - אחת דתם למות! עד לאותו רגע הם שירתו בצבא הרוסי (שלחם לצד אנגליה נגד גרמניה). בתור עריקים הם היו חייבים להיעזר באזרחים יהודים מקומיים. בלעדי זאת אין להם כמעט סיכוי להימלט מעיניים עוקבות. החליט פלוני להסתכן ולעזור להם. להחביא אותם במערה סמוכה, ולהשיג עבורם בגדים אזרחיים. את מדי הצבא - שעלולים להצביע בעצם מציאותם על העריקה החמורה - הייתה חובה לבער ולכלות מן העולם. ואיזה מקום מתאים לכך יותר מאשר בית-החיים? המקום שבמקרה דנן העניק לאנשים חיים, ולא בלשון סגי נהור! סיים מיודענו את המשימה החשובה והמסוכנת ושב העירה. * * * "טרר--רר--רר" ושוב "טרר--רר--רר" אלו יריות - לא היה ספק בכך! ראשו השתופף, מעיו התהפכו וכולו "ש מ ע י ש ר א ל" בשנייה האחרונה לחייו. "עצור!" נשמעה צעקה ברוסית. מולו ניצב קצין רוסי בראש מחלקה של חיילים. הקצין פקד על שני חיילים ללכוד את החשוד, אשר תיכף הועבר לחקירה צולבת. מבחינת ההלכה הוא נחשב באותה שעה כ"נב לה חיה". בחור צעיר שנלכד בשעת מלחמה מחוץ לעיר - לאחר חצות ליל - דינו נחרץ על אתר כמרגל - ואין בינו לבין המוות כלום! חובת ההוכחה של זכאותו מוטלת עליו, הצבא לא צריך להוכיח כלום לחובתו. הוא צריך להוכיח שאיננו מרגל... "אשם עד שתוכח חפותו" - משפט מוכר? כפרת-עוונות כפי שהיה לו באותו יום-כיפור, לא היה לו מימיו... אבל הקדוש ברוך הוא הכניס לו את המילים הנכונות לפה. החקירה הצולבת לא הצליחה לבלבל אותו. הוא עמד איתן עם הגרסה שהמציא. וכך, לא רק שהחוקר השתכנע שמדובר באדם זכאי, אלא מספר חיילים אף נצטוו להגן עליו, וללוות אותו העירה בכבוד רב! * * * נרעש ונפחד חזר העירה. הוא פגש את מורו ורבו, מרן רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל - רבה של סטוצ'ין - וסיפר באוזניו את כל ההתרחשות האיומה לפרטי פרטיה. מהרי"ל הבין היטב את משמעות העריקה מצבא רוסיה: הלוא הוא עצמו החליף את שם משפחתו מ'לייבמן' ל'חסמן' רק כדי להימלט מהצבא הרוסי. התלמיד תיאר את ההתרחשות בהתפעלות, והתעכב בציוריות על כל נס ונס. כאשר סיים הדהד משפטו הנוקב והמפתיע של מהרי"ל בחדר: "מתפלא אני עליכם; מה זו ההתפעלות הגדולה, וכה סערה רוחכם? הלוא הדבר פשוט הוא - והאיך יכול היה להיות אחרת?! הרי חז"ל בפירוש אמרו שלוחי מצווה אינם ניזוקים לא בהליכתן ולא בחזירתן!" * * * מה מונח במשפט המדהים של מהרי"ל? מעבר לאמונה-חושית הזועקת מכל מילה ומילה? מונח כאן עוד משהו חשוב: כאשר נקרא אדם לסייע לזולת, הוא נוטה באופן טבעי להתרכז בפרטים צדדיים שמסביב לעיקר. הפעילות, ה"אקשן", ההצלחות. הוא לפעמים שוכח את העיקר: המצוה! כשאתה עוזר לזולת זה לפני הכל ואחרי הכל מצוה. וכאשר אתה שליח-מצוה אז אינך ניזוק לא בהליכתך ולא בחזרתך! המצוה עוטפת עליך מכל צד. אם נלמד לייקר את ערך המצוה, ממילא גם נרבה בעשיית חסד עם הזולת! היית מעורב בסיפור שקשור לבין אדם לחבירו? שמעת ממקור ראשון? ספר לנו עכשיו! פקס: דוא"ל: ahavemet@012.net.il

73 "ויקחו לי תרומה" )כה, ב( כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה למשה ויקחו לי תרומה )תנא דבי אליהו(. פירוש הדבר: מצות צדקה צריכים לעשות בלי התחשבות יתירה, בלי שיקולים, אלא נעשה ואחר כך נשמע. כי אם יחשוב וישקול קודם, לעולם לא יגיע ל"נעשה". "ויקחו לי תרומה" )כה, ב( וברש"י לי לשמי. יש שני מיני נותני צדקה, מי שנותן בחשאי, בצנעה, בסתר. ומי שנותן ברעש, בקולי קולות. אצל הראשון אומרת התורה: מאת כל איש אשר ידבנו לבו - אצל איש כזה אל תדקדק גודל נדבתו, כי העיקר שנותן בכל לבו, כי נדבתו לי - לשמי, לכבוד השי ת. אבל אצל השני: אשר תקחו מאתם אם הוא איש כזה שנותן, תקחו מאתם - לשון רבים, שכל אחד ידע מנתינו, אצלו תקחו קח מאתו ככל היותר, זהב וכסף. )ויקהל משה( "ויקחו לי תרומה" )כה, ב( הגה ק רר ב מפשיסחא נהג עצמו כשנתן צדקה היה משנה הדבר פעמיים, נתן פעם אחד וחזר ונתן עוד. פעם שאל אותו עני ממה נפשך אם כבודו רוצה לתת לי יותר למה אינו נותן את הכל בבת אחת, למה עליו לחלקו לשני פעמים, ענה הרה ק במתק לשונו כי כפעם הראשון הוא נותן לו מחמת רחמנות, כי לבו כואב לראות יהודי נשבר ונדכה, וזה אינו נקרא צדקה, כי למען עצמו עשה זאת, ורק לאחר שנתן לו כבר, נותן עוד פעם לקיים מצות צדקה כי אז אינו נותן בשביל רחמנות אלא לקיים מצות צדקה, כמאמר הפסוק נתון תתן לו שיתן ויחזור ויתן, ואל ירע לבבך בתתך לו שלא תתן לו רק בשביל שלא ירע לבבך לראות עני ומדוכה, כי אז אין זה צדקה כנ ל. "ויקחו לי תרומה" )כה, ב( "לי לשמי" )רש"י(. אומר הרה"ק מקאצק "האי עלמא כבי הילולא דמיא". בהכנות לקראת חתונה, מזמינים אורחים, מכינים אוכל והכל מסודר, הזמרים והתופים... אבל אם ח"ו החסיר החתן את המילה "לי" בתוך המילים 'הרי את מקודשת לי' לא שווה כל החתונה, והנישואין לא תקפים. כך גם אם באת לעולם ולא כיוונת "לי לשמי" הפסדת את כל העולם. )דברי מאיר( "ויקחו לי תרומה" )כה, ב( בתנא דבי אליהו )פרק יז( כתב בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, פירש מהרי"ץ דושינסקיא ~ 1 ~ ליקוטים נפלאים פרשת תרומה זצ"ל בדרך הלצה, דבשעה ששישים רבוא אנשים דחקו את עצמם לומר למשה נעשה ונשמע, היה ממש סכנות נפשות, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, כלומר על ידי קבלת התורה תצטרכו ליתן ממון, ובוודאי לא יהיה כל כך דוחק עוד. )ארז בלבנון( "ויקחו לי תרומה" )כה, ב( שמעתי ששאלו לגאון הקדוש בעל דברי חיים זצ"ל, למה הוא מפזר כל כך לצדקה, הלא חכמינו ז"ל אמרו )כתובות נ.( המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והשיב שזה השיעור לא נאמר רק למי שלא חטא, אבל מי שחטא ורוצה לפדות עצמו בממונו על דרך הכתוב )דניאל ד, כד( 'וחטאך בצדקה פרוק' אין לזה שיעור, שהרי אם אדם חולה מסוכן 'כל אשר יתן בעד נפשו' )איוב ב, ד(, ואם כן הוא בחולי הגוף מכל שכן בחולי הנפש. )גבעת שאול( "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" )כה, ב( הסביר זאת הגאון מווילנה זי"ע: הקב"ה אמר למשה "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ומה היה המודד לראות אם הנדבה מגיעה באמת מנדבת לבו? לכן ממשיך הפסוק ואומר: "תקחו את תרומתי" - אותו בן אדם שרוצה באמת לתרום, ירוץ ויפנה בעצמו ויאמר: "תקחו את תרומתי!"... )פנינים( "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" )כה, ב( בשעה שעמד ה"חפץ חיים" להקים את בניין הישיבה שלו, בא אליו יהודי אחד ואמר לו: רבי! השם יתברך חנני בעושר, ורוצה אני לזכות במצוה הגדולה להקים את בניין הישיבה מכספי שלי. השיב לו ה"חפץ חיים": כוונתך רצויה, ויגמלך ה' בעד מחשבתך הטובה, אבל את הצעתך אינני יכול לקבל. בניין ישיבה, אוהל תורה, מצוה היא, וצריך לתת אפשרות לכל יהודי להשתתף בה. וכך מצינו במשכן, שהקב"ה אמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", אף על פי שלפי חז"ל היה ביכולתו של כל אחד מישראל להקים המשכן - כדי שיהיה לכל אדם מישראל, חלק בהקמת המשכן. )פניני תורה( "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" )כה, ב( הטעם שהדגישה התורה את נדיבות הלב, כי דרך האדם כשמתעורר לבו לתת צדקה הוא נודב בלבו לתת הרבה, אך במוצא שפתיו הוא מצמצם מנדבתו, לזה אמרה התורה שעיקר התרומה היא לפי נדיבות הלב. )ואף על פי שאין האדם יודע מחשבות לבו של הזולת, מכל מקום כלפי שמיא גליא(. )מרגלית יקרה לעי"נ ) הרה"צ פנחס בן ר' בנימין בינוש רוזנבוים זצוק"ל - כ"ו בניסן

74 ר) ~ 2 ~ ליקוטים נפלאים פרשת תרומה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו..." )כה, ב( שאלו פעם אחת את האדמו"ר ר' מרדכי מצ'רנוביל מדוע הוא לוקח "פדיונות" גם מעוברי עבירה? ענה הרבי: באמת, הייתי רגיל להזהר לא לקחת פדיונות אלא משומרי מצוות, כי את כסף הפדיונות חילקתי ליראי שמים, כי כך היו על פי רוב המקבלים. לא היה קבצן בעל עבירה. אולם היום יש גם בין המקבלים פורצי גדר, לכך אינני מקפיד עוד ממי אני לוקח את הפדיון. )עיטורי תורה( "והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון בהם" )כה, יד( יש לשאול, כיון שהארון היה נושא את נושאיו בדרך נס, אם כן מדוע הוצרכו לשאת אותו, ומדוע בכלל נזקקו לבדים? ויש לומר, שחובה קדושה מוטלת על כל אדם לעשות את ההשתדלות מצדו, ובצירוף ההשתדלות צריך לבטוח בהשם יתברך שיברכו במעשי ידיו, ואין לו לסמוך על מעשה נסים בלבד, ולכן גם כאן היו צריכים לעשות השתדלות מסויימת "ועשית שניים כרובים זהב וגו' משני קצות הכפורת" )כה, יח( באחת מדרשותיו ברבים, דרש פעם הגאון ר"מ מלובלין זצ"ל, וכה אמר, שנינו במכילתא בסוף פרשת משפטים: כל כלי השרת במשכן ובמקדש מותר היה לעשותם מכל מיני מתכות בזמן שלא היה זהב, אולם הכרובים שעל הארון היו צריכים תמיד להיעשות רק מזהב טהור ואסור לעשותם מכל מתכת אחרת. וצריך להבין, מה נשתנו הכרובים משאר כלי השרת? אלא, המשיך הר"מ מלובלין לבאר, הכרובים מסמליםעל תינוקות של בית רבן כמ"ש רש"י "כרובים דמות פרצוף תינוק להם", משום כך היה מקומם על ארון הלוחות, כדי ללמדנו שמוטלת עלינו חובה קדושה לחנך את הילדים שלנו לתורה ולחיי תורה, וכאשר מדובר בתפקיד קדוש זה - נפשם של תשב"ר, אי אפשר לצאת ידי חובה בקטנות, בפרוטות של כסף נחושת, אלא יש לרוממם ולגדלם ולהוציא מהם זהב טהור דווקא. ' מאיר אומר( "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו )כה, כ( י"ל בדרך צחות, תוך כדי ה'פורשי כנפיים למעלה' שהוא העלייה בין אדם למקום, יש להשגיח על כך שזה יהיה 'ופניהם איש אל אחיו' דהיינו שלא יהיה על חשבון בין אדם לחבירו ולמשל המתעטף בטליתו בהתלהבות מתוך דביקות לה', וחבירו מקבל את הציצית לתוך עיניו... "ופניהם איש אל אחיו..." )כה, כ( עשרת הדברות כתובים על שני לוחות אבנים, מחציתם מזה - מצוות שבין אדם למקום, ומחציתם מזה - מצוות שבין אדם לחברו. ואמרה התורה "ופניהם איש אל אחיו", מכוונים זה לזה. אי אפשר לקיים מצוות שבין אדם למקום אלא עם המצוות שבין אדם לחברו, וכן להיפך. )מלבי"ם( "ועשית שלחן וגו' )כה, כג( ועשית לו מסגרת" )כה, כה( צווה לעשות מסגרת לשולחן לרמוז שיאכל אדם במסגרת מסויימת ואל ירבה תענוגים מופרזים. )כלי יקר( "ונתת על )כה, ל( השולחן לפני פנים לחם תמיד" מאז שנברא העולם יש מאין, אין הברכה יכולה לחול אלא על משהו שנקרא ' שי ' ולא על 'אין', והשולחן נועד להשפיע פרנסה וברכה ושובע על בני ישראל, לפיכך היה הכרח לתת עליו תמיד לחם, כדי שיהיה על מה שתחול הברכה. )רמב"ן( "מקשה אחת זהב טהור" )כה, לו( "מקשה אחת" הקושי הגדול ביותר בעולם, הוא "זהב טהור" שכספו וזהבו של האדם יהיה טהור ונקי מכל חשש. )רשפי אש( "ומזלגותיו" )כז, ג( הרה ק רבי מרדכי יוסף מראדזין זצ ל שהה פעם באטוואצק עם הרה ק רבי יוסף מאמישנוב זצ ל, ובתוך שיחתם אמר הרה ק מראדזין להפליא אודות חסידי פולין. סיבת התפעלותו הייתה מחמת שסיפר לו חסיד אחד שנזדמן להיות בעיר פטרבורג, והפליא לפניו יהודי פטרבורג, שנתארח אצלו אחד מתושבי פטרבורג, וראה והנה מוכן לפניו 'קראצער', היה זה מזלג, אלא שהחסיד מפולין מעולם לא ראה כזאת לאכול עם מזלג, ולתומו חשב שזה כלי מיוחד לשריטה, שאם יצטרך לשרוט בעצמו באמצע אכילתו, יהיה מוכן לפניו הקראצער, כדי שלא יגע בידיו במקום מכוסה ויצטרך ליטול את ידיו. עד היכן הדברים מגיעים בתמימותו של חסידי פולין, סיים הרה ק מראדזין, ראשית שלא ידע שזה מזלג, ושנית שהיה פשוט בעיניו שכלי השריטה הוא כדי שלא ליגע במקום מכוסה... )ימות עולם ערך הרה ק מראדזין אות ב'( לקבלה במייל: LikutimNiflaim@gmail.com

75 "ויקחו לי תרומה" )כה, ב( הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זי"ע הרבה לעסוק בגביית צדקה, סכומים רבים עברו תחת ידו. אחד העשירים בזמנו היה קמצן גדול, ואף שהיה תלמיד חכם, לא נתן פרוטה לצדקה. אירע פעם שפגשו רבי מרדכי והצליח להוציא ממנו סך של אלף רובל לצדקה, היה זה בגדר מופת. בשעת פטירתו, הרים רבי מרדכי את ידיו ואמר: לא עברתי עבירה מעודי, אולי עבירה אחת, שהוצאתי מאותו עשיר קמצן רק אלף רובל במקום אלפיים. )אור יקרות( מאת כל איש אשר ידבנו ליבו.." )כה, ב( מסופר על רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ ל: פעם אחת התדפק על דלתו אחד מחסידיו שהיה עני מרוד, וביקש מהרבי: רבי אנא עזור לי המצב דחוק הגעתי לפת לחם... ממש פיקוח נפש... מכיוון שלרב עצמו לא היה מה לתת, ניסה הוא למצוא דרך יצירתית להציל את משפחתו של החסיד. והנה נתקלו עיניו בגביע הקידוש שהיה מונח על שולחנו. מכלי לחשוב פעמיים נתן לעני את הגביע וזה יצא שמח וטוב לב... הרבנית שמעה את טריקת הדלת ויצאה לראות מה קרה, והנה הבחינה שחסר גביע על השולחן. פנתה לרב ושאלה: היכן הגביע?! והרב הפטיר: נתתי אותו הרגע לעני... הרבנית נדהמה ואמרה לו: אתה יודע שמשובץ עליו יהלום יקר? "כן?!... הרבי קפץ מהכסא וצעק: וואי... אוי ואבוי... תוך שהוא פותח בריצה לכיוון הדלת על מנת להשיג את העני... לאחר זמן מה חזר הרב שכולו מתנשף, הרבנית שראתה שהוא חזר ללא הגביע, שאלה אותו: היכן הגביע? כשבת צחוק על פניו אצל העני השיב רבי שמעלקא. אם כן מדוע רצת אחריו?! שאלה הרבנית, האם לא כדי להחזיר את הגביע היקר?! בוודאי שלא ענה רבי שמעלקא, רצתי אחריו כדי לומר לו שידע, כי בגביע משובץ יהלום יקר ושלא ימכור אותו בזול... זוהי נדיבות הלב... "ויקחו לי תרומה" )כה, ב( הרה ק מווארקא זי ע נכנס פעם לעשיר אחד, וכאשר ביקש ממנו סכום לצדקה ענה לו העשיר בלאו, וככל שניסה הרה ק לטעון שאכן יתן, התעקש העשיר עצמו יותר ויותר שלא יתן, עד שהגיע הדבר לזה שהעשיר קרא בקול, שהוא ממש לאיבוד הזמן מה שהוא נשאר יושב כאן, כי ממילא לא יתן... ענה לו הרה ק שזהו אינו, כי הרי ידעינן מחז ל שהיצר הרע בא לו לאדם מיד כשנולד, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אבל היצר טוב בא לו רק משנת הי ג ואילך, והנה מאחר שהיצר הרע זקן יותר על כן הוא מדבר בכל עת קודם, ואי לזאת, אני יודע שעד כאן ~ 1 ~ סיפורים נפלאים פרשת תרומה דברי היצר הרע, ואני ממתין שכבר יבוא תור היצר טוב לדבר, דאף שהוא הצעיר, מ מ גם הוא רשאי עכ פ לדבר. מסופר על המגיד מדובנא זי ע שבא אל גביר למדן לקבל ממנו נדבה עבור פדיון שבויים. קיבל אותו העשיר בסבר פנים יפות ונסתובבה שיחתם בדברי תורה. כאשר ראה המגיד שהזמן הולך לריק התחיל לדבר על מצות צדקה לרמזו על סיבת בואו, אולם גם העשיר היה אומר כנגדו רעיונות נפלאים בעניין זה, ראה המגיד שאין סוף לעניין הזה, וכי העשיר מבקש להתחמק ממנו ע י אמירת ד ת, אמר לו: אספר לך מעשה, באחת המדינות הרחוקות לא ידעו תושביה על מאכל ה בצל, ולא ראוהו מעודם. יום אחד בא לשם אורח אחד והביא אתו בצל אחד. אנשי המקום שמחו על זה מאד, ונתנו לו מטמון כסף בעד הבצל. הם זרעו אותו והתחיל לגדול אצלם בצל הרבה. כששמע זאת עני אחר, לקח עמו שום ונדד למדינה הזאת שגם שום לא היה בה. לא ידעו אנשי המקום מרוב שמחה מה לעשות בו, מה לגמול לו, אמרו: באיזה דבר יקר אפשר לגמול לו תמורת הדבר היקר הזה? החליטו לשלם לו בדבר היקר שיש להם בבצל, גם אתה - סיים המגיד מדובנא אומר לי חידושי תורה כנגד חידושי תורה שלי. והלא נאמר: די מחסורו אשר יחסר לו, ולי חסר כסף. "ויקחו לי תרומה" )כה, ב( לעי"נ הרה"צ פנחס בן ר' בנימין בינוש רוזנבוים זצוק"ל - כ"ו בניסן המדרש בילקוט שמעוני מביא על הפסוק הפותח את הפרשה: "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" - זה שאמר הכתוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". התורה נקראת "לקח טוב" יותר מכל סחורה שבעולם. על מנת לעמוד על ההבדל הביאו חז"ל משל למה הדבר דומה: לשניים שנסעו ליריד בעיר הגדולה לצורך מסחר. האחד קנה בדי משי יקרים והשני השקיע את כספו בבדי צמר משובחים. בדרך חזרה נפגשו שני הסוחרים ושוחחו על עסקי הבדים כשכל אחד מתפאר בסחורה שקנה, בטיבה ובמחיר הזול שהשיג בעבורה. לפתע עלה במוחם רעיון להחליף את הסחורות ביניהם. בעל בדי המשי ייתן את סחורתו לחברו, והלה בתמורה ייתן לו את בדי הצמר היוקרתיים. אמרו ועשו. יוצא אם כן, שבעל המשי נשאר עם צמר וללא משי, ואילו חברו נשאר ללא הצמר אבל עם משי יקר... אומר המדרש הנמשל הוא: התורה הקדושה - איננה כן, אלא אדם אחד לומד משנה מ"סדר נזיקין" ואדם אחר, לומד משנה מ"סדר מועד", כאשר נפגשים שניהם אומר האחד לחברו: למד אותי את מה שלמדת ואני אלמד אותך את מה שאני יודע. נמצא שלכל אחד מהם יש לבסוף גם את המשנה מ"סדר נזיקין" וגם את המשנה מ"סדר מועד". היש מקח גדול מזה?! זה שאמר הכתוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

76 דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה )כה, ב( התמיהה ידועה, מדוע כתב ויקחו ולא כתב ויתנו. ונראה לבאר באופן פשוט, עפ י משל לראובן ושמעון שנסעו בדרך ליריד, הנסיעה היתה ארוכה, ולראובן נגמר האוכל, ביקש ראובן לשמעון שיתן לו מהאוכל שלו, וכשיגיעו למחוז חפצם, יחזיר לו. אחרי ששהו ביריד, פנה שמעון לחזור לביתו, אבל ראובן עדיין רצה להתעכב בדרך, ביקש ראובן לשמעון שיקח לו חלק מחבילותיו בעגלתו, ויתנם לו כשיגיע אל ביתו. הנה, כשביקש ראובן לשמעון מהאוכל אמר לו: תן לי מהאוכל שלך, אבל כשביקשו שיוביל את חבילותיו לביתו אמר לו קח לי את החבילות הללו, כיוון שהחבילות הם הרי של ראובן וכל הבקשה משמעון היא רק להעביר אותם ממקום זה אל מקום זה, ורק כששמעון היה צריך להוציא מהאוכל שלו ולתת לראובן אז שייך לשון של נתינה. ופשוט. ובזה מבואר היטיב, כי כאן כשצריך לתרום למלאכת המשכן שהיא דירה לשכינה כביכול, לא שייך לומר תתנו תרומה להקב ה כיוון שלי הכסף ולי הזהב נאם ה, רק שייך שנוביל את הכסף מהבית הפרטי שלנו אל המשכן לכן אמר ויקחו לי תרומה. )ציוני תורה( "ויקחו לי תרומה" )כה, ב( הקב"ה לא אומר "ויתנו לי תרומה" כמתבקש, אלא "ויקחו לי תרומה", הלא דבר הוא... כשאדם מעניק משלו לאחרים, כשאדם נותן פרוטה לנזקק, המקבל קיבל פרוטה שתיעלם מהר מאוד, אולם הנותן קיבל משהו נצחי, הנותן נהיה אדם טוב יותר, אדם נעלה יותר, הוא קנה מעלה נצחית בנפשו. תרומה היא מלשון הרמה והתרוממות, כשאדם מעניק משלו לאחרים ועוזר לנזקקים, הוא עצמו מתרומם ומשדרג את אישיותו. זוהי כוונת הבורא: "וייקחו לי תרומה", כי יותר ממה שהם נותנים הם לוקחים... כולנו חשים חוויה מרוממת זו. אנו מרגישים שאמנם אנו חסרים פרוטה, אך מרוויחים לאין ערוך... הרמב"ם מבטיח שלעולם )!( אין אדם נהיה עני מן הצדקה! אחד מגדולי העשירים הלך לבית עולמו והותיר אחריו נכסים רבים. מיד לאחר פטירתו בא עורך דין ובידיו צוואה שהנפטר הורה לפותחה לפני הקבורה. הבנים פתחו את הצוואה ונדהמו. אבא מבקש שיקברו אותו עם גרביים... הבנים נכנסו לדילמה לא פשוטה, שהרי ההלכה קובעת שהנפטר נקבר רק עם תכריכים, ולא עם שום דבר נוסף, מאידך יש מצווה לקיים את דברי המת... מה עושים? פנו הבנים לרב, והרב הורה לא לקיים את צוואתו ולקוברו ללא גרביו... הבנים אימצו את מוחם כדי להבין מה רצה אביהם, וכי חושש הוא מקור? אך לא היה להם שמץ הבנה... לקראת סוף ימי השבעה, הם קיבלו מכתב נוסף שהאב השאיר, ובמכתב הוא כותב: בניי היקרים, מן הסתם לא הבנתם מה היתה כוונתי, ולמה רציתי להקבר עם גרביי. ידעתי שתהיה לכם בעיה וגם ידעתי מהו הפסק שיינתן... רציתי לומר לכם דבר אחד: לאחר פטירת האדם, הוא נפרד מכל נכסיו. כשהוא נקבר, גם אם הוא מאוד רוצה, אפילו את ~ 2 ~ סיפורים נפלאים פרשת תרומה לקבלה במייל: LikutimNiflaim@gmail.com גרביו הוא לא יוכל לקחת אתו... מה שמלווה את האדם, אלו הם מעשיו הטובים שנחקקו בנפשו ובאישיותו... "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת" )כה, ג( מסופר על הרב הקדוש, רבי שלמה מרדומסק )בעל "תפארת שלמה"( שפעם בא אליו גביר גדול אחד, ורצה לתת לו ל"פדיון" סכום גדול של מעות. והגביר היה בטבעו קמצן, ולא רצה הצדיק לקבל ממנו את המעות בשום אופן. כשיצא הגביר מבית הצדיק, שאלוהו מקורביו מדוע לא רצה לקבל ממנו את הכסף שהיה נחוץ לו אז מאוד? השיב להם הצדיק: אילו ראיתם באיזו שמחה לקח את מעותיו בחזרה, לא הייתם שואלים אותי למה לא חפצתי לקבלן... "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה" )כה, לא( במדרש )בראשית רבה ט"ז, ז( נא': "אמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב טהור, אמר לו משה כיצד נעשה אותה? עד שנטל הקב"ה מטבע של אש, והראה לו עשייתה. אעפ"כ נתקשה משה. אמר לו הקב"ה לך אצל בצלאל, והוא יעשה אותה, ואמר לבצלאל ומיד עשאה ". אמר הרה"ק בעל ה"אמרי אמת" מגור, שזה ארבעים שנה נתקשה בדברי המדרש, איך יתכן שמשה רבנו אדון הנביאים, התקשה בעשייתה, ובצלאל עשאה מיד!? עד שהגיע מעשה לידו ועל ידי זה הבין הביאור במדרש. היה זה כאשר חתנו של הרה"ק בעל ה"אמרי אמת", נאלץ לעבור ניתוח, ואושפז בביה"ח בוורשא, ולאחר הניתוח נתהוו סיבוכים. בא ה"אמרי אמת" לבית החולים לבקרו, והתעניין אצל הרופא המנתח מה קרה? השיב הרופא: למה הדבר דומה? למלך שהייתה באוצרותיו אבן יקרה, ובה כתם קטן. המומחים הגדולים סירבו לטפל באבן, ביודעם יוקרתה אצל המלך וחששו שמא מרוב התרגשות יפגע היהלום. מה עשו? מסרוה לבעל מלאכה פשוט, ובלי התרגשות הסיר את הכתם. המשיך הרופא, כן ידוע כשהמלכה, אשת הקיסר נפוליון נזקקה לטיפול רפואי, נמנעו הרופאים לטפל בה. הם קראו למיילדת כפרית שלא ידעה מי האשה, והכל בא על מקומו בשלום. הסביר הרופא המנתח, כך גם קרה לי הפעם, אצלי זה ניתוח קל ופשוט, ברם, ביודעי שאני מטפל בחתן המלך, בחתנו של הרבי, התרגשתי מאד, וכתוצאה מזה חלה הסתבכות. כששמע הרבי את דברי הרופא אמר: עכשיו נתבהרו לי דברי המדרש: משה רבינו ביודעו עמקי הסודות וגודל קדושת המנורה, ירכה, קנה, גביעה, כפתוריה ופרחיה ומסיבה זו התקשה במעשה המנורה. לא כן בצלאל שלא היה במדרגה זו, הצליח לעשותה מיד...

77 1 בסיעתא דשמיא {אז נדברו { פרשת תרומה תשע"ח גליוןמספר: 370 "ושכנתי בתוכם" לסדר: להצטרפות לרשימת התפוצה במייל, להערות והארות: a @gmail.com ùã åî äæ ïåéìéâ úîùð éåìéòì å ìçá äðùåù úøî ä áø úá æ"ò øãà æ"è ò"áìð ì"æ.ä.á.ö.ð.ú להשתתפותבהוצאות הגליון: בבנק: חשבון בנק דיסקונט סניף 106 באשראי: "נדרים פלוס" בטלפון: (מענה ממוחשב) תודה מראש!!! אין לי מכיר...?? אין דורש לנפשי??? האמנם? בימים שמרן הרב שטיינמן זיע"א היה חולה נערכו עצרות תפילה במעמד רבים... באחת הפעמים השתתפתי בעצרת תפילה שהיו בה המון המון אנשים... ובדיוק אז השליח ציבור התחיל את הפרק משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה... הבט ימין וראהואיןלי מכיר,אבד מנוס ממניאין דורש לנפשי... וכל הציבור ענה ואז השליח ציבור הגיע לפסוק: אחריו בשאגה אדירה... הבט ימין וראה ואין לי מכיר... פתאום תפסתי את עצמי ושאלתי את עצמי: דוד המלך... אתה כעת שנמצא במערה... לבד לבד... ואתה צועק לקב"ה: הבט ימין וראה ואין לי מכיר... היית מעלה על דעתך שבעוד אלפים חמש מאות שנה... יעמדו אלפי ורבבות יהודים די בכל אתר ואתר ויגידו ביחד את המילים אין לי מכיר.. תראה כמה מכירים יש לכל מי שחיברת שם ב"אין לי מכיר".. האם היית מאמין שיהודים במשך שנים יגידו בדבקות ובלשון הקודש רהוטה את המילים "אין דורש לנפשי..." אין??? אין דורש לנפשי... אין נפש שדורשים אותה וקוראים אותו יומם ולילה כמו הספר תהילים שנפשו של דוד נשפכת שם... אז בדיוק הוא אומר "אין דורש לנפשי"?? היש לך דבר והיפוכו גדול מזה? --- אכן!!! באותה שעה דוד המלך לא העלה על דעתו את מה שאנחנו יודעים כיום... ולמה?? כי אם דוד המלך היה מעלה על דעתו כמה דורשים יהיו לכל מילה שיצאה מפיו... אם הוא היה מעלה בקצה מחשבתו כמה מכירים יהיו לנפשו... אם הוא היה יודע את זה הוא לא היה מסוגל לחבר את הפרק משכיל לדוד... כי בשביל לחבר כזו תפילה מעומק לב... צריך להיות "בהתעטף עלי רוחי..." צריך להיות בהרגשה מרירית ש"אין דורש לנפשי..." ורק משם יכולה לבקוע הזעקה האדירה זעקתי אליך ה'!!!! זעקה שעד היום תחיל מדבר וחושפת יערות... ועד עצם היום הזה אנחנו זועקים את הזעקה הזו של דוד בהיותו במערה תפילה... רק כך אפשר להעלות כזו זעקה גדולה לשמים!!! רק מתוך שברון לב שכזה... זאת אומרת כך: דוד המלך ניצב כעת במערה... כולו שבור ורצוץ... נרדף ומדוכדך... ומסתמא היו רגעים של מחשבה טורדנית... למה?? למה זה קורה לי??? ה' אלוקי האם עשיתי זאת, אם יש עול בכפי?? למה זה מגיע לי?? אבל בשביל זה הוא דוד המלך... והוא מאמין וסמוך ובטוח שה' הטוב יודע מה שהוא עושה... ולמפרע מה מתברר??? ששום דבר... הכל טוב... דוד ניצל... וה' הניח לו מכל אויביו מסביב... בתוך מערה בפחד מוות?? נו... ואז מתברר ש- למה בכל זאת הוצרכתי להתחבא כי יש הרבה הרבה יהודים במשך הדורות שיהיה להם כל מיני צרות והתמודדויות... והם צריכים מישהו שיחבר להם פרק תהילים עוצמתי שיעזור להם להתבטא כשמתעטפת עליהם רוחם... שיעזור להם לתאר לאבא שבשמים עד כמה שאין להם מכיר... וצריך שליח ציבור מיוחד שיחבר את זה ועוד ברוח הקודש... לכן אין מה לעשות... צריך להכניס את דוד למערה... ויתעטף עליו רוחו... ולא יהיה לו מכיר... ולא יהיה דורש לנפשו ואז הוא יחבר משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה... ואחרי שפרק קמ"ב יעלה עד כסא הכבוד וירד לעולם... פתאום ידלקו האורות... ויכבו המסכים... והכל פתאום הסתדר ובא על מקומו בשלום... העיקר שפרק "משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה" יצא לדרך... ומעתה כל יהודי יכול להכניס את כל הכאב שלו בתוך המערה הזו של דוד... נו... לא היה כדאי- שואל דוד המלך??? זו הכוונה במילה הראשונה של הפרק- משכיל לדוד!!!! דוד מבקש שאת הפרק הזה נאמר לא רק בתורת תפילה אלא גם בתורת משכיל... שנתבונן בפרק הזה... אומר לנו דוד: תשכילו ותבינו... לפעמים הקב"ה מכניס אותך לתוך מערה חשוכה... ופתאום ותתעטף עלי רוחי... אין לי מכיר.. אין דורש לנפשי... ו... וברגעים הקשים האלו אתה לא מצליח להבין למה... למה זה קורה לי??? אבל לא!!!! משכיל לדוד!!!! אל תשכח שיש לך עסק עם אבא שבשמים שאצלו העולם לא מתחיל ונגמר במערה החשוכה והנקודתית שאתה נמצא בה... הוא יתברך עושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצוותיו... והוא רואה את התועלת שתצמח מהמערה הזו בטווח של אלפים חמש מאות שנה קדימה.. מי יודע כמה טובות יכולות לצמוח לך רק מהתפילה מעומק הלב שתזעק לקב"ה מתוך המערה הזו... מי יודע כמה דורות אחריך צריכים את הזעקה הזו שהם חייבים לה את היידישקייט שלהם דוד המלך מלמד אותנו לנצל מערות חשוכות!!! לא לבזבז אותם על סתם דכאון... אפשר לקחת מערה ולהפוך אותה לפרק תהילים שכל כולו משכיל לדוד... אפשר לקחת רגע של שברון לב ולצעוק ממנו צעקה כזו גדולה לשמים... שהיא תהיה בגדר קול גדול ולא יסף... שמהמערה אתה תצא... אבל הזעקה לא תפסיק.. ההד של התפילה ילך איתך וילווה אותך בסייעתא דשמיא... להטיבך באחריתך...

78 2 ועשו לי משכן?!? דור השטיבלאך... דור ה"בית שני..." פרשת תרומה עוסקת במשכן!!! בבית המקדש!!! ואצלנו... בית המקדש מתבטא בבית הכנסת... ואהי להם למקדש מעט... פרשה זו היא הזדמנות להתחזק בכבוד ביהכנ"ס אנחנו נמצאים בדור ה"בית שני"!!!!! כיום כל קהילה שבונה בית כנסת... בונים היכל אחד גדול ומפואר... אבל!!! לא פחות חשוב... מוסיפים בצידו עוד חדר או שני חדרים... ולחדר הזה קוראים בית שני!!! אז אצל החסידים קוראים לזה שטיבלאך... ואילו אצל הליטאים זה נקרא בית שני... יש משהו מבורך בבית שני הזה... שגם אם חלילה קמת מאוחר... והפסדת את התפילה בבית ראשון... מקסימום תתפלל במנין של בית שני... אחרת... אם אין בית שני.. אז מי שאיחר להתפלל... צריך לקחת את מקל הנידודים ולעמוד בפרשת דרכים ולתכנן איפה הוא מתפלל שחרית... ולאיפה הוא אח"כ הולך לקריאת התורה... אבל צריך לדעת שיש גם מחיר ל"בית שני"!!!!! סוף סוף הגמ' ביומא (כא:) מונה חמשה דברים שהיו בבית ראשון ולא היו בבית שני: א. ארון וכפורת וכרובים. ב. אש. ג. שכינה. ד. רוח הקודש. ה. אורים ותומים... ולמה?? למה כל הדברים האלו לא היו בבית שני??? כי כל המציאות של בית שני לא הייתה לגמרי לגמרי לכתחילה... סו"ס כל הנבואות שהנביאים התנבאו היו לגאולה העתידה שהייתה אמורה להיות בזמן עזרא... והיום ועם ישראל לא היו ראוים, אז הגאולה העתידה נדחתה לתאריך לא ידוע... (עד היום אנחנו מצפים לגאולה) ולבנתיים... עד הגאולה העתידה... ישראל קבלו רשות לחזור לירושלים והם חזרו בהיחבא ובנו את בית שני תחת איומים ולחצים מהאויבים מסביב... בקיצור: כל ההתנהלות של בית שני לא היה לגמרי לכתחילה... עם ישראל לא היה בשיא תפארתו... וכל הזמן הם היו כפופים תחת שלטון גוי... לכן בכזה בית שהוא כל הזמן אי אפשר לשחרר כאלו מסמכים יקרים כמו ארון וכפורת... על אותו משקל בבית שני של דורנו... כן... אמנם טוב שיש כזה דבר... טוב שיש עוד חדר של תפילה... טוב שיש עוד מנין למאחרים... אבל אל תשכח שעדיין... עדיין זה בית שני!!!! בינינו... כשתעשה בר מצוה לילד שלך... אתה לא תעשה את הבר מצוה בבית שני... נכון?? למה לא?? כי אתה מבין שזה לא מנין מספיק מכובד בשביל אירוע רשמי כמו בר מצוה... אז אתה מסכים איתי שבאותה שבת אתה תעשה מאמץ ותקום בשעה זאת אומרת: גם אם אתה מתפלל ממש בקביעות בבית שני... אתה עדיין מבין שבית שני זה לא דירת קבע... אלא דירת עראי... אז זהו!!!! זה הכל!!! לפחות תדע את זה!!! שתדע שאחרי הכל אנחנו שואפים להגיע להישג של קביעות מקום לתפילה!!!! וקביעות מקום לתפילה זה לא רק על משקל של מקומות שמורים... קביעות מקום זה הרצינות של זה... הכובד ראש שנותנים לתפילה... מותר לדעת את זה!!! לדעת לאן לשאוף תשמע עצה טובה קמ"ל... אני אגיד לך מה אני עושה... אני מתפלל בבית שני... מתפלל בשטיבלאך... סוף סוף זה מה שאנחנו... השגרה חזקה מהכל... אבל!!!! אני לא צריך לספר לך שפעם בשבועיים או פעם בחודש... יש את היום הזה שאתה צריך סייעתא דשמיא מיוחדת באיזה נושא ממוקד... ככה???? אני צריך היום משהו מיוחד?? אז בלילה לפני כן אני כבר מתכנן... אני מחר צריך לקום טיפ טיפה יותר מוקדם... אני צריך ללכת להתפלל במנין המסודר... המנין הקבוע והרשמי יותר... רגע... מה קרה פתאום...?? מה פירוש מה קרה... היום אני צריך סייעתא דשמיא מיוחדת אז כמו שאני אמור לבקש על זה... אז אני גם הולך לבית כנסת יותר אידיאלי... אין לך מושג כמה זה עוזר לי בחיים!!! זה משאיר אותי תמיד מחובר לאיזשהו רמה אחת יותר... כלומר: למחרת הרי אני שוב חוזר לשטיבלאך... שוב חוזר לתעשיה של המניינים... אבל לפחות אני זוכר שיש משהו אחר!!! יש גם בית ראשון... לא הכל מתחיל ונגמר בבית שני... בא ניקח דוגמא אקטואלית... יום חמישי ששי הקרובים זה ראש חודש... התפילה של ראש חודש היא קצת יותר גורלית מכל יום... זה זמן כפרה על כל החודש האחרון... ובמוסף מתפללים על כל החודש הבא... נו... אז נראה שזה מתאים להתפלל כזו תפילה בבית שני...?? לא!!!! לפחות בראש חודש אני אתפלל במקום יותר רציני... יותר קבוע כבר כתבתי פעם בגיליון זה... המ"ב מביא דברים נוראים שכתובים על מי שמדבר בשעת חזרת הש"ץ... שגדול עוונו מנשא... וכידוע... כמה שמזהירים על זה וכמה שמדברים על זה... תכל'ס... תמיד יש את האלו שידברו... נו... איך מחזקים אותם??? מה לא עשינו? כתבנו מודעות... סטיקרים... צעקנו עליהם... ושום דבר לא זז... אדוני!!!! כשקורה ואני מתפלל במנין מכובד... מנין רציני... קבוע... ואני עומד במקום שלי... והוא עומד במקום שלו... והאוירה היא רצינית... שם!!!! שם אני מבין מצוין שמי שמדבר בשעת חזרת הש"ץ גדול עוונו מנשא... כי... כי... סליחה... מתפללים פה... אתה לא מתבייש לדבר...? כל האוירה במנין רציני... כל הרצינות הזו והכובד ראש הזה... נותן לך תחושה פנימית שזה לא סימפטי לדבר כעת... אבל!!!! כשמתפללים בשטיבלאך... ויש לך פה אוסף של עשרה אנשים שהמכנה המשותף היחיד ביניהם... ש... נו... גייא שוין... תגש כבר... תתחיל כבר.. ואז ניגש מישהו... ואתה בקושי שומע אותו... וזה מוציא לך ספר תורה וזה אוסף עלונים... הכל טוב ויפה... (יפה לראות את עם ישראל בכל התסיסה שלו... יש לשטיבלאך את החן המיוחד שחולק מקום לעצמו) אבל!!!! בתוך כל האוירה הלא כ"כ כבידה שיש כאן... אם פתאום מתחשק לי להגיד למישהו משהו... למה שאני ארגיש שגדול עוונו מנשא?? מה קרה?? כל העסק פה לא נראה רציני... אז למה שאני אעלה על דעתי שמי שמדבר כעת גדול עוונו מנשא?? מאוד קשה להתחבר לזה... ברור שזה נכון!!! אבל אל תתפלא שיש כאלו שזה לא נכנס להם לראש... יש כאלו שבהדלקת חנוכה של הרבה הם לא יעיזו לפתוח את הפה... למה? כי יש אוירה מחשמלת!!! לא כתוב שמי שמדבר כעת גדול עוונו מנשא... ולא צריך לכתוב.. כי כל האוירה פה היא אוירה רצינית שאני מבין שזה לא מתאים לדבר כעת... אבל בשטיבלאך?? כל ההולך ילך הוא כ"כ עראי.. כ"כ לא כבד... ו... ואתה רוצה שאני כל הזמן אזכור שמה נורא המקום הזה... ואוי ואבוי אם תדבר... גדול עוונו מנשא??? זה ניסיון מאוד מאוד קשה!!!! אני לא מצדיק את אלו שמדברים בחזרת הש"ץ... כי אסור!!! אבל צריך לדעת שגם אם אני ואתה לא מדברים בחזרת הש"ץ... אבל אם בכל זאת יש כאלו שמדברים... כנראה שאנחנו לא מספיק משדרים רצינות בתפילה... אז בבקשה.. מותר לדעת שיש גם בית ראשון... úåð ì ïúéð קונטרס זעקו ונמלטו ובו מאמרים בעניני ימי הפורים והמסתעף :'àìôá íéâéöðä ìöà åæ úøáåç âéùäì ïúéð ïë åîë.úåáéùéáù íéðåîîä --- :äøéëî éã åî 'á äîå 29 ðøô áøä 'çø ïâå úéá 'á äîå 47 ïéáåø :íéìùåøé úåîø øåæà ìàåîù 'çø "øìåìñ øù " úåðçá íéðåìòå úåøáåç âéùäì ïúéð 9.00ì ø åáá úåòùä ïéá çåúô,ïìéà øá úðéô 99 àéáðä áøòá éåì éîø øåæà 'á äòáâ øúéá : øá éðá 9 úåéåìâ õåá.11 äùåìùä áåçø íéåá úçôùî úåðåéìéâ ìá ì ïúéð) øìñã áøä ùéà ïåæç øåæà (åæ úáåúëá òåáù éãéî íéãéçé øåæàá "øìåìñ øù " úåðçá íéðåìòå úåøáåç âéùäì ïúéð áøòá 9.30 ãò 'äöá 2.00î àøæò úðéô 28 äéîçð,úåîìåàä ãåãùà äãù éîåøî :øôñ úéø (äîìù úøèò ììåë) ãìôëøá øàô ïéøâ àøéôù (áøòá 7-9 ïéá) øúéá áåçø úéìåôëù,øãä :äôéç é ñðéùåìæ úçôùî 81 äúéðç :ïðàù äååð :íàúì àð :íé ôåà :úåáéúð :ïåôö øìöéø 'ôùî 'à 4 íéãøåä :íéñëø.ïîééèù úçôùî ìàéîøë.áøòä úåòùá 1 ïåéöò ùåâ áåçø :äéøáè íééç øåàî :úôö :ùãç : îòä ìãâî -äðåé øä :ùãç ---,àéîùã àúòéñá,"éúáäà" øôñä ìù úôñåð äøåãäî áåù äàöé.ì"ðä íéã åîá øôñä úà âéùäì ïúéð תרומות, רבותי... אין הקומץ משביע... תודה..

79 3 מה ההבדל בין עני ל--אביון...?? באחד באדר משמיעים על השקלים... מידי שנה השבועיים שלפני פורים הם הזדמנות להתחזקות כללית בכל מה שנוגע לעבודת ה' בתחום הכספי והממוני... כן!!!! פעם בשנה מותר להכניס למודעות שאחרי שהקב"ה שלח אותנו לעולם שהכסף יענה את הכל... אז "כל פועל ה' למענהו" ובשביל זה בתקופה הזו טוב לרענן שהערך ששמו שקלים מקומו לא רק בארנק אלא זה גם מסכת בש"ס!!! וגם פרשה שלימה בתורה... ומוטל עלינו לגייסגםאתה"שקלים"לעבודתה'פנימית... אם זה בצדקה וגמילות חסדים... אם זה במצוה הלוואה... ואם זה בכל תחומי התשלומין... אם מעשר כספים... והשתתפות בהוצאות בית הכנסת ובית המדרש... והכי הכי: בהחזקת התלמידים... וכמדומה שגם בשקלים מהסוג הזה אפשר ונדרש לעשותשטייגן!!!לארקבעסקים הפעם נתמקד באיש אחד שקוראים לו אביון!!!! בפורים צריך לתת מתנות לאביונים... מה זה אביון??אםתשיםלב:ישעניו--ישאביון... מה ההבדל בין עני לאביון?? אז תמיד הייתי בטוח שעני ואביון זה "אותה גברת בשינוי אדרת..." רק מה??אביוןזהעניעםתוארשני... כלומר:אביוןזה עודעלייתמדרגהבתחוםהעניות...אבללא!!!! זה אולי ההגדרה של דל... דל זה בהחלט הסיפור בהמשכים של עני... (בקרבן עולה ויורד מצינו שלושה דירוגים עשיר עני ודל!! משמע שדל הוא באמת השלב היותר תחתון מעני...) אבל אביון?? אביון זה משהו אחר לגמרי!!!! אביון זה סוג אחר לגמרי מעני!!! וכמו שכולנו מבינים שיכול להיות עני שהוא עדיין לא בגדר אביון... ככה באותה מידה גם יכול להיות אביון שהואבכלללאעני...הוארקאביון... נו...אזמהזה באמתאביון??ומה ההבדלבינולבין עני??? אזבמקוםלהיכנס להגדרות...אניאציגלפניךמיד אתהדוגמאהכיקולעתואתהמידתביןאתנקודת ההבדל:אברךכולל בחלק מהמקרים נחשב עני!!!! לעומתזאתבחורישיבה...מההוא??הואעני??מה פתאום!! בכלל לא עני... אז מה הוא כן?? הוא אביון!!!!הבנת?? אני אסביר: עניות זה נתון כלכלי ויבש... אדם שההכנסות שלו לא מכסות את ההוצאות ההכרחיות שלו... זה בן אדם שלא מסודר מבחינה כלכלית וממילא הוא בגדר עני!!! עכשיו.. קח בחשבון שלא בטוח שהוא סובל מחרפת רעב... והוא גם לא רועד מקור.. ולא חייב להיות בהכרח שהילדים שלו עטופים ברעב בראש כל חוצות... יתכן שהמשפחה מתנהלת בצורה נורמלית וב"ה הםאיכשהוצפיםמעלהמיםובדרךכללזהבאמת נראה כך... אבל זה לא סתירה שהם עניים מדאורייתא ומדרבנן ומצוה לתת להם צדקה... עד כאן ההגדרה של עני!!!! לעומת זאת אביון?? המילה אביון היא משורש תאב!!! אביון זה אדם שנמצא במצוקת תאווה... קר לו כעת... הוא עומד כעת בחוץ ורועד מקור... הוא תאב לאיזה כוס קפה חמה שתשיב את לבו הדואב!!!!הואתאבלאוכלכיהואלאאכלכלהיום... זהאביון... כלומר ככה: אני מגיע בליל ששי למירון... ואני יוצא משם בשעה 1.00 בלילה ואני רואה שם ישיבוחר עוצר טרמפים... רועד מקור.. מת מעייפות... ומתחנן על נפשו: אנא... יהודים טובים... תעצרו לי... תשיבו את נפשי... רחמנות עלי... מה הוא אותו בחור?? אביון!!!! הוא תאב!!! תאב למיטה חמה... תאב לצלחתמרקמהבילהשתשיבאתנפשו...תאב לאיזה עשרים שקלים שאני אתן לו לנסיעות (והוא כמובן ישמור אותם לסיגריה ויסע בטרמפים...) זה האביון המיתולוגי... נו... עכשיו תגיד לי: האביון הזה הוא עני?? הבחור ישיבה הזה שעומד פה וכל כולו תאב ואביון ומעורר רחמים... הוא נקרא עני??? בחיים לא!!!! האחרון שאפשר לרחם עליו בתורת עני זה בחורישיבה...הבחורהזהיושבעלסירהבשר...ישלו פנימיה... יש לו חדר אוכל שנפתח בדיוק בזמן (אוי ואבויאם לא..) ישלו הסקה...ישלו מיזוג... ישלוהכל בכל מכל... והוא מבחירתו האישית החליט לנסוע למירוןועםטרמפיםועודבלימעילובלילתכנןאיפה הוא מניח את הראש הלילה... נו... אז להגיד עליו שהוא עני??? זה הבדיחה הכי מצחיקה וגם הכי מעצבנת... יש לך בישיבה הכל בכל מכל... אז עני?? הוא לא!!!! בשום אופן לא!!! אבל אביון??? מה נעשה...אבל כן!!!! כמה שזה מעצבןוכמה שמגיע לו לקבל על הראש סוף סוף עומד לפנינו כעת בחור שהנתונים שלו הם שהוא רועד מקור... ורעב כמו כלב... נרדם בתחנה כמו עלוב החיים... יש לך אביון יותרגדולמזה?? יש לך תאב יותר גדול מזה??? עכשיו שוב: זה לא סתירהשמגיעלו מכות...וחכהחכה...הואעודיקבל ממני על הראש... אבל עכשיו!!! ברגעים אלו שהוא במצוקהוהוארעבוקרלווכלכולותאבלמלאךהטוב שיבא ויושיע אותו... עכשיו אני יהודי!!! ובתור יהודי אני מחויב להחזיק לא רק יד עני... אלא גם יד (עני ו-) אביון...אניאארגןלועוגהטובהעםכוסקפהחמה... אדאגלולמיטהחמהעםמזגןעלחום...ואחרישאני אשיבאתלבו...עכשיובאמתמגיעלוצעקות...תגיד לי: אתה נורמלי?? איזה חוסר אחריות זו לצאת בלי שקל...ובלי מעיל...ומה זהצריך להיות שאתהנוסע עםטרמפיםוכו'וכו' עוד דוגמא אוטנתית ומוכרת: בלילה שלפני החתונה שלי מישהו אירגן לי סעודת עניים... קראו לכל מיני אנשיםמסכניםשיבואוויאכלו...סוףסוףסיכמנועל סעודת עניים... וזה היה די מצחיק... כי אתה מבין לבדשכלמישישבשםבתורעני...אףאחדמביניהם לאהיהבאמתעני..ולמה??כימיזההעניהאמיתי?? העני האמיתי זה החבר שלי מספסל הבית כנסת... אותו יהודי מכובד שכש"עמדו בתפילה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם." העני המיתולוגי זה יכול להיות מהאנשים המכובדים מאנ"ש... ש... שבחיים לא ישב ויסב בסעודת עניים...חוץמזה עניאמיתיזהאחדשישלומצוקה כספית אמיתית... שבשביל לעזור לו צריך תקציב מסודר!!!מיגלה מסודרתמטעם קופתהצדקהשל העיר שתדפוק כל חודש לחשבון ותאזן את המצב הכלכלי שם...אזבדיוקהסעודתענייםשלי...??עם הכמה שניצלים...?? לא זה מה שיושיע אותו... וממילאתהיהסמוך ובטוח:שכשישסעודת עניים... יהיה שם מי שאתה רוצה... רק לא עניים... נו... אז מה בכל זאת הרעיון של הסעודת עניים שמקובל לעשות (שמקורה במעשה של ר"ע ש-בתו הכלה נתנה אוכל לעני ובזכות זה ניצלה ממוות)?? התשובה היא: זה לא סעודה לעניים אלא לאביונים!!! כל האנשים המסכנים שמסתובבים ברחוב...דווקאהם לאכ"כ עניים... כי הם בדרך כלל אנשים בודדים.. שהאובדרפטבבנק לאזו הבעיההמרכזית שלהם... אלאמההבעיהשלהם?שהםלאיודעיםלהסתדר... הם לא מספיק יודעים להתנהל ולדאוג לעצמם... וממילא הם פשוט רעבים ותאבים להכניס משהו מבושל לתוך פיהם... ושוב: החסר שלהם לא כ"כ מגיע ממצוקה כספית... אלא יותר ממצוקת חוסר התנהלות!!! אנשים כאלו נקראים אביונים... לאנשיםכאלוצריךלתת...אבלמה??מהצריךלתת להם???אוכל!!!שתיה!! לינה!!כסף??כסף תשאיר לעניים יוצאא"כ:לעני ו--לאביון...לכל אחדמהםישנקודת יתרוןוחסרון.. היתרון של העני שמגיע לו צדקה ביושר... הוא באמת נזקק!! הוא צריך צדקה כי הוא באמת לא גומר את החודש... אבל דא עקא שהחסרון שלו שברובהמקריםהואלא מעורררחמים..כיע"פרוב בדורנוהענייםהאמיתייםהםאנשיםהכירגיליםמן הישוב ואפילו מכובדים... שאתה לא יכול לראות עליהם כלום. ובכ"ז נדרש ממך להבין שיש בו מצוקה אמיתית שצריך לעשות הכל בשביל לייצב את המצב... לעומת זאת האביון בדיוק ההיפך.. היתרון שלו שכל כולו מעורר רחמים וחמלה. הלב יוצא מרחמים עליו... והכי קל לרחם עליו... אבל החסרוןשלושאליבאדאמתלפעמיםמגיעלולקבל על הראש... כי אם הוא בן אדם ש-כן מסוגל להתנהל... וכן מסוגל לדאוג לעצמו... ומאוד מרגיז לכבות את השרפות שהוא הדליק ובישל לעצמו... וכאןמוטלתעלינועבודתהמידותלהשאירבצדאת הטענות המוצדקות שיש עליו... כי סוף סוף כעת עומד לפניאביון...עומדלפנינונשמהפצועה...נפש רעבה... צמאה... וחסרת ישע... ויהודי אמיתי לא מסוגללראותכזהדברולהמשיךהלאה אמנםיש שלב מסוים שעליונאמר: "כל אדם שאין בודעהאסורלרחם עליו"!!!!אבל זואחתהסוגיות המורכבות ביותר...כשישלךעסקעםבןאדםמסכן באמת...שבאמתלאיודעלעזורלעצמו...זההאביון שעליו דיברה תורה!! אבל אני לא צריך לספר לך שיש כל מיני שטחים אפורים... של אנשים כאלו

80 4 שא"א לומר עליהם שהם לגמרי חסרי ישע... אבל... אבל בכל זאת הם קצת פזיזים וקצת לא מחושבנים ולא זהירים... וכאן צריך המון המון שיקול דעת ודעת תורה איפה זה בגדר אביון שצריך לעזור לו ולהושיע אותו... ואיפה זה כבר בגדרשל אדם שאיןבודעה שאסורלרחם עליו... וכמובן: הדוגמא הקלאסית ביותר זה בחור ישיבה... בחור מצד אחד אפשר לקבל גירסא שהואצעירוגםפזיזואיאפשרלבאאליובטענות מה חשבת... מה אתה עושה פה בשעה 2.00 בלילה בלי מעיל ובלי אוכל ובלי לינה... אבל מצד שני כולנומבינים שהגירסאהזו היאבערבון מאוד מוגבל!! כי סו"ס גם בחור צעיר ופזיז הוא לא לגמרי חינוך מיוחד... הוא אמור להבין איכשהו עניין... והכי הכי: יום אחד הוא גם אמור ללמוד לקח מכל מיני טעויות יצירתיות שהוא כבר הספיק לעשות... ממילא אצל בחור ישיבה איפה הגבולות... ממתי הוא יוצא מגדר אביון... ונכנס לגדר "אדםשאין לודעה"שאסורלרחםעליווגם לאחינוכילרחםעליו...זואחתהסוגיות הסבוכות ביותר שאף פעם אי אפשר לתת בהם כללים ברורים...זהתלויבכלהמכלולשלהנתונים...צריך לקחת בחשבוןשלבחורצעירישטעויות...ולכולנו היו טעויות בתור בחורים... מי כמוני בעל הניסיון בטעויות חמורות הן בעינייני כספים והן בדברים יותר מסוכנים... וממילא יש מקום לקרא לבחור בשם אביון... אבל עם גבולות!!!! כן בחור... אל תחשוב שאחרי המאמר הזה אתה יכול לצאת לרחוב ולהתחיל לחגוג ולזרוק בקבוקי תבערה... ואני עוד ארוץ אחריך ואכבה אותם... לא... לא יקירי...לאיהיהלנורשותלרחםעליך העבודה שלנו בתור יהודים לדעת לרחם על שני הסוגים!!!! לדעת מצד אחד לרחם מהמקום השכלי!!! ומצד השני לא לזנוח ולדכא את הרחמים הרגשיים!!!! ולכל אחד יש נטיה טבעית לרחמים מסוג אחד... והסתייגות מהסוג השני... יש כאלו שיודעים לרחם רק על אנשים שנראים נורא נורא אומללים... אבל לפתוח ראש ולהבין שיש אנשים שהם לא נראים אומללים אבל הם לא מסודרים בחיים.. זה כבר לא מדבר אליהם!!! זה לא מספיקמשכנע אותםלעזור להם...אזזהו שלא!!!יהודיצריך לרחםגםעל פישכל!!! להנהיג את רגש הרחמנות על פי החכמה העליונה שהיא שכלולארקעלפי רגש... ולעומתזאתישגםאת ההיפך הגמור!!! יש כאלו שהם מאה שמונים מעלות ההיפך... הרחמנות שלהם מאוד מתוחמת בשכל... הם מוכנים לעזור רק למי שהם יודעים שהוא באמת נזקק... אבל אם הם עוברים ליד יהודי הומלס רועד מקור ומרעב... ונניח שזה באשמתו שהוא לא יודע לעזור לעצמו... אז הם מסוגלים להפנות לו עורף ולהתנכר אליו לגמרי... כי... כי זה באשמתו... שיסבול... אז זהו שצריך לדעתשגםזה לאיהודי!!!כייהודיצריךשיהיהלו לא רק רחמנות שכליתאלאגם רחמנות רגשית!! כן...אסורלדכארגשותשלרחמנות...אא"כישכמובן תקנה מיוחדת מחז"ל של הצבת גבולות בנושאי צדקה... (כמו שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם וכל שאר הגדרים והנוהלים שחז"ל תקנו לנובכיס שלצדקה ובתמחוי וכו'וכו'...) נאלאלשכוחשהרבהפעמיםאנחנובעצמנו עושים כל מיני שטויות ועל פי השכל לא מגיע לרחם עלינו... ובכל זאת אנחנו מתפללים לקב"ה ומבקשים ממנו נדבה שירחם עלינו... ולא בשם השכל... אלא בשם הרגש... והקב"ה באמת נענה לקריאתנו ומרחם עלינו ולא בשם השכל!!! ממש לא!!! רק בשם רגש הרחמנות של אב לבנו... אז באותה מדה מותר לנו לדעת שצריך לרחם גם כשהשכל אומר לך: הוא? שיסבול... מגיע לו... אמרתי לו וכו'... לא!! ככה לא מדברבן שלהקב"השנושאגניםאלוקייםשלוהלכת בדרכיו...ברור???? --- עוד שבוע יתחילו לנקוש אצלכם בדלת בחורי ישיבות...והםיאספוכסףלתומכיתורהשלהישיבה... כעת... כשהם עומדים בפתח דלת ביתך... לפניך יש שניאובייקטים: עני!!ו---אביון!!!מהאנימתכוין?? הבחורים האלו אוספים כסף בשביל עניים... הכסף הזה אמור איכשהו להגיע לבחור הנזקק באמת... זה שבאמת יש לו מצוקה כספית בבית... והוא מבני עניים!!! עדכאןצדקה לעני!!אבלחכה...זהלאנגמר בזה... שני הבחורים שעומדים לפניך כעת בפתח הדלת...הם לאעניים...הםהאחרוניםשאפשרלהגיד עליהם שהם עניים... קח בחשבון שבשנתים שלוש הקרובות שניהם יום אחד יתארסו... וההורים שלהם יתחייבו סכומיםנכבדים בעבורם... (ומי יודע...אולי אחד מהבחורים האלו עוד יקבל שווער פראייער שיסכים לשלם עליו דירה...) אז לרחם עליהם בתור עניים?? ממש לא!!! אפילו לא בצחוק... אבל אביונים??? אביונים כן!!!! בחורהואבחזקת אביון...בחורישיבהנורמלישנוקש אצלך בדלת הוא מצפה על שולחן אחרים וממילא הוא בחזקת רעב... בחזקת צמא... וכעת הוא בחזקת תאב לכוס קפה... והכי הכי: בחזקת זקוק למילה טובה ולקבלת פנים במאור פנים... וזה כבר לא מדין עני!! אלא מדין אביון!!! אל תשאל אותו האם הוא צמא...כיאניאומרלךשהואצמא!!!תשאלאותוישר ולעניין: מה אתה רוצה לשתות... (אא"כ השכן שלך ממול גםקראאתהמאמר הזה...והואכברנתןלהםלשתותלפנידקה... עלזהאנילאלוקחאחריות...) --- ואגב:כיוןשהגדרהשלאביוןלאתלויהבעניות...אלא קושי בחוסרהתנהלות!!אזקחבחשבוןשיכוללהיות אפילו עשירים גדולים שהם אביונים בנקודת מסוימות... לדוגמא: יש לפניך אדם שיש לו חוסר טאקט כרוני... והוא תמיד יגיד לך את המילה הלא נכונה במקום הלא נכון... זכותך להיעלב... להיפגע... ולומר לו: חכה לי בסיבוב... אבל מצד שני אתה יכול לשנות גישה ולחשוב: רגע רגע... הבן אדם הזה הוא בסה"כ אביון... הוא אביון בטאקט... הוא לא יודע להתנהל מול אנשים!!! אני צריך לרחם עליו... (אני במקרה לא עומד בניסיון הזה... אבל אולי אתה כן...) לכל אחד מאיתנוישחולשהמסוימתבנקודותמסוימותשבהם אנחנואביונים...נקודותשאנחנומאבדיםשליטהולא יודעים איך להתנהל... וכאן אנחנו אביונים... יש אנשים שקשה להם להיפתח רגשית... הם לא מסוגלים להביע את עצמם... וזה לפעמים מרגיז... אבל רגע... הבן אדם הוא אביון בנקודה הזו... תרחם עליו... יש כאלו שהם מפוזרים... כל הזמן מאבדים כל מיני דברים... בנקודה הזו הם אביונים... במקום לכעוס עליהם... תבין אותם... תחזיק יד אביון... והכי הכי: יש כאלו שיש להם מלא מלא כסף... אבל הם אביונים בתורה... אברך יקר:אתהמסוגללרחםעלמיליונר??אתהמסוגל להתעורר ברחמים על בעל המאה ובעל הדעה?? אתהמסוגללהכילשאתה עשירכקורחלעומתו?? אז מה והוא לא עני... אבל הוא אביון... וכבר סיכמנו שאין שום קשר בין עני לאביון... ואם כבר אני מדבר עם אברך... אז אנחנו בינינו לבין עצמנו צריכיםלקחתבחשבוןשגםאם אנחנולאעניים... אנחנויושביםבביתהמדרשכליוםולומדים...אבל אם לא נדע איך להתנהל ולא ננצל את הזמן כמו שצריך אז גם בתוך בית המדרש יש לדאבוננו הרבה אביונים!!! לא... הם לא עניים... הם יושבים בבית המדרש כל היום... אבל כשלא יודעים איך להתנהל... ולא מנצלים את הזמן... ולא מציבים יעד של ש"ס אז אפשר להשאר אביונים... סו"ס דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.. ומי שבוחר להשאר כל הזמן במקום אחד ולא מתחיל להספיק...אז מההוא??? עני.?? לא... זה כבר אביון... ודו"ק... (דברי תורה... הם יכולים להיות עניים במקום אחד... כי סוף סוף יש להם נכסים עשירים במקום אחר... אבל אם אני לא יודע ולא בונה לעצמי תוכנית לרכוש את המקום אחר הזה... אז אני נשאר אביון ודו"ק) בפורים צריך לתת מתנות לאביונים... והאביון הראשון שצריךלתת לו זהאנחנו בייחס לעצמנו... לא לתת למחדלים של חוסר התנהלות להשאיר אותנו אביונים. להתנער ולהתחיל להעשיר ולהתעשרבתורהובעבודתה'. --- ואגב:מבוארבמדרשרבה (בראשיתרישסי'ע"ה) שדוד התפלל חמש פעמים לקב"ה קומה!!! חמש פעמים הוא ניסה להקים כביכול את הקב"ה והקב"ה לא קם... קומה ה' נשא ידיך אל תשכח ענוים..ולא קם...קומהה'אליעוזאנושולאקם... קומה ה' באפך ולא קם...קומה ה' הושיעני אלוקי ולא קם... אבל ברגע שצערם של האביונים הגיע אליו...מיד "משוד עניים מאנקתאביונים עתה!!!! עתה אקום... אם אתה מגיע לקב"ה בזעקה ממקוםשלאביונותהרימובטחלךש"אלישובדך נכלםעניואביון יהללושמך..."

81 5 בקרוב ממש בחודש אדר יש מיתון בשוק הבשר... מה קרה?? וכי זה משנכנס אב??? ראש חודש אדר מתקרב... והמחירים של הבשר מתחילים לטפס... כן... אנחנו כבר התרגלנו לזה... אתם שנולדתם בגלות... אצלכם כשמתחיל חודש אב לא אוכלים בשר... אבל אצלנו דווקא בחודש אדר כמעט ולא אוכלים בשר כי המחיר שלו קופץ... בהתחלה זה היה מכאיב לי... למה?? למה המחירים מתיקרים...?? מה זה צריך לקרות?? אבל ברגע שאמרו לי מי עומד מאחורי זה... ומה הסיבה האמיתית שמסתתרת מאחורי זה באותו רגע כל ההסתכלות שלי השתנתה... זה כבר לא מרגיז אותי... אדרבה... אני שמח... אני בעד... שימשיך להתייקר... מצידי לא לאכול בשר כל חודש אדר כדי להיות שותף באתגר המשותף... ובכן: מאיפה עליית המחירים התחילה?? הרי כך: בערב שבת האחרון הגעתי לשמרל הרפתן... כמו כל ערב שבת... ובקשתי ממנו- תמכור לי עגלא תילתא לכבוד שבת קודש... והפעם משום מה הוא סירב!!!! אני מאוד מצטער... אני לא יכול למכור לך עכשיו... מה יש?? תבין אותי... טען שמרל... אני כעת בלחץ מ-כ"ט באדר... מה יש?? חכמים תקנו שזה התאריך של מעשר בהמה!!!! והנה... מראש השנה האחרון ועד עכשיו נולדו לי ברפת עשרים ושבעה עגלים בלע"ר... זאת אומרת: יש לי כבר שני מעשר בהמה מובטחים!!! (כי מעשר זה הרי אחד מעשרה... ועשרים עגלים יש לי בודאי...) אבל!!! אני מאוד מאוד מקווה ומתפלל שבמשך החודש הקרוב יוולדו לי לכה"פ עוד שלושה עגלים... ועד כ"ט באדר המספר יתעגל מעשרים ושבע ל-שלושים... ואז אני אזכה במעשר בהמה שלישי... נו... עכשיו אתה מבין אותי למה אני לא יכול למכור לך עגל?? אני לחוץ על המספר... כל עגל כעת יקר לי... ואם אני עכשיו מוכר לך עגל... אז תחשוב שלא זו בלבד שחסרים לי 3 עגלים בשביל המעשר בהמה השלישי שזה כבר מלחיץ אותי די והותר... אז אם אתה לוקח לי עוד עגל... עכשיו יהיו חסרים לי 4 עגלים... הבנתי אותו מצוין... ברכתי את שמרל מקרב לב שבעזה"ש עד כ"ט אדר יוולדו לו ארבע וחמש עגלים נוספים... (ואפילו ברכתי אותו שיזכה לטעות ולהתבלבל ולמנות מעשירי תשיעי ואחד עשר עשירי... ואז שניהם קדושים בקדושת מעשר בהמה ויש לציין שהוא חייך חיוך גדול וענה אמן בכוונה... היה נראה ששמרל הרפתן לא לגמרי הבין מה אמרתי... אז שישאר ככה...) עכשיו: קח בחשבון ששמרל הרפתן הוא לא בן יחיד... כמוהו יש עוד אלפי רפתנים שרובם נמצאים פחות או יותר במצב דומה... לאף אחד אין מספר עגול של בהמות... וכל אחד בלחץ לעגל להספיק לעגל מספרים עד כ"ט אדר... ולכן הם כעת לחוצים על כל עגל ועל כל כבש... וממילא אתה מבין שיש כעת מיתון רציני בשוק הבהמות... וממילא גם המחירים קופצים... אז כפי שהקדמתי.. בהתחלה זה כאב לי עמוק בלב... למה?? למה חכמים ככה גזרו??? למה הם בכלל תקנו תאריכים למעשר בהמה?? בשביל מה צריך את זה... הרי מעיקר הדין מדאורייתא אין שום מקור לתאריך מוגדר למעשר בהמה (חוץ מראש השנה שאין מעשרין משנה לחברתה)?? אני כמובן לא מהרהר אחרי חכמים ולא מעיז לדבר... אבל בפנים בתוך הלב זה כאב לי.. בפרט בכיס זה כאב לי... עד!!!! עד שניתנה הרשות לפרסם את הטעם של התקנה של חכמים... (כידוע: כל שנים עשר חודש ראשונים יש צו איסור לפרסם מה הטעם של התקנות... ורק אחרי י"ב חודש כשרואים שהתקנה התקבלה אז מפרסמים את הטעם שלה) ומה התברר??? בחג הפסח כולם הרי עולים לרגל... ובבת אחת מתעורר צורך בכמויות אדירות של בהמות להקרבה... גם לקרבן פסח... וגם לחגיגה וגם לחגיגת י"ד... וגם לשלמי שמחה... בקיצור: יש ביקוש אדיר לבהמות... נו... וההיצע??? ההיצע לא עומד בביקוש הפתאומי... ההיצע הוא מותאם לפי הצרכים הנורמליים של כל השנה.. וממילא!!!! כשיש ביקוש גבוה והיצע נמוך... זה מתכון בדוק לעליית מחירים מטאורית!!! וממילא נוצר מצב שהרבה יהודים עניים נאלצו לוותר על שלמי שמחה... ומי שכן התאמץ לקנות הוא שילם פי שלוש... נו... מה עושים??? איך בולמים את עליית המחירים החדה הזו?? איך מצליחים להביא היצע מספק... שיתן מענה לביקוש הגדול וכל זה בלי עליית מחירים...??? כיום- שאלות מהסוג המסובך הזה מופנות לנגיד בנק ישראל ולשר האוצר ולוועדת הכספים וכולי האי ואולי... אבל בזמן שביהמ"ק היה קיים... הכתובת בדברים אלו הייתה לשכת הגזית!!! הם הנגידים!!! הם מחוקקי ישראל!!!! וממשלת הדור מסורה בידם... גם!!! גם בנושאים של כלכלה... בפרט כאן שזה כבר ממש נוגע לעבודת הקרבנות ושמחת הרגל... מה עשו חכמים??? תקנו שיש תאריך למעשר בהמה... שלכתחילה ראוי לחכות עד הזמן הזה... ואז... ואז הנה... תראה מה קרה?? שמרל הרפתן לא מכר לי החודש עגלא תילתא... למה?? כפי שהסברתי מקודם... וכמוהו יש אלפי רפתנים שנכנסו החודש למיתון... ולמה?? בשביל לעגל מספרים לקראת כ"ט אדר... מה התוצאה הישירה?? אם יש מיתון בסחר הבהמות בחודש אדר... המשמעות היא שבחודש ניסן... ביום שאחרי כ"ט באדר... אחרי שכולם עברו את מעשר בהמה... בבת אחת נפרץ הסחר... ובבת אחת יש הצפה של בהמות... ובדיוק זה!!!! בדיוק זה מה שחכמים רצו שיקרה... ואל תדאג... זה עדיין לא הצפה... הלוואי וזה יתן מענה חלקי לביקוש האדיר שיש בחג הפסח... אגב: במאמר המוסגר... תראה מה זה כח של חכמים!!! בתקנה אחת הם יכולים לייצב שוק שלם ומורכב!!! תחשוב: היום יש לנו בעיה חמורה בעליית מחירי הדירות... אם היה עכשיו סנהדרין... הם לא היו צריכים עשר שנים בשביל לייצב את המצב... הם היו מתקנים תקנה אחת או שתים... ותוך שנה הכל מתייצב... לא נותר לנו אלא לכוין היטב בברכת המזון: ועל מלכות בית דוד משיחך... טבור אגן הסהר אל יחסר המזג. --- עכ"פ רק לסגור את הקצוות... בפסח זכינו ב"ה לעלות לירושלים... ובאמת המחירים התאזנו לטובת כולם.. ואני מהלך לי בירושלים בשוק העליון בכובד ראש בדרך להר הבית... והנה... אני מקבל טפיחה על השכם... אני מסתובב... ואת מי אני רואה?? את שמרל הרפתן!!!! שמרל לוחץ לי יד בשמחה ואומר לי: ברוך ה'... הברכה שלך התקיימה... נולדו לנו חמשה עגלים נוספים... (לא רק שלושה...) ואכן בכ"ט באדר הצטברו אצלי 32 עגלים!!! פתחתי את השער בדחילו ורחימו... והתחלתי ל להעביר אחד אחד תחת השבט... העשירי יהיה קודש... צבעתי אותו בצבע כחול... ואמרתי הרי זה מעשר!!! הלאה... שום העברתי 9 ושוב עשירי קודש... הרי זה קדוש בקדושת מעשר... הלאה... שוב המשכתי להעביר תשעה עגלים... ו... ואז... לא יודע מה קרה לי בדיוק... כנראה מרוב התרגשות... או... או שלא הייתי מרוכז... בטעות חזרתי פעמיים על המספר שמונה!!! כלומר: העברתי את העגל השמיני- וספרתי שמונה... ואז העברתי את העגל התשיעי וגם אותו ספרתי בתור שמונה בטעות... ואז העברתי את העגל העשירי- שהוא הוא אמור להיות קודש... אבל אני (לשיטתי) קראתי לו בטעות תשיעי!!!! ו... ואז הגיע האחד עשר... ו... ואני הרי לשיטתי בטוח שהוא העשירי... צבעתי אותו ואמרתי: הרי זה קודש... אחרי חמש דקות התבררה הטעות... לא סתם... אלא שתי טעויות: א. התברר שהעגל שאמרתי עליו שהוא קודש... הוא בכלל לא העשירי אלא הוא האחד עשרה... ב, ואילו העגל שהוא באמת היה העשירי... בכלל לא הקדשתי אותו... כי הייתי בטוח שהוא תשיעי... נו... מה עושים עכשיו??? אז בתור בעלבת הייתי בטוח שמחליפים... מי שהוא באמת עשירי האמיתי הוא נשאר קודש ואילו האחד עשר הזה... הוא מקח בטעות והתברר שזה לא קדוש... הלכתי לשאול בבית המדרש ואז אמרו לי- שיש דרשה מיוחדת לגבי מעשר בהמה שבכזה מקרה גם העשירי האמיתי מתקדש מצד שהוא העשירי וגם האחד עשר מקדש מצד זה שהקדשתי אותו... ואז הבנתי למפרע מה ברכת אותי שיהיה לי טעויות... אי לכך ב"ה הרווחתי עוד קרבן שלמים לפסח הזה... ולכן אני מזמין אותך בזאת בליל שביעי של פסח לאכילת שלמים בשמחה לפני ה' נפגש בע"ה שבוע לאחמ"כ בערב ש"ק ואני אתן לך עגלא תילתא לכבוד שבת. "למען לא נבוש..."- מושגיםבסיסייםבהלכה. בשבועיים הבאים "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות" ובני הישיבות היקרים יצאו לגייס כספים עבור התומכי תורה של הישיבה לפניך כמה מושגים בסיסיים או כמה אזהרות נקודתיות שאולי לא ידעת בהקשר למגבית הת"ת של הישיבה. --- א.דבר ראשון: סתם חשוב לדעת: בחור שנכשל אי פעם בגזל הרבים, (דבר מאוד מאוד מצוי בחיי ישיבה) והרי גזל הרבים זה מדברים שאין להם השבה, קיי"ל: (שו"ע חו"מ סי' שס"ו ס"ב) שהדרך תשובה היחידה שמסרו לו חז"ל הוא לעסוק בצרכי הרבים, וכעת!! שבלאו הכי יש לך הזדמנות להתנדב ולהתגייס לטובת הרבים בגביית הכספים עבור הת"ת, זו הזדמנות לכפרה על חטא זה, ואי לכך: אם אכן נכשלת בגזל הרבים, תתאמץ כעת במיוחד, ובאמת תתמסר למען קופת הרבים, ותזכה למחוק שטר חוב של "גזל מקטרג בראש..." מומלץ בחום. ב.מה קורה אם הבעל לא נמצא בבית, רק האשה, איןלך רשות לבקש ממנה הרבה כסף... מה שהיא נותנת תקח ותגיד תודה... כי לאשה אין רשות לתת מתנה מרובה לצדקה רק ברשות בעלה, ואם היא נותנת הוי גזל גמור. (עיין יו"ד סי' רמ"ח ס"ד ובפתחי תשובה שם אות ג'- להוציא מאלו שיפתחו את הרשימות משנה שעברה ויגידו : שנה שעברה התרומה הייתה יותר גדולה... נכון!! כי אז בעלה היה... וכעת רק היא נמצאת ואין לה רשות לתת בלי דעת בעלה.. ברור??) ג. אתה אמנם שומר חינם של התרומות שנאספו, אבל גם שומר חינם חייב בפשיעה... נא לא להקל ראש... זה מעות של צדקה... קח בחשבון שאם פתאום באמצע המגבית אתה תהיה מעורבב... וסוף זמן... ואין מצצב. ותוך כדי הכסף איכשהו יאבד בפשיעה. אתה תצטרך לשלם את הכל מכיסך!! הטיעונים מהסוג של בחור ישיבה לא תקפים בדיני ממונות ד.אתה כעת בעיצומה של המגבית ולא התפללת מעריב, ואם תלך להתפלל יעבור זמן יקר, ואז השעה תתאחר, וכבר לא תוכל לדפוק בבתים, אז אתה יכול לדחות ערבית מדין עוסק במצוה... (ומה קורה אם אח"כ לא יהיה מנין?? האם גם בכהאי גוונא לדחות את התפילה?? עדיף שתשאל רב... תבין:אני בתור בחור אידיאליסט טענתי בתוקף שיש לי דין של עוסק במצוה פטור מן המצוה ואני בכלל פטור מתפילה ואפילו לא בתורת תשלומין, אבל כיום אני מבין שטעיתי בי, כי... כי שתהיה לי בריא... נראה אותך אוסף כסף בלי העקשען והבלגן והסעודות והסיירות והבלונים. אז ה"מצוה" פה היא בערבון מוגבל, אמנם לא אכחד שאם מאוד תרצה תוכל להשיב נגדי מביאור הלכה בסי' ל"ח סעיף ז' ח' שם אדרבה. אני בעד. תעלה את הנושא לדיון בישיבה נראה מה יהיו המסקנות) ה. יש לאו מדאורייתא להסתכל בנשים, ולכן כשאתה נוקש בדלת אם פתחה אשה, תרכיןאת הראש!!!ואפילו שבעלמא אתה נוקט כאותם דעות שראיה לא נאסרה, אבל המ"ב כבר אומר שצורבא מרבנן צריך להחמיר על עצמו אפילו בראיה משום חילול ה', וכאן בסיטואציה הזו, אתה בעצם הופעתך מייצג את האישיות ששמה בן תורה, ולכן מן הראוי שלכל הפחות כאן, תקפיד אפילו על ראיה, (ותשמע לי... שישאר בינינו. אם יש לך חשש שמא תכשל בנושאים אלו... תשאר בישיבה ואל תלך לאסוף כסף!!!! ואם הת"ת צועקים עליך תגיד להם שאני אשם... שיצעקו עלי... הכמה שקלים שאתה תביא לת"ת של הישיבה לא שוים בנזק שיש לכל כנסת ישראל מבן עליה מרומם כמותך שיכול לפגום בכהוא זה את טהרת עיניו.. כן!! כפשוטו!! עם יד על הלב!!!) ו. קיי"ל: "ופקדתי על כל לוחציו" דורשים חז"ל: בגבאי צדקה שלוחצים על האנשים לתת יותר ממה שהם יכולים, ולא הותר לדחוק אלא רק באדם אמיד שבאמת יכול לתת יותר ולא נותן, וא"כ אתה בחור יקר, אמנם אתה יודע הכל... ולפניך נגלו כל תעלומות.. ואתה משוכנע שהבוגר הזה והזה הוא מיליונר... יש לך כל מיני הוכחות... אז זהו שאתה לא יודע ולא יכול לדעת... ולכן אין לך רשות לדגור עליו יותר מגבול הטעם הטוב... סו"ס בניחוח הפורימי מותר קצת לעשות קבעץ'... זה חלק מהשיח... אבל יש גבול!! בשלב מסוים תכבד את הסכום שהוא נתן... תגיד תודה ויפה ותמשיך.

82 איש יהודי היה (תקוע) בשושן הבירה... מי שמתבונן: יש מכנה משותף לאורך כל הדרך בין מגילת אסתר... ל... ל... לא תאמין... למגילת איכה!!! יש ביניהם דימיון מסוים!! אם תשים לב במגילת אסתר יש כמה וכמה פסוקים שנוהגים לומר אותם במנגינה של איכה... ואגב: סתם ככה... אצל האשכנזים המנגינה של מגילת אסתר מאוד מקבילה ודומה למנגינה של איכה... אז בא נזדרז לדבר על זה עכשיו... מהר מהר לפני שחודש אדר נכנס עם כל השמחה... סו"ס חודש אדר זה שמחה... וכשנקרא מגילת אסתר בפורים הנושא הוא שמחה וששון ליהודים... לכן עכשיו... כשעדיין קצת רחוק... עכשיו זה הזמן לשתף אותך בזוית הסתכלות קצת פחות משמחת שיש במגילת אסתר... ובכן: שמעתי אדם גדול שהגדיר ככה: מגילת איכה היא המגילה שמדברת של גלות בבל!!! ואילו מגילת אסתר.. היא המגילה שמדברת על גלות פרס ומדי!!! סוף סוף אל תשכח שבפורים לא אומרים הלל... למה??? כי אכתי!!! עדיין!! עדיין עבדי אחשוורוש אנן... זאת אומרת: המגילה הזו לא לגמרי מדברת על היסטוריה שהייתה ואיננה... הסיפור לא נגמר לגמרי... אמנם את המן תלו על העץ... אבל אחשוורוש עדיין מככב... ועד עצם היום הזה זה נקרא שעבדי אחשוורוש אנן... וממילא: כמו שיש מגילת איכה על גלות בבל!!!! ככה יש מגילת אסתר על גלות מדי ופרס!!! כלומר: מגילת אסתר... חוץ מהפרסומי ניסא ואהבת הנס שבה... יש בה עוד מסר!!! המגילה הזו פורשת לפנינו את המפה העגומה של הגלות ששמה פרס ומדי... כלומר: כמו שאנחנו יושבים בליל תשעה באב וקוראים את התמונת מצב העגומה כ"כ של גלות בבל... ש"ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהם" ואנחנו מזדעזעים מזה ובוכים על גאוותם של ישראל שניטלה מהם ועל כל הצרות שבאו מאז ועד היום לא נגאלנו מהם... אז על אותו משקל: מגילת אסתר בין היתר... מעמידה אותנו מול התמונת מצב הלא אידיאלית ששמה פרס ומדי... ש... שגם מזה אנחנו עדיין לא נגאלנו!! ואנחנו עדיין בתוך המצב העגום... וממילא: יש במגילת אסתר קטעים מסוימים שהם לא משמחים ומבדחים... ואפשר לבכות בהם יותר מאשר לצחוק פרק ב' של מגילת אסתר מתחיל עם זה שאחשוורוש מחפש כלה חדשה.. ויש שם תיאור שלם... ובאמצע!!! באמצע התיאור... פתאום מתחיל נושא חדש: איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי... ואם נשים לב לפי סדר הפסוקים לכאורה זה ממש תקוע!! כי... כי אח"כ המגילה שוב חוזרת לאחשוורוש וכו' וכו'... ומה הפשט בזה?? כן!!!! ה"איש יהודי" הזה באמת תקוע!!!!! להיות "איש יהודי" בתוך שושן הבירה... ולחיות באותה כפיפה עם אחשוורוש ועם כל המשיגעסן [שגעונות בלע"ז..] שלו... זה תקוע... אוהו תקוע... וזה גופא!!! זה גלות מדי ופרס!!!! כשאנחנו קוראים על מרדכי "אשר הגלה מירושלים..." אנחנו קוראים את זה במנגינה של איכה... למה?? לא מספיק לנו מגילת איכה בתשעה באב...?? למה צריך להכניס גם לכאן מגילת איכה??? התשובה היא: במגילת איכה אנחנו בוכים על גלות מסוג אחד!!! על גלות של שפיכות דמים ואכזריות וכפירה וע"ז שעולל לנו נבוכדנצאר... אבל כאן??? זה אנאנדער גלות... זה גלות מסוג אחר!!! זה מגילת איכה בפני עצמה... ברגע שאיש יהודי תקוע בשושן הבירה בתוך כל החומריות והנהנתנות של אחשוורוש ונדרש ממנו להישאר איש יהודי... זו גלות בפני עצמה! זו גלות שחולקת מקום לעצמה... גם אם בכית בתשעה באב על גלות בבל עם כל הדם שנשפך שם... לא יצאת ידי חובה... כי יש עוד גלות מסוג אחר שצריך לבכות עליה בפני עצמה... הלא היא גלות מדי ופרס!!!! גלות פרס ומדי זה לא גלות של צרות ויסורים... אין שם שפיכות דמים ורעב ותיאורים מזוויעים כמו בשואה... לא!!! התיאור של גלות מדי ופרס זה איש יהודי שנאלץ להיות תקוע בתוך תוך שושן הבירה... ולהתמודד מול כל השטפון של החומריות ולהשאר יהודי... נו... אם ככה אז למה אנחנו באמת לא בוכים על גלות מדי ופרס??? אם אכן באמת אכתי עבדי אחשוורוש אנן... ועדיין אנחנו נמצאים בגלות מדי ופרס... אז למה אין לנו איזה תאריך מיוחד כמו תשעה באב שנתאסף ונבכה על גלות מדי ופרס??? התשובה היא מאוד פשוטה : על גלות מדי ופרס אין מה לבכות... צריך פשוט להיות איש יהודי!!!! אדרבה... אסור לשבת ולבכות... צריך לקום ולהתייצב בגאווה ולהיות איש יהודי!!! מה הכוונה??? בגלות בבל... כבוד שמים הלך בגלות.. שכינתא בגלותא... כשהשכינה מתפלשת בעפר... לא נותר לנו אלא לשבת יחד איתה בעפר ולהשתתף איתה ולבכות על כבוד שמים שניתן למרמס... כל זה כשכבוד שמים נמצא בגלות!!! אבל בגלות מדי ופרס... דווקא לא!! הכל טוב... היהודים נמצאים בעמדה מכובדת... אוטוטו אנחנו חוזרים לבנות את ביהמ"ק... אמנם יש קצת עיכובים... אבל זה כבר נושא שעומד על הפרק... שכינתא כבר לא מתפלשת בעפר... רק מי כן??? היהודי!!!! איש יהודי תקוע בשושן הבירה... ומתפלש בתוך הטינופת והרדידות והחומריות והנהנתנות שיש לאחשוורוש להציע... היידישקייט נמצאת בגלות... הרוחניות שלנו נמצאת בניכר... כאן הדבר האחרון שצריך לעשות זה להתיישב בריצפה ולבכות... אדרבה ואדרבה... כאן צריך לקום!!! לשנס מתנים!!! ולהשקיע ב-מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה... לא... אני לא אתן לעצמי להתפלש ולצנוח צניחה חפשית אחרי החומריות... אני אתחזק בייתר שאת ואצוף מעל הרדידות הזו בינינו... בן אדם שהולך שולל אחרי האינטרנט... מה זה אם לא כל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן... יש פה עוצמה של פיתויים... כח של רדידות ושטחיות שהם מופיעים לפניך ו... ו... ובמקום להקשיח מולם... אתה כורע ומשתחווה להם ונותן להם לחדור אליך בחופשיות... את זה מרדכי לא נותן!!! מרדכי שנאלץ לשבת 6 בשער המלך... מרדכי שנאלץ בעל כרחו לחיות בצל הפיתויים של החומריות שהשתוללה שם... הוא לא נתן לעצמו להיכנע!! ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה!!! מרדכי לא נתן לרדידות הזו לחדור אליו... ובינינו... מי שקצת יודע לקרא את המפה של דורנו אנו... ומבין עד כמה עצוב המצב השברירי של הדור שלנו... שהרשת האלחוטית מנהלת לכולנו את החיים וכל אחד מאיתנו יושב בשער המלך אחשוורוש וכמעט נחשף לכל מה שיש שם... מי שמבין עד כמה מגילת אסתר עדכנית לאיש יהודי של דורנו... זה פשוט לשבת ולבכות במגילת אסתר... ההתחלה העגומה של המגילה היא הרבה יותר עדכנית עבורנו... מאשר הסוף הטוב... נו... אז למה באמת לא לשבת ולבכות??? כי שוב: לשבת ולבכות זה מתאים רק אם השכינה יושבת ובוכה... אז אין לך הרבה מה לעשות רק לבכות יחד איתה... אבל כשאין הדבר תלוי אלא בי... כשהרדידות הזו נלחמת בי... אז להתחיל לבכות ולהתכיין?? חלילה!! אדרבה... לקום ולהתנער... ולהתחזק ולהכריז אני מקבל על עצמי להיות איש יהודי בתוך תוך שושן הבירה!! אני לא אכרע ולא אשתחווה ולא אהיה קרבן לצניחה החופשית של ירידת הדורות תחשוב מה שזה... אסתר המלכה... כל כולה קודש קודשים... היא אחת מהנביאות שעמדו לישראל... ואיפה היא נמצאת?? בתוככי ארמון אחשוורוש!!! כן... בתוך החור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן... בתוך כל המותרות ומנעמי עולם... שם היא נמצאת... ומשם!!! משם נדרש ממנה להיות אסתר המלכה... משם נדרש ממנה ללבוש מלכות- שחז"ל דורשים שזה רוח הקודש!!!! כלומר: נדרש מאסתר המלכה לחיות בסביבה ובצל כל השפלות שיש לאחשוורוש... ומשם להישאר מרוממת!! להישאר מלכה!!! לא... לא מלכה של אחשוורוש... אלא ותלבש אסתר מלכות- מלכות שמים... להשאר ברוממות אמיתית... באצילות יהודית של שליטה ביצרים והתגברות על המידות... נו... מי שקצת מבין את המפה של היום... וקורא את מגילת אסתר... אפשר לשבת ולבכות... כן... התיאור של אסתר המלכה בתוככי ארמון אחשוורוש זה תיאור יותר מידי חי ויותר מידי מוכר מהמצב שלנו כיום... אנחנו נמצאים ביום בעולם שכל כולו ארמון של אחשוורוש... שטפון של חומריות ונהנתנות... כל אחד ואחת נמצא בתוך ארמון אחשוורוש ונדרש מאיתנו להיות אסתר המלכה!! ליצור גבולות ברורים וחומות אמתניים ולהשאר בחיקו של מרדכי... למרות שאנחנו נעולים בתוך ארמונו של אחשוורוש... זה קל?? לא!!! זה פשוט?? ממש לא!!! כשאנחנו קוראים מגילת אסתר ופוגשים שם את עצמנו בדור 2018 זה לשבת ולבכות... אשר הגלה מירושלים... אבל לא!!!! בפורים אסור לבכות... פורים זה יום של שמחה!! פורים זה יום של מחיית עמלק... אסור בפורים להתפלש באפר ולבכות...ממש לא... אדרבה... אסתר המלכה מקבלת נזיפה ממרדכי... ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למכות... מרדכי טוען לאסתר: פה אין זמן לשבת ולבכות... כאן זה לא המקום להשתתף בצער השכינה... פה אנחנו צריכים לעמוד על נפשנו!!! את צריכה להאמין בשליחות שלך... ולדעת שאם הקב"ה העמיד אותך במקום הזה... כנראה שהקב"ה כעת רוצה שנמליך אותו ונייחד אותו דווקא מכאן!!! לאסתר המלכה של דורנו יש נטיה לדבר על הדור שלנו... אוי... איזה דור ירוד... איזה שפלות... יש לנו נטיה לפכור ידינו בחצי יאוש ולומר: אוי... הדור שלנו... אבל לא!!!! מרדכי היהודי לא מרשה להסתכל על זה בעין כזו... מרדכי היהודי לא מוכן לכתוב איש יהודי היה (תקוע) בשושן הבירה... מרדכי מתעקש לטעון ש"מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"!!!! אם הקב"ה העמיד אותנו מול סיטואציות כאלו... ומעמיד לפנינו ניסיונות שלא היו בדורות אחרים... אז זה הכתר שהקב"ה מזמין מאיתנו... צריך לקדש את שמו יתברך כאן ולתת לו כתר מלוכה דווקא מכאן!!!! אם אתה רוצה לבכות... תבכה בתשעה באב... כשיש לנו עסק עם גלות השכינה... כשכבוד שמים מתפלש בעפר... כאן אנחנו צריכים להביע השתתפות... להביע כאב... אבל כשהיהודי מתפלש בבוץ של חומריות... כאן צריך ותלבש אסתר מלכות!!! ללבוש כתר מלכות על הראש ולזכור שאני בן מלך!!! אני לא יכול לשחק בביובים... כאן צריך להתייצב בכל עוז ותעצומות ולא לכרוע ולהשתחוות לפיתויים הקורצים של הרחוב... אה... כמעט כולם כבר כורעים ומשתחוים...? אני היחיד שנשארתי בלי אינטרנט...?? אה... כולם כבר כרעו והשתחוו ונכנעו לתואם הכשר... לכל הקליפים המפוקפקים... רק אני נשארתי עם איזה מכשיר כזה צדיק כזה שאפשר לראות בו רק עשרים שיחות אחרונות... כן... נכון!!!! כולם כורעים ומשתחווים... אבל למי??? למישהו שאוטוטו הולך להיתלות על עץ של חמישים אמה... כולם כורעים ומשתחוים ליצר הרע שאוטוטו הקב"ה הולך לבטל אותו... לצדיקים נדמה כהר גבוה... כן... זה באמת נראה הר גבוה... נדמה לך שמי יודע מה אתה מפסיד... אז זהו שלא!!! רשעים נדמה להם כחוט השערה... תראה איך הם נראים... הם לא נראים כ"כ משכנעים... לא נראה שהם מאושרים במיוחד היחודיות של פורים היא: קיימו וקבלו היהודים עליהם!!! עם ישראל קיבל על עצמו מיזמתו את פורים... זה הגיע דבר ראשון מעם ישראל... אח"כ מרדכי חוקק את זה כמצוה גמורה מדברי סופרים... אבל עדיין הזכויות שמורות לעם ישראל... שהם הראשונים שיזמו את הקבלה הזו... ולכן פורים נקרא "קבלת התורה ברצון"!!! וזה!!!! בדיוק זה המשקל נגד-- מול גלות מדי ופרס!!! שהנכונות להיות קדושים תגיע מאיתנו... לא ממרדכי... לא לחכות שמרדכי יתחנן לפנינו שלא נלך לסעודה... ונעשה לומד'ס שלימה האם הוא צודק או לא צודק... אלא אדרבה... שזה יגיע מצידנו... ממקום של הבנה... ממקום של בעירה פנימית להתקרב לה'... והוא הדין בדורנו: אל תחכה לרבנים שהם אלו שיעשו לנו נו נו נו... ויזהירו אותנו שלא נתקרב לכל מיני מכשירים אסורים... אם אתה מחכה שמרדכי יתחנן לפניך... בסופו של נהנים מסעודתו של אותו רשע... אדרבה!! זה לא צריך להגיע מהרבנים. זה צריך להגיע מרגש פנימי שבוקע מאיתנו... אני מבין את חומר הדברים... אני מקבל על עצמי להיות קדוש ומרומם... ויש עוד להאריך בנושא זה... ואולי בשבוע הבא.

83 גיליון מס' 267 פרשת תרומה תשע"ח שנה שישית ר'חיים גליון זה יו"ל לע"נ ישראל ב"ר משה יהודהזצ"ל נייראטהנלב"עב'אדרב'תשל"ג תנצב"ה שבוע הרהורי לב לשנה השישית זה-פרשתתרומה,פותחאתהשנההשישיתשלהגליוןהשבועי 'דברי שי"ח'. שבוע רודףשבוע, חודש מצטרף לשנה, והנהאנו כבר ברוךהשם מסיימיםחמששנים עמוסות ורצופות בהם מידי שבועבשבוע יוצא לאור עולם הגיליון המופלא אותו הנכם קוראים כעת, חיכו ממתקים וכולו מחמדים, מנפלאות תורתו והגיגי דברי קדשו של רבינו הגדול מרן שרהתורה שליט"א. עומדים אנו בפתחה של השנה השישית להוצאת הגיליון, לא בדרך הטבע מתרחש הדבר הזה, אלא בסייעתא דשמיא עצומה ואיתערותא דלעילא, זכותו של רבינושר התורה שליט"א מחד וזיכוי הרבים מאידך הם הם שעומדים לנו כל העת, והדברים מורגשים בחוש,ואין לךשבועשאין ברכתו מרובה מחבירו. להרעיש עולםומלואו.. אודה ולא אבוש, הסיפוק מעבודת הקודש הזו הינו עצום, התגובות הנרגשות שחוצות מגזרים ועדות, ובכלל מגיעות מכל רחבי תבל כפשוטו ממש, פעמים שנדמה כי מצודתו של הגיליון פרושה בחו"ל אף יותר מבארץ, ישנם מספר גבאי קהילות ברחבי העולם המדפיסים אותו מידישבוע לבניעדתם, ישנםרכזים מקומיים המפיצים אותובדרכם שלהםוכמובן תפוצת המיילים שמגיעהלרבבות בארצותהגולה, כבארץ הקודש, תגובות אלהמעידות כאלף עדים על ההצלחה הרבהוגודל מעלתהגיליון. בצלכנפיך יחסיון,ושגיאות מי יבין. זכה דורנו ורבינו הגדול בתוכו, רוח אפינו במובן הפשטני ביותר של המילה, מאותאלפים בעולם כולו חרדים למוצא פי קדשו, ותורה מחזרת אחר אכסניה שלה, הצימאון העצום לכל בדל של דבר קודש מרבינו ואפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים, אינה קיימת בנמצא, לאור פסיקותיו יהלכו ההמוןולקול הוראותיו יחרדו. ומשכך אין לתאר עד מה גודל האחריות שנטלנועל עצמינו בהיותנו אחד השופרות המביאים באורח קבוע משביבי האור המתנוצצים ברחוב רשב"ם ומבהיקים עד שמי רום, כך גם הזהירות הרבה מאחר ואין בודקים מן המזבח ולמעלה, ע"כ רואים אנו צורך להבהיר ברורות, המערכת משתדלת ומתאמצת ככל יכולתה לאמת ולברר היטיב הדק בשבע נפות מקחו של צדיק אולם לא ימלט כי שגגה נופלת בחלקינו שהרימלאכים איננו, והדברים פשוטיםשאין לתלותם חלילה בצדיקאלא עמנו תלין משוגתנו. הנטפללעושי מצווה,מעלה עליוהכתוב.. מעתלעת נתקל אני בבני עליה יקרים, אנשיעמל, או סתם דרי עולמינו, אשר אומרים לי בהתרגשות, אתה חייב לשמוע סיפור נפלא שהיה לי עם רבינו שליט"א, חלקם משיחים על פסקי הלכה נפלאים או תשובות הגנוזות אצלם מרבינו, וכאן אני פונה בקריאה של חיבה לקהל הקוראים החשוב, אנא, בואו וטלו חלק בזיכוי הרבים העצום הזה, שתפו את המערכת בחומרים הנמצאים תחת ידכם, מכתבים, תשובות,מעשיות והנהגות,כל חומר ייבדק ויפורסם בהתאמה הנצרכת, וזכותהרבים תעמוד לכם. להגדילתורה ולהאדירה כפי אשר עיני הקוראים תחזינה מישירים, הגיליון בהתפתחות והתעצמות כל העת, כאשר מאמץ רב ורוב תבונות מושקעים במדורים חדשים, ושאר דברים נפלאים, כפי שכבר כתבנו, מינא ומינכם יתקלס עילאה ואין הדבר תלוי אלא בציבור הנאמן, וכפי מתת ידו הרוחנית,אנו מצדינו שוקדים ללאהרף לחדש ולהעציםאתהגיליון ותוכנוועוד חזון למועד. 'כלנדיב לביביאה אתתרומתה'..' דבר בעתו מה טוב, ואם כבר שותפות בזיכוי הרבים אדיר, עוד אוסיף ולא אכחד, ההוצאות רבות למעלה ראש, בד"כ איננו עוסקים בזה, אך סיום שנה הוא התארגנות להתחלה, ובכדי שנוכל הלאה להפיץ את מעינות הנצח להרוות גרונותיהם של תלמידי חכמים, זקוקים אנו למעות מצווה, כל תרומה ואפילו זעירה תתקבל בברכה והנצחת זכויות התורמים תירשם ותיקבע לנצח נצחים, ושכרכם הרבה מאד. נרה'נשמתאדם נחנק הגרון ורועדות הידים, כאשר נאלצים אנו לחתום את השנה הזו בלב שותת דם בהילקחו מעלינו של מרן רשכבה"ג ראש הישיבה הגראי"לשטינמן זצוק"ל,אשר כפישכבר נכתב בזמנו,זכינו להתקבלאצלו משךהשנים בהגישנו לפניואת הגליון,אםכגליון נפרדואם בתוך ה'קובץ גיליונות' אותו קילס מאד, ועתה בזכרינו כל זאת תדמע עיננו, אהה כי יתומים היינו יחד עם כל ביתישראל ולוואי שיהא מרן עלינולמליץ יושר יחד עםכל בית ישראל. עיניאשא אלההרים ובצאתי מן הקודש, תפילה אנו נושאים קמי קודשא בריך הוא, שיזכנו עוד רבות בשנים לדלות ולהשקות מתורתו המפכה של רבינו לעדרים ולהגישה על שולחן מלכים מאן מלכי רבנן, ונזכה ליהנות מזיו אורו ומנועם צוף תורתו עד יבוא ינון, אז נזכה לילךקמי משיח צדקנוומלכינו בראשינו, אכי"ר. חודשטובשמח ומבורך יצחק גולדשטוף בברכת שבת שלום

84 ïåéìâä úàöåäì úéùéùä äðùä úìéçú ìâøì åðìá ù úåáåâúäî èòî,íéáøä äëæî à"èéìù çöé ø"øä øä 'ä ïúé ìáú éååö ìëì åúáùá úáù åøáã úà àéáäìå øåãä ìåãâ ìù åøôåù úåéäì íúéëæù êë ìò íéìåçéàå úåëøá ìëì íãå.úåãùáù íòä ìà 'ä øáã àéáäì ìéç ìà ìéçî åëéùîúå ãéî ïåéìâä úçéìùá úøçàî àéä àéäù ìë úéðëè äáéñî íàå.ìééîéà é"ò äáçø äöåôúì øðéîñä ìù äøéëæîä é"ò òéâî ç"éù éøáã.ïåìòä éðééðò ìë úà àîöá íéúåùå úåôñåð íéøò ãåòå ãðìååéì á íéìá îä ùé åèðåøåèî ø àì äæå úåøåëæú úìá î àéä äì åòéãåä åèðåøåèá ïàë íéàôåøäå äãéì éðôì äãîòù êøáà úùà, åçø àìä øáòäî éðåøëéæá åúøçðù íéùòî éðù ìò øôñì éðåöøá øîà à"èéìù áøäå íëëøã úåùòì äî äìàùä úà åðéðôä,íéî àìî çåîäù úåéä íééç úåøùôà íåù àìì ãìååéé åðéúäù áåéà úøåùá åðéúä úà åøøçéù àìå øúååì åìëé àì íéàôåøä êà.äéä êë ïëàù ïééöì øúåéî íâô àììå íåî àìì ãìååééå àéøá åðéúä íåìë úåùòì àì.íâô íåù àììå.úåéòá íåù àìì çúôúî íééúðùî øúåé ïá øáë åðéúä ä"á.íâô àåäù äæéà åùôéç øå åëáúñä íìåòá øúåéá íéáåùçäî íéàôåøä úåìåòô éãë êåúå øúåéá íñøåôî íéìåç úéáá øåèðéö øáòù íãàù ãåò éì øåëæ úøçîìù íåéá,äîéìù äàåôø åì äéäúå íù óéñåäì øîàå íåé øåáòë áøä ìà íúùâéð íúàå çîöì êôä íåé éøçà íãàäå íéðééðòä.íìåòì çîö äéäé àåä åì øåæòì ìåëé àì íéìåç úéáã úåéä íéàúî íå îì äìåçä úà úåðôì íéáééç íäù äçôùîì íéìåçä úéá òéãåä êøãá äáëòúäù ïåéëå,åúåà åàéöåéù úãçôî íâå äìòá úà ãåòñì íéìåçä úéáì ø åáá úøäîî äìåçä ìù åúùàå óñåð íåé øáò,ø åá úçåøà åéùëò ìëåà êìòá øäîì äëéøö êðéà úåçàä äì äðåò,úå ã äîëá úøçàî àéäù òéãåäì íéìåçä úéáì äìöìö ïééãò àåä ìåëàì ù áå øøåòúä àåä ø åáá ìáà,äéä íðîà êë,ïë úåçàä äðåò,çîö àåä éìòá êëå êë éîù,äùéàä äøéáñä.øáãîå éðøéò ìáà æåæì äù úî.äçååøäå úåàéøá êåúî 'ä øáãá íéáøä úà úåëæìå ïåéìâä úà õéôäìå êéùîäì åëæúù ø"äé.åäùîá éúìòåäù äåå î éðà åèðåøåè,ìèðîåìá ïåøäà çöð êðéîéá úåîéòð à"èéìù çöé éáø íéáøä éëæî éìåãâî ö"äâä ø éä éãéãéì,"ç"éù éøáã" ä"ä äøåúä íìåò ùáëù øéãàä ïåéìâä ìù úéùùä äðù ìéçúäì ä"á äëåæ à"èéìù ø"úë äðä úåëéìäå úåëìäå,äøåúä éøåàéáá íéðîàð "úåãåñé" åá ùéù,"ç"éù éøáã" ïåéìâì íâ æîøî äæå,"ãåñé" äæ,úéùùä äãéî òåãéë äðäå.íéôåö úôåðå ùáãî íé åúîå,ä"á íéãáëð íéøåãî äîë íò ïååâîå,éúéîà úáù âðåò åì ùé,äæ ø é ïåéìâá ïééòîù éî ìëù òåãéëå,"íééç" ñéðà àì æø ìë,äàøéäå äøåúä øù ïøîå äøåäèä íëùôð úååàë äøéãàäìå äøåú ìéãâäì íéðùá úåáø ãåò åëæúù àååòø àäé úåãáëðå úåôé úåòúôä ùé òåáù ìë ä"áå áåè ìë úçðå úåàéøáá åúëìîî ìò íéîé êéøàé à"èéìù é ñáéð íééç éáø ú"ùë 'åëå äéì ïåöø äéäé ïë ïîà ìàøùé ìë úçîùì äæ êøãá åëéùîúù ïåöø äéäéå à"èéìù ç"øâä ïøîî úåéùòîå úåâäðäå úøåúî íëìù ïåéìâá õéáåðéáø ïäëä ìàéìîâ úøéúòë äáäàá íéðäë úëøáá.íéãòåîä ìò "ùãçä óñåé ñãøô"å "êãåà éðà íâ" ñ"çî à"èéìù óåèùãìåâ çöé éáø â"äøä,äðåîà êøãá åðãéòöîå øùåé úåçøåàá åðìåë úà äëæîä íéáøä äëæî ìåâãä éãéãé ãåáë éøáã,ïéãå úã éòãåé ìëì òãåðä ïåàèáä úàöåäì úéùéùä äðùä úà ã"ñá çúåô à"èéìù ø"úëòîù éúòîù äáåè äòåîù øùàë.íééòåáùë éðôì,äðåøçàì ø òøéàù à"èéìù åðáøî áø äùòîå äãáåòá éúøëæð,ç"éù éãåîéì øîåç ñéîòäì øùôà éà :åúìàùá åùôðå,äãéîì ééù íò 'à äúë éãéîìúì "ùîåç úáéñî" êøåò,ãçåéî êåðéçì íéãìéì ú"úá ãîìî åà,äðåîàä éø éò â"é úà ììåëä øéù åà,úåéãéîú úååöî ùù úà ììåëä øéù íãîìì ïúéð.äô ìòá ãçà øéù íãîìì ïúéðå,íéãìéä ìò áø?íãîìì åéìò äî.úåéðùîä éøãñ ùùå ñ"ùä úåúëñî úåîù ìë úà é ñáéð á òé éáø â"äøä,åðáø úéá ïîàðå ãëð,áåèä éãéãé úåòöîàá,à"èéìù ïøî ø"åî åðáø äéî åæ úðééðòî äìàù éúâöä."ñ"ùä úåúëñî úåîù úà íúåà åãîìéù" :à"èéìù ïøî áéùäå,à"èéìù?òîùî éàî --- øéùá íéððùîùë.äùåã ä äøåúä úáäàå úå éúî úìçðä àåä,à"èéìù ïøîî úåáø åðòîùù éôë,íéãìéä êåðéçá íéø éòä ø éò.úå éúî ùåçì,áåäàì íéëåæ -ñ"ùä úåúëñî úåîù ìë úà øîæáå øáã ìë ùøåù êà.à 'éñ ùéø ì"äàéáá øàåáîë,àðéãî áåéç àåä úåéãéîú úååöî ùùå ïéîàîä éãåäéä ñéñá àåä äðåîàä éø éò â"é ìù äúå éúîë ïéàù ùéâøäì."áì éçîùî íéøùé 'ä éãå ô"ù ùåçì.äøåúä úå éúîå úáäà úìçðä àåä,åðà åðéøåãá èøôáå,ïéðòå âåðéòäù úòãìå åãåáëì åðàøáù åðé åìà êåøáù çåîùìå ùåùì.ù"úé àøåáä úáäàá,íéîù úàøéá áìä éîéð ìëá øøåòúäìå äøåú.'ä ìò âðòúäì àåä íéðåãéòä ìëî ìåãâä ùåã ä åðéáø ïøîî äëìää é ñôå äøåúä éøáã úàìòä íöòá ø àèáúî åðéà,"ç"éù éøáã"ä ìù åúìòî ãåñù ã"ðòì äàøð.ìëä àì åäæ êà.øåòéù ïéàì äìåãâ íúìòîù,íéðéòì ïéøåìé íðéä åìà íéøáã íâù ôñ ïéà.à"èéìù åúöåôú,ïåéìâä ìù äàìôåîä àééîùã àúòééñä úåëæáå à"èéìù ø"úëòîã àñåîìå ï úåòöîàá - çéìöîå "ç"éù éøáã" àá åúåéùéàå åúìòî úå éúî,à"èéìù åðáø ìù øëùîä åðéé úåçåçéð úà,íéð æä íòè úà íéàøå ä éôìàì øéáòäì äáøä åúãåäúå.äøéáëä é ñôå äøåúä éùåãéç úàìòä íöòá ø éåèéá éãéì äàá äðéà,åîù ïáøî ìåãâ,äøåúä øù,ïðáø áø ìù åúå éúî ïç úøáòä ïéá àéáäì áéèî "ç"éù éøáã"ä.çéù íòåðáå ïç íòåðá,äùåçúáå äøëäá,úåøåùä ïéá,ïéèéùä ïéá äàá àéä.äàøåääå äëìää äøåú åìåë ìëù,åðáø ìù åéáúë éôîå åéôî äòéâîä,åæ úåîîåø.à"èéìù åðáø ìù åðåùáëî úåîîåøå äøäè,äùåã ìù íéæò úåçåçéð åéøúá

85 á ø ä á á éøáã"ä úåðåéìâ ìëá æò éåèéá úìá î,úåãéîúá åéãéîìúå åéù áî,åéùøåã ìë íéàåøù éôë,ùãå ä çåø ãò,úåùéøôå äøäè,äùåã å."ç"éù éãë éë ïéáäìå à"èéìù ïøî éëøã úåö á úòâì íéñðî,òåáù éãéî,íéðééòîå íéàøå éôìà éôìà,åðìåë.úåòîã ãò íéúéòì,íéùâøúî åðìåë úåéðô íåù àìì,úàæä äøåúä ø øåéù åðì ïéàù úòãì,òâééúäìå ìåîòì åðéìò äîåù,íééúéîàä íéîëçä éìâø øôòá áãéäìå úåñðì.åãáì 'äì éúìá.åéðééðòå åéçåãî,æ"äåòä éìáä ìëî èìçåî åçéøá,íéøçà íé åñéòå éîëçá úã åé äðåîà åðáø á òèéì.øùåéå úîà éðãà ìò åìåë øåãä úâäðä úà ãéîòäì äëæ à"èéìù åðéáøù êëá êéøàäì øúåîì êà ìú åúåéä ãáìî úàæå.úã åé úîàáå úåöøçðá,íéðô àåùî àìì,æåò ìëá äìéú ìò úã ãéîòäì,íéâééñå úåøùô àìì åéâéäðîå øåãä äëæå.íéøãòä å ùé åéô ìòå,äéùåúå äëøá,äöò,äàøåäå äëìä,äøåúä úåòåö î ìëá,ïéðòå øáã ìëá åéìà íéðåô ìëäù úåéôìú.øåòéù ïéàì áåèä úøëä åì íéáç åðìåë êë ìòå,à"èéìù åðáø úøåúì àúøâàã àðééø úåéäì ø"úëòî íéîîåøîä íéùòî,úåëøãäå úåöò,"ãåîéì äëéøö íéîëç éãéîìú úçéù"ä úà íâå ãåîéìä úà øéáòäìå êéùîäì à"èéìù ë"òî äëæé,äøäîá ö"åâ úàéá ãò,äáéùá ïåáåðé ãåò,äðúéà úåàéøá òôùì à"èéìù ùåã ä åðéáø äëæéå,àèç úàøéå ù"øéì,úåâñôì åðìåë úà.ììëá ãòå úåãéãéá èåðâ êåøá ìàåîù ã"ñá ç"òùú 'íëåúá éúðëùå ùã î éì åùòå' øãñì òåáù øù øéãàä ïåàâä ìù åúøåúî "ç"éù éøáã" áåùçäå àìôðä ïåéìâä ì"åî à"èéìù óåèùãìåâ çöé â"äøä ø éä éùôð ãéãé ãåáëì!ñ"èëå äëøáå íåìù à"èéìù é ñáéð íééç éáø â"äøä ïøî äøåúä!äáø äáäàá äàéëå äàðë è"äúëùãçà äøåúä øù øéãàä ïåàâä ìù åúøåú éøáãî åðì àéáîù "ç"éù éøáã" àìôðäå ãçåéîä ïåìòä úàöåäì úéùéùä äðùä ãåáëì áåè ìæî äùåã ä äøåäú ìò íéøåàéá úåëìä,úéúéîà äøåú ìù äô ùäå íéàìôð íéøáã òåáùá òåáù éãéî à"èéìù é ñáéð íééç éáø ïøî.ìàøùé éìåãâ ìù äøåúä çëî úôåî éøåôéñå úåùôðä úà áéäìîå çîùî ïåìò ùîî àîåéã éðéðòå úåéùøôä øãñ ìò íéøãåñî òåáù éãéî ïåàâä ìù åúøåúî àéáäì áâùð ïåéòø ùîî.íåöò øáã äæå äæ ïåìò êåúî íéáåùç íéøôñå íéø é íéñøèðå äîëå äîë åàöé øáëå.åîù êøáúé àøåáä úãåáòì íéø íéîë åðîî íéçîù íéáøå åìåë íåìòä ìëá õôåîù äæ áåùç ïåìò úàöåäå úëéøòá åìîòå åçøè ìë ìò ø"úëì úåãåäì úåðîãæää åæ.ùôðä ìò íé åçøù åìà úà åðúåà çîùî ùîî äæå,à"èéìù äøåúä øù éðôì äëøáì åðéúåîù úà ñéðëäì âç éãéî çøåèù ø"úëì íéãåî ùîî åðà. éãöì åðáéì úà áø î ø éä ïåìòä êà éæéô çøî ïøî ìù åúøåúî íéø é íéùåãéç äáøä ãåò äøåàì àéöåäìå äøéãàäìå äøåú ìéãâäì ãåòå ãåò åëæúå úåëøáä ìëá åëøåáú.à"èéìù øéãàéå äøåú ìéãâé äéãîåìå äøåúä úëøáá äìåôò çåçéð ç"éøî ïåéìâ ì"åî è"ñ àøéöçéáà ãåòñî íééç óñåé ïø à"èéìù óåèùãìåâ çöé 'ø â"äøä ãåáëì íé ôåà,èøôá âøåáñàøèùáå,ììëá,úôøö úåìâá àöîðä äøåú éðáä øåáéö éðôì äìâî ç"éù éøáã ïåéìâä,òåáùá òåáù éãéî éìåãâ ìù äéçä úøåñîä éåìéâá ïàë øåáéöì ùéù úìòåúä ãáìî,à"èéìù ïøî ìöà ùîî äìåë äøåúä ìë úòéãé ìù,ùãç íìåòå íéùãç èòî øéòá ïàë íéìá î éðà ïåéìâä úåëæáå,ì"öæ ì"éàøâä ïøîå.åîöòá à"èéìù åðáøå à"ùéøâäå øòìôééèñäå ùéà ïåæçä ïðøî ìàøùé.ïîøãì ë"äéááå åðáø úéáá í"áùø áåçøá úøøåùä úãçåéîä äøéåàäî úôøö,âøåáñàøèù.ì.à.à!!! çöé áø íåìù ìàåù òåáù ìë à èéìù ãåáò áøä åðéìöà ïàë ììåë ùàøä, éãñç ïåéìâä úà àåø ì äôöî éðà òåáù ìë!!!äìåãâ úìòåú éì ùé,ä"á.åøåáò ñéôãàù éãë ïåéìâä òéâé éúî øîàå íééçá úåéäì äöåø äî ãìéä úà ìàùå à èéìù íééç 'øì ãìéä àéáäå ì äìçîä ìù åùàøá åìéâù ïè ãìéá à äùòî éì øôéñå äéä à"èéìù ãåáò áøä ììåëä ùàøå.ä"á é ð ìëä àöéå.éè.éñ é éãá åùò ïëî øçàìå ïééäî úåúùì åðéáø åì ïúðå åðéáøë úåéäì äöåøù.åéãéîìúì äùòîä úà øôéñùë äëåá úåéäì ìåãâ åæéç éì ùéå ééç úà ä äðùî ä ïåéìâäå éìéáùá äùòîì åéä úåâäðä äîë,ïåéìâäî éúìá úìòåú ãåòå ãåò ä.åðéáø úöéçîá éáéì ìëá çë øùé éæø'â åéð,'õðàøá âðåìá ïàèìåñ åäéîøé

86 כו,( עליהדף ÌÈÓ ÔÓÂÓÚÌÈ ÓÍÎÔ Î ÒÂÙ ÈÙÎ ע"ז כ"ח ב' רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבת אמר להו רב שמואל בר יהודה מאן ציית ליהודה מחיל שבי לסוף חש בעיניה שלח ליה שרי או אסיר שלח ליה לכ"ע שרי לדידך אסיר פרש"י שאתה אסרת וערערת על דברי, ותמהו המפרשים והלא ר"י שמתיר הוא משום פיקו"נ וא"כ היאך א"ל לדידך אסיר והלא פיקו"נ דוחה שבת, אמנם הבי' בזה הוא דמאחר שהוא פסק שאין סכנת נפשות בעין שמרדה א"כ בנוגע אליו כך יתנהגו עמו מן השמים שאצלו לא יהא זה סכנת נפשות ובאמת לא יסתכן מזה, וכעי"ז מצינו בשבת ק"ל א' במקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת וא"ר יצחק עיר א' היתה בא"י שהיו עושין כר"א והיו מתים בזמנן ולא עוד אלא שפ"א גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה, הרי שמן השמים מתנהגים לגבי כל מקום כפי שנפסקה שם ההל', ובזה יבו' הא דאי' בר"ה ט"ז א' בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה כו' והק' התוס' מהא דברכות י"ח ב' מעשה בחסיד א' שהקניטתו אשתו בער"ה והלך ולן בביה"ק ושמע כו' הרי דבר"ה נידונין על התבואה ותי' בתי' השני דההיא ברייתא אתיא כרבי יהודה דהכל נידונין בר"ה וגז"ד שלהם נחתם כאו"א בזמנו ולכא' עדין יקשה על רבי יוסי דס"ל אדם נידון בכל יום ואילו במעשה בחסיד מבו' דבר"ה נידון על כל השנה ואמר אאמו"ר זללה"ה דכונת התוס' דאותו חסיד הוי אזיל בשי' רבי יהודה וכיון שכן מתנהגים בשמים כלפיו כשי' זו וכנ"ל. והנה מרן החזו"א הי' נוהג להתפלל ערבית מ' מינוט אחר השקיעה ובמוצ"ש הי' מאחר עד מ"ה מינוט משום תוס' שבת וגם כדי שיתאחרו הרשעים לחזור לגיהנם ופ"א שאלו הגר"מ גרינמן שליט"א דהטעם שיתאחרו הרשעים לחזור לגיהנם לא שייך גבי' מאחר ובלא"ה מרן הגרי"ז מבריסק הי' מחמיר להתפלל ערבית מאוחר יותר והשיב לו מרן זצ"ל להרב מבריסק יש את הרשעים שלו ולי יש את הרשעים שלי והבי' כנ"ל דעם כאו"א מתנהגים כלפיו בשמים כפי שנהג להל' בעוה"ז. שי"ח עלי (טעמא דקרא לראש השנה עמ' רל"ח ( גלויה'' הקודש רוח - בפיו ה' ''דבר נביא כאן עובדא כפי ששמענו מבעל המעשה, ידידנו מעסקני עיר התורה ב"ב הרב אליהו ארנד הגיע ביום ראשון השבוע עם יהודי לא צעיר לברכה, ועמו בנו ונכדו התינוק בן שנה שגם הוא היה זקוק לברכה, כשהוא אומר לרב ששבוע הבא יעשו לתינוק ניתוח קשה ושמו לברכה אור אילעי. רבינו השיב הוא גוי הוא גוי ולא רצה לברך את התינוק. אמרו לרבנו אילעי זה כמו השם של אבא של רבי יהודה השיב הרב הוא גוי בני הבית הבינו כי כוונתו לבגד בו היה לבוש התינוק מאחר והיה על זה מילים באנגלית ואמרו לרבינו שהוא יהחליף את זה, אבל רבינו בשלו 'גוי, גוי'. בצר לו, ביקש הסב ברכה רק עבורו, וכשיצא הוא אמר מיד: הנכד אינו מהול כי נולד עם בעיה רפואית ולא היה ניתן לערוך לו הברית, במהלך הניתוח הסבוך שיעבור שבוע הבא ימולו אותו, ואז חזרו שוב לחדר הסבא והנכד (האב היה נסער ולא יכל לחזור), ואמר לרבינו שהתינוק יעבור ניתוח מסובך והרב אמר שהוא גוי, למעשה במהלך הניתוח המורכב ימולו אותו ועד היום לא יכלו למול אותו בגלל בעיה רפואית וכי רוצים ברכה לבריאותו השלימה, רבינו השיב ברכה והצלחה (מלא) והשנים יצאו נרגשים. מצוה מצצצתתתתצ לשם השנה לא יצא רבינו לטחון חיטים של יד במקום הקבוע, עקב חולשתו, אבל חתנו הר"ר יהושע צביון שליט"א סידר שיביאו לו אל הבית מטחנת - יד קטנה, ועל גבי שולחן נקי ומצופה בנייר כשר לפסח, הכינו חיטים קצירת יד לטחון, ורבינו שמח כמוצא שלל רב, וטחן בעמידה לשם מצת מצוה וטרח מעל לכוחותיו כמה דקות ארוכות מעניין לציין את שמחת המצוה של רבינו, שאמר לבני ביתו שהיו שם, שיטחנו גם הם 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', והיה מרוצה שמתאמצים במצוה. לאחר מכן הודה לאלו שטרחו ועסקו בדבר. "על ארבעה עמודי שטים מצופים זהב" עלהפרשה לב) גבי פרוכת כתיב על ארבעה עמודי שטים מצופים זהב וגבי מסך כתיב (בפסוק ל"ז) חמשה עמודי שטים וצפית אותם זהב, ויל"פ ע"פ המשנה בעדיות פ"ח שבהיכל בונים מבחוץ ובעזרות מבפנים שלא יכנסו בפנים שלא לצורך כדפירש"י במגילה י' א' [ואפשר שהק"ק כבר נתקדש בהעמדת הקרשים עי' זבחים ס' א'], ולכן גבי פרוכת היו מוכרחים לצפות את העמודים זהב לפני שהקימו את העמודים ותלו הפרוכת שאח"כ אסור ליכנס למקום הק"ק ולכן כתיב על עמודים מצופים אבל גבי מסך שמותר ליכנס שם לצורך היו קודם מעמידין את העמודים ואח"כ וצפית אותם זהב שזה קל יותר. ואע"ג דשם הקפידו גם על ההיכל י"ל דהיינו מדרבנן אבל התורה לא הקפידה רק על הק"ק שגם הכה"ג אין נכנס לה אלא א' בשנה. (טעמאדקרא) משנכנס אדר מרבים בשמחה אמרו בתענית דף כ"ט א' כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. והקשו לפני רבנו מה טעם לא הביא הרמב"ם והשו"ע דין זה דמרבים בשמחה, ולענין אב כתבו ברמב"ם פ"ה מתענית ה"ו ובשו"ע סימן תקנ"א דין זה דממעטים בשמחה, ותירץ דכיון דליכא דין והלכה למעשה מחמת השמחה, אלא שהוא זמן ששמחים בו אבל אינו דין, ואמנם אמרו בתענית שם שהוא זמן טוב להצליח במשפט מכל מקום אין נ"מ לדינא להיות אז בשמחה, אבל בחודש אב איכא כמה למעשה כגון לגבי כיבוס וגיהוץ וממעטים בשמחה דכתבו אין הכונה למעט בשמחה כפשוטו אלא מיעוט שמחה לענין דינא (וע"ע בחת"ס ח"א או"ח סי'ק"ס ד"ה יפה נתעורר). ומה שכתבו התוס' במגילה ה' ב' שלא יהיו ששים כלל גם שם משמע כוונתם לענין דינא שלא יעשו בו שמחה, אבל לא כפשוטו מיעוט שמחת הלב. ורמז בתורה לזה שמרבים בשמחה בחודש אדר, כתב בטעמא דקרא פרשת מסעי: בפרשת חלוקת ארץ ישראל לגבולתיה (במדבר ל"ד ד') נאמר: ונסב לכם הגבול מנגב... ויצא חצר אדר ועבר עצמונה", ומלשון הפסוק ויצא חצר אדר וגו', רמז דבחודש אדר מתעצמת מזל ישראל. ולענין מרבים בשמחה מתחילת החודש הקשו דהא הנס היה בי"ג אדר ומה טעם מרבים בשמחה כבר מתחילת החודש, אך הביאור בזה שכל ימי החודש הוא מזל רע שנהפך להם לשמחה ולא רק הימים עצמם שנעשה בהם הנס (ועי' כן בטעמא דקרא אסתר על הפסוק "החדש אשר נהפך להם לשמחה") כן שמענו מפי רבנו. (שיח הפורים)